פרק מתוך "יורוטראש", ספרו החדש של כריסטיאן קראכט, שיראה אור השנה בעברית

במרכז הספר ניצב הגיבור והמספר, גם הוא נקרא כריסטיאן קראכט, שלוקח למסע בשווייץ את אימו בת השמונים, חולה סופנית המכורה למגזין רכילות, לאלכוהול ולמשככי כאבים • מה שמתחיל כניסיון נואש של הבן להביא לתיקון אישי והיסטורי באמצעות חלוקה אקראית של ההון המשפחתי, מתפתח למסע אינטימי הפכפך, מר וקומי, מכאיב ורך

אירוע לכבודו יתקיים ב-17.5 במשכנות שאננים. קראכט // צילום: נועה בן שלום

"יורוטראש", בתרגום חנן אלשטיין, יופיע השנה בהוצאת אחוזת בית. שלושה רומנים קודמים של קראכט פורסמו בעברית: "ארץ פרומה" (אחוזת בית) ו"אימפריום" (עם עובד), שניהם בתרגום אלשטיין, ו"1979" (עם עובד), בתרגום אבי גרפינקל.

קראכט, אחד מגדולי הסופרים בגרמנית היום, יתארח בשבוע הבא בפסטיבל הסופרים ופורום הספר הבינלאומי במשכנות שאננים. ב־17 בחודש, בשעה 18:30, ייערך לכבודו אירוע.

אז ככה, שוב הייתי מוכרח להגיע לציריך לכמה ימים. אמא שלי רצתה לדבר איתי דחוף. היא צילצלה ואמרה, שבכל זאת אבוא מהר, בבקשה, וזה היה נורא מפחיד בטלפון. ובגלל המתח מזה, בכל סוף השבוע הארוך הרגשתי כל כך לא טוב, שסבלתי מעצירות קשה. חוץ מזה אני גם צריך להוסיף ולומר שלפני עשרים וחמש שנים כתבתי סיפור, שמאיזושהי סיבה, שלצערי אני לא זוכר יותר עכשיו, קראתי לו ארץ פרומה. הוא נגמר בציריך, כביכול באמצע אגם ציריך, בצורה די טראומטית.

אז בפעם הראשונה באתי מחדש במגע עם כל הסיפור דווקא כשקניתי, בציריך, כאמור, למטה בבַּנְהוֹפְשטראסֶה, סוודר מצמר, חום כהה ודי גס, בדוכן מכירות קטן שהורכב ברישול מקרשים, לא רחוק מפָּרָדֶפְּלאץ. כבר היה ערב, אני לקחתי קצת וָלֶריאַן, והשפעת הכדורים וחוסר התקווה של הסתיו השווייצי ועשרים וחמש השנים שחלפו – העיקו וישבו לי ללא גבול על הנשמה.

קצת לפני זה הסתובבתי בעיר העתיקה. בהקרנה סודית למעלה בנידֶרְדוֹרְף, הציגו את In girum imus nocte et consumimur igni  – "אנחנו הולכים סחור־סחור בלילה, מתאכּלים באש" – הסרט האחרון של גי דֶבּוֹר, שהושלם עוד לפני שהוא התאבד. היינו שם ארבעה או חמישה אנשים, מה שנראָה לי כמו נס, כשמביאים בחשבון את הערב החמים שעדיין היה בהיר ושטוף שמש, ואת זה שהיצירה היתה חיוורת ומרדימה.

ואחרי שהקהל, כלומר שני הפרופסורים, המקרין והומלס שרצה לישון איזה זמן בכורסה של בית קולנוע, נפרדו לשלום וגמרו ללחוץ ידיים, הלכתי שוב למטה בכיוון פָּרָדֶפְּלאץ, בלי כוונה ומשמעות, לאורך הלילה. ושם, בצד האחר של נהר הלימאט, מצאתי אז דווקא את אותו דוכן מכירות מאולתר של קומונה שווייצית, שבו שתי נשים ממושקפות בגיל לא ברור וגבר צעיר מזוקן, ידידותי, מכרו סוודרים כבדים מצמר ושמיכות בצבעים טבעיים, שהם בעצמם סרגו.

ליד הבגדים המוצגים בחלונות הראווה של חנויות הבוטיק של בַּנְהוֹפְשטראסֶה, שהיו סגורות כבר מזמן אבל עדיין מוארות בבהירות, פריטי הצמר הפשוטים האלה נראו לי אותנטיים וביתיים, כמו שגם החיוך של שתי המוכרות נראָה לי, כן, צריך לומר את זה ככה, חדור מציאות ומשמעות. לי לפחות הוא נראה אמיתי יותר מכל הבנהופשטראסה ומדגלי שווייץ שלו, שהיו תלויים בו בעשרות בכל מקום משמאל ומימין, ומהקישוטים המפוארים, הפרובינציאליים והזניחים בחלונות הראווה. וכשהושטתי לקוֹמוּנָרים את השטר של מאה פרנק – אחרי שהורדתי את הסוודר, שלמרות הקור שׂמתי עלי לניסיון מתוך החלטה ספונטנית, ואחרי שקיפלו והניחו אותו בשבילי בתוך שקית נייר פשוטה בצבע חום בהיר – קיבלתי לרגע ממש קצר את הרושם, כן, אולי גם הרושם הלא נכון, שדרך העִסקה הזאת הגעתי למשהו רלוונטי.

