בשנת 2009 ערך המשורר יורם ורטה (יחד עם ירון דוד) את האנתולוגיה "תום ותהום: תפילת הקדיש בספרות העברית". כעת, ספר שיריו השישי של ורטה, "אוי מאמא", המוקדש כולו לפרידה שירית מאמו של המשורר, מעניק לקוראים מעין "ספר קדיש יתום" אישי־ציבורי - שירים פרטיים המוקדשים לאמו שלו ורק לה, ובד בבד מעניקים קול כללי לאבל של בן על אמו.
במקרה של ורטה מדובר בעדה צמח, חוקרת ספרות, מסאית ומתרגמת, שהלכה לעולמה ב־2005, אך בראש ובראשונה מדובר באמא. בכך, ספר זה מתייצב לצד "ספרי קדיש יתום" נוספים שראו אור בשנים האחרונות, המציעים פרידה שירית כללית מאם פרטית, כמו "ערש" של אורית גידלי (הקיבוץ המאוחד, 2015), ו"ויהי ערב, ויהי תהו" של מיה טבת־דיין (פרדס, 2015).
השער הפותח את הספר החדש כולל בתוכו שירי בית חולים מימי גסיסת האם, ונוכחותה בתוכם מורגשת בעוצמה לא רק במילים של המשורר אלא גם באוסף של ציטוטים ישירים מפיה: "מילים אחרונות" שלה עצמה. המוטו לספר לקוח מאותן "מילים אחרונות", והוא מעביר מייד את סגנונה הייחודי ואת ניחוח ההומור הדק שלה: "מָה אַתָּה כּוֹתֵב שָׁם / בַּפִּנְקָס הַמְּגֻשָּׁם שֶׁלְּךָ? / מְאוֹד לֹא אֵלֵגַנְטִי / הַפִּנְקָס".
קולה ואופייה של האם שבים ועולים ביתר שאת, בעיקר בכותרות השירים: "אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁלֹּא תִּהְיֶה עוֹד שִׁגְרָה" או "אַתָּה צָרִיךְ לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵחָדָשׁ, כְּמוֹ נֹחַ, שֶׁכָּמוֹךְ לֹא הָיָה צַדִּיק גָּדוֹל", אך לעיתים ורטה אף מציב את דברי אמו כשירים שלמים בפני עצמם: "כָּל הַלַּיְלָה רָאִיתִי מִשְׁפָּטִים / פְרָאזוֹת עוֹבְרוֹת מוּלִי וְנֶעֱלָמוֹת / עִנְיָנִים לֹא חֲשׁוּבִים לֹא קְשׁוּרִים / כָּל אֶחָד קָרוֹן לְעַצְמוֹ / נָעִים בִּמְהִירוּת עַל אוֹתוֹ פַּס. / לֹא יָכֹלְתִּי לְהַפְסִיק לִקְרֹא / לִפְנוֹת בֹּקֶר קָרָאתִי לָאָחוֹת / וְהֶרְאֵיתִי לָהּ מָה קוֹרֶה / הִיא סוֹבְבָה כַּפְתּוֹר וְזֶה נִפְסַק. / אַתָּה יוֹדֵעַ כָּאן הֵם בֶּאֱמֶת / יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת הַכֹּל".
השער הראשון בספר נחתם במות האם, והשיר האחרון בו, "כי-תל-כי", מגדיל לעשות ומפרק, לצד המוות, את השפה עצמה (תהליך התפרקות דומה ניתן למצוא במחזור הגסיסה של ט. כרמי: "שירים (והדמיות) בעל כרחי"): "לֹא אֶקְ / רַע / לֹא אֶכְ / תֹּב / וְלֹא אַפְ / שִׁיר // לֹא אֶכְ / בֹּשׁ / לֹא אֶשְׁ / בֹּר / וְלֹא אֶחְ / תֹּם // אֶכְ / סֹף". בווירטואוזיות רבה מעמיד ורטה את סופי הפעלים כמילים עצמאיות, המעידות כאלף עדים על המוות וכוחו.
לאחר מות האם, שאר הספר כולל שירים שממחישים את היעדרה: "הֶעָפָר כְּבָר כִּסָּה / וּמְקוֹנְנוֹת לֹא בָּאוּ / נָשָׂאתִי עֵינַי אֶל הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם / וּמְקוֹנְנוֹת לֹא בָּאוּ / הָפַכְתִּי פָּנַי וְרָאִיתִי קָהָל קָטָן / חִכִּיתִי עוֹד רֶגַע / וּבְלִי בְּרֵרָה נָשָׂאתִי קִינָה / אוֹי מָאמָא / אֵיךְ זֶה שֶׁאֲנִי תָּמִיד מְאַחֵר וְאַתְּ מַקְדִּימָה". השירים מנכיחים את ההיעדר דווקא באמצעות חלומות, דמיונות וזכרונות הקשורים בה, פרי תודעה מתגעגעת של בן שנותר לבד.
כך למשל בשיר "תכנית אם", מעין זרם תודעה שוטף ומשתולל על התבגרות, שהוא אולי שיר הפרידה היפה והעדין ביותר בספר: "מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁאִירָה אוֹתִי לְבַדִּי בַּבַּיִת רַק כִּי הָיְתָה צְרִיכָה לָצֵאת תָּמִיד הִתְכַּוְּנָה לְהַעֲנִיק לִי שֶׁפַע פְּנַאי לְמַחְשָׁבוֹת מִתְאָרְכוֹת לְהַמְצָאָה שֶׁאֶלְמַד עַל בְּשָׂרִי הַמִּתְקַשֶּׁה אֶת הָעֹנֶג הַגָּדוֹל לִהְיוֹת יָחִיד בִּלְתִּי מֻפְרָע. שָׁנִים חָלְפוּ מַהֵר בְּהַצְלָחָה אֲבָל לָמַדְתִּי עֹנֶג אַחֵר שֶׁהָלַךְ וְגָדַל לֹא לְרוּחָהּ הִכְעִיס אוֹתָהּ שֶׁחֲבֵרוּת נֶעֶשְׂתָה יְקָרָה לִי יוֹתֵר וְיוֹתֵר מֻפְקָר כִּנְּתָה אוֹתִי מִדְּבָרִים שֶׁהֵטַחְתִּי בָּהּ בַּחֲזָרָה נוֹסְפוּ גְּוָנִים מַפְתִּיעִים לַנַּחַת שֶׁהֵסַבְתִּי לָהּ הִיא הֵשִׁיבָה לִי שׁוּב וְשׁוּב אֲרֻכּוֹת בְּאַהֲבָה עַזָּה שֶׁכָּמוֹהָ לְעוֹלָם לֹא אֵדַע לָאַחֲרוֹנָה הָיְתָה צְרִיכָה לָצֵאת וְנוֹתַרְתִּי יָחִיד עִם הַפְרָעָה גְּדוֹלָה".
יורם ורטה / אוי מאמא, הוצאת מקום לשירה, 75 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו