האדריכל שלא דפק חשבון לאף אחד: פרידה מישראל גודוביץ

האדריכל ישראל גודוביץ',שהלך בסוף השבוע לעולמו, היה פיסה מחייה של העיר תל אביב-יפו. כשהלך ברחובותיה, ניתן היה לתפוס איתו שיחה על כל דבר שבעולם, והוא כמובן היה זמין לשיחה בכל רגע נתון - עד שכמובן היה מאבד את הסבלנות כשנדמה היה לו שבן שיחו מתחיל לשעמם או לדבר שטויות.

זה קרה לו כמובן גם לעיני המדינה כולה כשהשתתף לפני 11 שנה ב'האח הגדול'. אחרי עשרה ימים כולם נראו לו שם טיפשים, אז הוא יצא מהבית.

הוא נודע כמהנדס העיר, על אף ששימש בתפקיד זמן קצר, כי לא הייתה לו סבלנות לבירוקרטיה ולטרחנות שקשורות בעבודת העירייה ובעובדיה.

המאבק של גודוביץ על דרום תל אביב וחלומות האולימפיאדה

עוד לפני זה, חוש הצדק החברתי שלו, לצד הטירוף החיובי, הובילו אותו לדרוש שינוי בשכונות הדרומיות של תל אביב. כשאמרו לו שאי אפשר, היה מתפרץ עד אשר היה משיג את מטרתו. העיר הייתה לו קרקע למאבק: תמ"א, בתים להריסה, שבילי אופניים, בנייה לגובה, שימור. אם אפשר היה להתווכח על זה ולצאת לקרב, גודוביץ' היה הראשון לעשות זאת.

אחד החלומות שדווקא לא הצליח להגשים היה תכנון אולימפיאדה בתל אביב. הוא רתם את חבר הוועד האולימפי אלכס גלעדי, התקשר קבוע לעיתונאי ספורט ואמר להם שהוא יודע בדיוק מה צריך.

הוא הרי היה ממתכנני המתקנים של המשחקים האולימפיים בטוקיו 1964, וגם נבחר על ידי חברת "סולל בונה" לתכנן מבנים ציבוריים בדרום אפריקה - דבר שהוביל אותו לתכנן את שני אצטדיוני הכדורגל שנבחרו לא אחת לאצטדיונים המוזרים והגרועים ביותר בעולם. הוא לקח זאת כמחמאה.

יש מעט מאוד אנשים בתל אביב שנאבקים כעת על צביונה ובמוסדותיה כפי שעשה גודוביץ'. הוא הלך לעולמו בגיל 92, אבל כל מי שילך ברחובותיה של תל אביב ירגיש שרוחו, קולו המרעים והלהט הבלתי נגמר עדיין שורים בה, מבעד לרעש הבנייה הבלתי נגמרת.