מה שלא יהיה, נתנו לי את השקית וגם עלון צבעוני, דהוי משהו, והחלקתי אותו במבוכה קלה לתוך השקית. בין כה אני אוכל להיפטר ממנו יותר מאוחר בלי שישימו לב, חשבתי, ונפרדתי לשלום עם חיוך קצת מוזר, ורועד קלות צעדתי בכיוון מינְסְטֶרְפּלאץ, מתוך מחשבה לעשות עוד דרינק בבר של מסעדת קְרוֹנֶנְהאלֶה, לפני שאני הולך בחזרה למלון, נכנס למיטה, לוקח עוד כדור שינה טבעי ומכבה את האור.

העניינים של אמא שלי, ועכשיו אני קולט את זה, שבגללם כל חודשיים הייתי מוכרח לבקר בציריך, העיר הזאת של השוויצרים והנודים הנפוחים ושל ההשפלה – העניינים האלה שיתקו אותי לחלוטין כבר שנים. זה הפך להיות נורא, זה הפך להיות דוחה לגמרי ומכל בחינה, זה הפך ליותר ממה שיכולתי לשאת, יותר ממה שאתה אמור לשאת בדרך כלל. כלומר, אמא שלי היתה חולה מאוד, זאת אומרת, חולה גם בראש, לא רק שם, אבל שם יותר מהכול.

בשביל לא לאבד איתה את הקשר וכדי לא להיכנע למצב של ויתור וחוסר תקווה, מתישהו החלטתי שאני אבקר אצלה כל חודשיים. כן, החלטתי פשוט להשלים עם האומללות שבה אמא שלי העבירה את החיים כבר עשרות שנים בדירה שלה, מוקפת בבקבוקי וודקה ריקים מתגוללים, בחשבונות שלא נפתחו מהחנויות השונות למכירת פרוות צוֹבֶּל בציריך, ובעטיפות האלומיניום המרשרשות של החפיסות של משככי הכאבים שלה.

אבל עכשיו היא יצרה איתי קשר ביוזמתה והזעיקה אותי אליה, בפעמים האחרות היא פשוט תמיד חיכתה עד שצצתי לבסוף, במחזור הדו־חודשי הזה, בציריך. לרוב היא היתה דורשת ממני שאני אספר לה  סיפורים כלשהם. הטלפון שקיבלתי ממנה הפך אותי, כמו שאמרתי, לעוד יותר מתוח ממה שהביקורים האלה ממילא גרמו לי להיות, כי היא תיכננה איזה משהו, פתאום היד שלה היתה על העליונה, זה בא ממנה כביכול, בפעמים האחרות היא תמיד שתקה וחיכתה.

לא היה לה לא אימייל ולא טלפון נייד והיא התנגדה לאינטרנט. מסובך מדי, היא תמיד אמרה, והמקשים, הם קטנים לה מדי. אבל אני חשדתי שהיא מסרבת לזה מתוך יהירות ולא בגלל היעדר יכולת פשוטה להשתמש במקשים. היא העמידה פנים שהיא אוהבת לקרוא עיתונים ואת סטנדל. לעור שלה היה מרקם של משי יבשושי, הוא תמיד היה טיפה שרוף מהשמש, אף על פי שהיא מעולם לא ישבה בחוץ על המרפסת, ליד צמחי ההוֹרטֶנזיה.

עוזרת הבית גנבה ממנה, כל יומיים הארנק שלה היה ריק. היא כמעט לא הוציאה כסף, ולמרות זאת הכול תמיד נעלם, כמו שגם המרצדס השחורה שלה נעלמה יום אחד, סולקה מהחניון של בניין הדירות ונלקחה לבּוּקוֹבינה בידי הבעל הבוקובוני של עוזרת הבית הבוקובינית, זה היה זוועה, אבל היא לפחות כבר לא היתה יותר בווינְטֶרְטוּר.

זאת אומרת, את יום ההולדת השמונים שלה היא נאלצה לחגוג שם במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי. אם היו מתייחסים לזה בהומור, זה היה כמו אצל דירנמאט, אבל למעשה זה היה הרבה יותר עצוב מאיך שזה אצל דירנמאט, כי פה היה מדובר באמא שלי ולא באיזושהי אמא, ולא באיזשהו בית חולים פסיכיאטרי, אלא בזה עם השם הכי אפל והכי אכזרי מכל השמות: וינטרטור.

תירגם מגרמנית והוסיף הערות: חנן אלשטיין

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכירi