הספר "נפש אבודה" (הוצאת קרן) מחזיק כמה עשרות עמודים, אבל הסיפור עצמו מרוכז כמעט כולו בעמוד אחד. זה סיפור חידתי על אדם בשם יאן שעבד קשה מדי ונסע יותר מדי, עד שהנפש שלו עזבה אותו. רופאה זקנה אחת אמרה לו שכדי למצוא מחדש את הנפש שלו, עליו להמתין לה, כי תנועת הנפש איטית בהרבה מתנועת הגוף. וכך, במהלך עשרות העמודים הבאים, בציורים בלבד, מסופר כמעט ללא מילים על ההמתנה הארוכה הזאת של אדם לנפשו האבודה, ומה קורה כאשר בסופו של דבר מתרחש המפגש המחודש בין הגוף לנפש.
הסופרת הפולנייה אולגה טוקרצ'וק, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2018, אומרת שכתבה את הסיפור מתוך צער על מה שעולל הקצב המואץ של חיינו לתפיסת הזמן שלנו וליכולתנו להתנסות בתהליכים נפשיים עמוקים וארוכי-טווח. "אני חושבת שאובדן היכולת להמתין, לשהות, הוא מהתחלואים המכאיבים ביותר בזמננו. התרגלנו שהסיפוק צריך לבוא מיד: מספיק שמדמיינים את אפשרות ההמתנה כדי להתעצבן. איבדנו גם את היכולת להבין את התהליכים הביולוגיים והפסיכולוגיים המתרחשים במהלך חיינו, שכן הם מתרחשים על פי דינמיקה משלהם, וזקוקים לזמן כדי להתפתח ולהבשיל, ולא ניתן לדלג עליהם או להאיץ אותם".
גיבור הסיפור חושב שנפשו הלכה לאיבוד. מה זאת נפש בעינייך – מהו הדבר שאיבדנו? האם הנפש היא האני האותנטי, העבר, האמת הפנימית שלנו?
"קשה לי להגדיר מה זאת נפש. המושג הזה קיים ברוב התרבויות, ואני חושבת שהוא כנראה מבטא את התחושה שלנו כאילו אנחנו חורגים מהגבולות הפיזיים והחברתיים הרגילים של קיומנו. אבל ייתכן שהנפש היא דווקא הדבר הקלוש והחמקמק שקושר אותנו לעולם שסביבנו באופן האינטימי ביותר".
טוקרצ'וק: "האסתטיקה המעט מיושנת של יואננה, שמזכירה לנו תמונות ילדות, גורמת לנו לסגת בזמן הקריאה אל עָבָר אידילי שבו מיהרנו הרבה פחות והדברים התרחשו הרבה יותר לאט. היא גורמת לנו לחזור אל זמן שבו עדיין היה קיים השעמום"
הספר רצוף ציורים, והם תופסים את רוב רובו של הספר. את חושבת שציור, להבדיל מטקסט, הוא מדיום מתאים יותר לגילום הדבר הזה שנקרא נפש?
טוקרצ'וק: "אני חושבת שהכתיבה מעוררת את דמיוננו כשהיא מחייה תמונות בראשינו. התמונות הן המדיום של הדמיון". המאיירת, יואננה קונסֶחוֹ, מוסיפה לזה בראיון נפרד (שני הראיונות תורגמו מפולנית על ידי מתרגמת הספר, תמר נתנאל): "אני חושבת שהאיור הוא מדיום איטי יותר מטקסט. גם מבחינת חוויית הקריאה וגם מבחינת משך היצירה. אני בטוחה שלקח לי הרבה יותר זמן לאייר את הספר מאשר לאולגה לכתוב את הטקסט. ניסיתי ליצור באמצעות הציורים נרטיב שיחבור לטקסט ויחד תיווצר איזו ישות שלישית, שהיא לא טקסט ולא ציור".
כיצד נראית נפש
למרות חזותו המתעתעת, "נפש אבודה" הוא לא ספר ילדים. ילדים אמנם יכולים ליהנות ממנו, אבל המסרים שלו מופנים קודם כל דווקא למבוגרים. המסרים הללו, בדבר הצורך להתבודד והיריבות בין האדם המודרני והטבע, ממשיכים כמה מהתמות שהעסיקו את טוקרצ'וק גם בספר קודם שלה שתורגם לעברית, "על עצמות המתים" (על ידי מרים בורנשטיין, הוצאת אחוזת בית) בורנשטיין תרגמה גם את "ספרי יעקב", שראה אור בהוצאת כרמל, ועליו היא זכתה בפרס נובל לספרות.
טוקרצ'וק צפויה להגיע לארץ לטובת השתתפות בפסטיבל הסופרים ופורום הספר הבינלאומי במשכנות שאננים, וכן לקבל אות עמיתת כבוד מטעם האוניברסיטה הפתוחה.
ועם זה, הסיפור הזה הוא לא של טוקרצ'וק בלבד, אף על פי שכל המילים הן שלה. גם לא ניתן לומר שהוא נולד מתוך שיתוף פעולה או דיאלוג בין טוקרצ'וק לקונסֶחוֹ, שכן קונסחו, שקיבלה מטוקרצ'וק את הטקסט בעקבות פגישה מקרית ביניהן ביריד ספרותי, איירה אותו כראות עיניה, ויהיה מדויק יותר לומר שהוא מציג פרשנות ציורית – מרהיבה – על הטקסט הקצר של טוקרצ'וק, שמתערבת בסיפור ומושכת אותו לכיוונים שכלל לא כתובים בו.
