"יומנו של משוגע: יש חדש במערב

בשנת 1729 פרסם הסופר והסטיריקן האירי, ג'ונתן סוויפט, מאמר שכותרתו "הצעה צנועה", שבו הציע שמשפחות איריות עניות יכולות לשפר פלאים את מצבן אם ימכרו את ילדיהן לבני האצולה האנגלית, על מנת שיבשלו אותם ויאכלו את בשרם.

מאמרו של סוויפט חולל שערורייה רבתי, ולא בכדי. יש משהו מזעזע במיוחד ברעיון של אכילת בשר אדם: זהו אולי הביטוי החריף והקמאי ביותר לדה־הומניזציה, להפשטה של אדם מאנושיותו ולהסתכלות עליו כעל סך של חומרים אורגניים הניתנים לניצול. אין זה מקרה שקניבליזם הוא מהתכונות המרכזיות שיוחסו ל"פראים" באשר הם, במטרה להוכיח שהם אינם בני תרבות. אך כפי שמאמרו של סוויפט ביקש להדגים, החברה המודרנית מסוגלת לעיתים להתעלות לשיאים של אכזריות ודה־הומניזציה שאינם נופלים מאלה של חברות "פרימיטיביות", גם אם באופן מוצנע יותר.

ב"יומנו של משוגע", שפורסם לראשונה בשנת 1918, השתמש הסופר ג'ו שו רן (שכתב תחת שם העט לו סו'ן) במטפורה של קניבליזם על מנת למתוח ביקורת נוקבת על התרבות הסינית בת זמנו. הצלחתו של לו סו'ן היתה אף גדולה מזו של סוויפט - כפי שמצוין על הכריכה האחורית של המהדורה העברית, "יומנו של משוגע" נחשב "הסיפור המכונן והחשוב בתולדות הספרות הסינית המודרנית".

מדובר בסיפור קצר - 21 עמודים בסך הכל בפורמט הספרון שבו הודפס. הוא נפתח במבוא עובדתי־לכאורה שבו מספר המחבר כיצד הגיע הסיפור לידיו: ידיד עבר מסר לו את יומנו של אחיו, שסבל ממחלה קשה אך מאז כבר הבריא. היומן מתעד את מחשבותיו ורשמיו בימי מחלתו, אז היה משוכנע שכל הסובבים אותו קשרו קשר לאכול את בשרו.

הסיפור מובא בסדרה של קטעי יומן קצרים, שנעשים מקוטעים ומבולבלים ככל שה"עלילה" מתקדמת. הפרנויה של המספר גוברת בהדרגה - מתיעוד של מבטים חשודים וחורשי רע, לזיהוי הקושרים נגדו, ועד לשיוכם של כל בני הכפר, ובתוכם אחיו, לקנוניה האכזרית. בין המחשבות נשזרים קטעי שיחה, שבהם מנסה "המשוגע" להוכיח את טענותיו או להכשיל את רודפיו ולגרום להם לחשוף את כוונותיהם האמיתיות.

אלא שנראה שאת מרבית הראיות שלו לקיומו של קניבליזם בכלל, ולכוונות קניבליות מצד הסובבים אותו בפרט, הוא שואב מן הטקסטים המכוננים של התרבות הסינית, מקונפוציוס והלאה; וגם רבים מרודפיו נושאים את שמותיהם של קיסרים ודמויות מפוארות מן ההיסטוריה של ארצו. בצר לו, הוא מתאר את עצמו כ"בן להיסטוריה בת ארבעת אלפים שנה של אכילת אדם" (עמ' 43).

המשוגע טווה מיתוס היסטורי רחב יריעה, שמחלק את בני האדם על פי יחסם לקניבליזם: "הפראים בימי קדם, יש לשער שכולם אכלו בשר אדם. אבל במרוצת הזמן היו מי שהשתנו רחשי ליבם, חדלו לאכול ושקדו היטב על דרכיהם הם־הם שהיו לבני אדם, לבני אדם של ממש [...] אחרים, שסירבו להיטיב את דרכם, נותרו רמשים עד עצם היום הזה" (עמ' 38). בלשוננו, ישנם מי ששמרו על צלם אנוש, אך אלה מעטים ביותר. המשוגע מקונן במיוחד על הילדים, שגדלים בעל כורחם אל תוך חברה שאוכלת את בשר האדם, ואינם מכירים אפשרות אחרת.

לעיתים נראה שביסוד הדברים עומדת ביקורת סוציאלית: "בני האדם האלה, יש בהם מי ששופטי המחוז חבשו את צווארם בקולר ומי שנכבדי המקום סטרו להם בפניהם, יש בהם גם מי שפקידי הרשות גזלו את נשותיהם, וכאלה שהנושים נגשו בהוריהם עד מוות...".

במקרים אחרים נראה שמדובר בביקורת על תרבות שמעודדת את הפרט להקריב את עצמו למען המסורת והנכבדים: "ועוד אני זוכר שפעם... אמר לי אחי הבכור כי חובתו של בן להורים חולים לבצוע נתח מבשר גופו, לבשלו ולהגישו להם למאכל. אם מותר לאכול נתחים, מותר, כמובן, לאכול גם את השלם". ברקע הדברים מהדהדת ההבטחה שעידן אכילת האדם יבוא בקרוב לסיומו: "בכוחכם להשתנות, להשתנות מעומק ליבכם!", ולצידה האזהרה כי "אם לא תשתנו, תיאכלו גם אתם עד האחרון שבכם, וגם אם תלכו ותרבו, ישמידו אתכם בני האדם האמיתיים כשם שהצייד מחסל את הזאב!" (עמ' 41).

אין ספק שניתן לקרוא בדברים אלה ביטוי לרחשי הלב של התנועה הקומוניסטית הסינית, שביקרה את השעבוד למסורת ובמקביל את הניצול וההחפצה שראתה כחלק בלתי נפרד מן הקפיטליזם המודרני.

ישנן כמה דרכים לקרוא את "יומנו של משוגע". האחת, המעניינת פחות, היא להבין אותו כפי שהוא נמסר בהקדמתו - כתיעוד של אפיזודה פרנואידית שחלפה לה. לחלופין, ניתן לטעון כי דווקא ה"משוגע" הוא זה שנפקחו עיניו והוא מסוגל לראות את המציאות כפי שהיא באמת, להבחין בזרמי העומק הקניבליסטיים שעוברים מתחת לפני השטח של התרבות ("רק עכשיו אני תופס ששלושים־וכמה שנותיי האחרונות היו עמומות לגמרי" הוא כותב ממש בפתח דבריו, עמ' 25-24).

אך זוהי התגלות קצרת מועד בלבד: כפי שנמסר לנו, המשוגע "החלים" משגעונו, ונסע מן הכפר על מנת להגיש את מועמדותו למשרה ממשלתית. הוא כמי שיצא מן המערה לרגע קט אך נסוג מפני האור הבוהק - ובמקום להתמרד, נעשה לסוכן שמשמר את הסדר הקניבלי הקיים.

יש גם אפשרות נוספת ומטרידה יותר: כאמור, הפרטים על גורלו של המשוגע נמסרים לנו למעשה מכלי שלישי (המספר, ששמע מאחיו של המשוגע - שכזכור נחשד אף הוא כשותף לקנוניה). אם כן, לא מן הנמנע כי האיש לא היה משוגע כלל, ורודפיו הצליחו לממש את מזימתם ורק בדו את הסיפור על החלמתו. פרשנות זו מעניקה נופך מצמרר לדברי ההקדמה, ל"צחוק הלבבי" שבו מציג האח הבכור את יומנו של אחיו הצעיר.

בדומה לתוצריה הקלאסיים של הספרות הסינית, מאמרותיו של קונפוציוס ועד לספרות הזן, הסיפור הקצר מתאפיין בדחיסות תמטית גדולה ומזמין שפע של פרשנויות. יש בו תערובת מרתקת של הומור ואימה, ציניות ופאתוס. רבות משכבות המשמעות המקופלות בסיפור היו בלתי נגישות לגמרי לקורא העברי אלמלא הערות המתרגמת.

הערות אלה אמנם מכווינות את הפרשנות בכיוון מסוים, אך נראה שלא ניתן להימנע מכך, וממילא ההצבה שלהן בסוף הספר מאפשרת גם קריאה "יחפה" של הטקסט. הקשר נוסף וחשוב מעניקות אחרית הדבר מאת המתרגמת, והקדמתו של לו סו'ן לקובץ הסיפורים "קריאות קרב", ש"יומנו של משוגע" נכלל בו. יש מקום לתהות על החלטת ההוצאה לפרסם רק סיפור אחד מתוך הקובץ, שעשוי היה להעניק תמונה מלאה ועשירה יותר של יצירתו של המחבר, אך על כל פנים מדובר במפעל הנגשה חשוב ומבורך. 

לו סו'ן / יומנו של משוגע; מסינית: אמירה כץ, תשע נשמות, 66 עמ'