קונסחו: בזכות העובדה שאף אחד לא יודע איך נפש נראית, לא הייתי צריכה להקפיד על איזשהו הגיון. ואחותי הקטנה כל כך קרובה אליי, היא כל כך הנפש שלי, שהבנתי שאני פשוט רוצה לצייר אותה"
"הציורים של קונסחו לא רק מאיירים את הסיפור הקצר שלי", אומרת טוקרצ'וק, "הם מקנים לו פרשנות מאוד אישית. לא היתה לי שום השפעה על הפרשנות שלה של הסיפור הקטן הזה. מהבחינה הזאת אני רואה בנו שותפות לחיבורו של הסיפור. לדעתי הטקסט שלי שימש ליואננה רק תירוץ לספר את סיפורה". קונסחו מסכימה: "קיבלתי את הטקסט מאולגה, ובעצמי בישלתי את המנה שלי".
בחרת לצייר את הנפש כילדה קטנה. זה הופך את הסיפור לסיפור מעט אחר מזה המסופר במילים.
קונסחו: "למזלי, אף אחד לא יודע איך נראית נפש. יכולתי לא לצייר אותה בכלל. אבל ברגע מסוים היה לי ברור שהנפש של יאן צריכה היתה להיות ילד. וברגע שהייתי צריכה לצייר את הילד הזה, היה לי ברור שיהיו לו הפנים של אחותי הקטנה כשהייתה ילדה. בזכות העובדה שאף אחד לא יודע איך נפש נראית, לא הייתי צריכה להקפיד על איזשהו הגיון. ואחותי הקטנה כל כך קרובה אליי, היא כל כך הנפש שלי, שהבנתי שאני פשוט רוצה לצייר אותה".
טוקרצ'וק: "אני חושבת שפסיכולוגים רבים היו תומכים בבחירה של יואננה לצייר את הנפש כילדה קטנה. מאחר שגיבור הסיפור הוא גבר, נפש בדמות של ילדה מזכירה לו את החלק הילדי המודחק של הפסיכה. אילו לסיפור היתה גיבורה אישה, הנפש שלה הייתה בדמות ילד".
חוויה של התבודדות
לא רק שהיא ציירה את הנפש בהשראת אחותה הקטנה – קונסחו ציירה את הספר כולו בהשראת צילומים ישנים מתוך האלבום המשפחתי שלה ומזכרות שונות, והוא מרוצף בציורים של בולים, גלויות, ורהיטים ישנים. "תמיד אני יוצרת מתוך מה שיש לי, ומה שיש לי זה קודם כל ההיסטוריה הפרטית שלי", אומרת קונסחו, וטוקרצ'וק מוסיפה על כך: "האסתטיקה המעט מיושנת של יואננה, שמזכירה לנו תמונות ילדות, גורמת לנו לסגת בזמן הקריאה אל עָבָר אידילי שבו מיהרנו הרבה פחות והדברים התרחשו הרבה יותר לאט. היא גורמת לנו לחזור אל זמן שבו עדיין היה קיים השעמום".
הספר מדבר על עצירת הזמן ועל התבודדות של שנתיים-שלוש בתור תרופה לנפש. והנה, בדיוק הפתרון הזה התממש במגפה. האם ההתנסות שלנו בסגרים ובבידוד השליכה על אופן הקריאה בספר?
קונסחו: "כמובן. הספר נוצר לפני המגיפה. על הציורים עבדתי בשנת 2015. אבל כמובן שברגע שנסגרנו בבתים, כל הנושא הזה צף. קצת לפני תחילת המגפה, התחלתי להעביר סדנאות לילדים בבתי ספר בצרפת על בסיס 'נפש אבודה' (קונסחו, ילידת צפון פולין, מתגוררת בשנים האחרונות בצרפת). הילדים היו צריכים ליצור מקיפולי נייר וציורים חדר שבו הם כביכול צריכים לשהות תקופה ממושכת. כשהעברתי את אותה סדנה אחרי המגפה, הדברים השתנו. אם לפני המגיפה הם נאלצו לדמיין את החוויה של התבודדות בחדר ומה הוא יכיל, כעת הם כבר חוו את זה ודיברו מתוך ניסיון. היום כשאני מעבירה את הסדנה, הילדים מציירים את החדרים האלה עם מקרר מלא אוכל".
אולי הבידוד והסגרים של תקופת המגיפה גרמו לך לראות את הבעיות שבפתרון הזה – אולי כעת עצירת הזמן והתבודדות היא כבר לא בגדר תרופה לנפש?
קונסחו: "המגיפה לא גרמה לי לשנות את דעתי בכלל. עבורי הבידודים והסגרים היו תקופה מאושרת, יכולתי להיות בבית בשקט. למדתי לאפות לחם, למשל. לא הרגשתי שנלקח ממני משהו, להיפך. הרגשתי כאילו מישהו נתן לי זמן במתנה".
