ושמתם על לוח ליבכם: אמנים ויוצרים על סיפורי התורה שהשפיעו עליהם

האחות הגדולה | הרב בני לאו - ראש מיזם 929 ויו"ר אקים: על מרים

בתוך חשכת השעבוד של ישראל במצרים נצנצו אורות של נשים, שבכוח אמונה וחיים מרדו במציאות העכורה והולידו את בשורת הגאולה. השורות הבאות מוקדשות לדמות שרגילה להיות מאחורי הקלעים ולשמור על השחקן הראשי - מרים, אחות משה. כשמשה התינוק נמצא בתיבה על שפת היאור, עומדת מרים ומשגיחה: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב', ד').

מרים מתפקדת כאחות גדולה שמבטיחה את עתידו של משה כמנהיג של ישראל. היא לא הסיפור, היא זו המצמיחה את הסיפור של אחיה. אותו קו אופי ראו חז"ל כשזיהו את המיילדות העבריות שפרה ופועה כ"אם ובתה". המדרש אומר ששפרה (יוכבד) היתה משפרת את הוולד (דואגת למעבר של העובר לעולם), ופועה (מרים) היתה מרוכזת בעידוד היולדת ובהרגעתה (מעין דולה של ימינו, ראו ברש"י שמות פרק ב'). היא עצמה לא היולדת. היא זו שמעודדת, מדרבנת, מרגיעה ומסייעת. מתייצבת על המשמר. זוהי מרים, המדברת לאוזני האם ומעודדת אותה ברגעיה הקשים, עת תוקפים אותה צירי הלידה הקשים ביותר.

גם בהמשך התורה תתגלה מרים באופן הזה. בכל המקומות נראה אותה פועלת באופן דומה. מתבוננת במציאות ומנסה להניע את הכוחות הגנוזים מולה לצאת לפועל. היא עצמה לא הסיפור. היא לא מגדלת את עצמה ולא הופכת להיות המנהיגה המורמת מעם. היא מצמיחה את כולם למימוש גובהם וחייהם. זו מנהיגות כמעט הפוכה מזו של משה.

ההנהגה של משה נובעת מלמעלה, מכוח הנס. בכל מהלך חייו של משה הוא צמוד להנהגה הניסית, כשהקושי העיקרי שלו, שאותו הוא "סוחב" ממעמד הסנה ועד מעמד הפרידה מעם ישראל, הוא היותו מוגבל בדיבור: "לא איש דברים אנוכי". הביטחון של העם ללכת אחרי המנהיג הזה נובע מהידיעה הברורה שהמנהיג מחובר בקשר ישיר לכוח עליון, לקב"ה. סמל ההנהגה של משה יהיה המן היורד כלחם נס מהשמיים. סמל ההנהגה של מרים יהיה מי הבאר הנובעים ממעמקי האדמה. הנהגת משה ניכרת לכל. הנהגת מרים דורשת זמן והבשלה. דור העבדים במצרים לא יכול היה לצמוח מכוח הבאר, והיה זקוק לניסים גלויים. דור הנכנסים לארץ לא יכול לסמוך על הנס, ומוכרח יהיה לשאוב מים ממעיינותיה של מרים.

כוחם של החיים, כוחה של אמונה | תא"ל אופיר לוויוס - קצין חינוך ראשי בצה"ל: על סיפור עקידת יצחק

בחלוף 30 ימים עמדתי על רגלי האחת, כשאני נתמך בשני קביים, למול עיניהם הכואבות ומלאות האהבה של בני משפחת ריבלין וקהילת גני טל, ותיארתי להם את אשר קרה בחממות היישוב מורג. גדעון ריבלין ישב במקומי הקבוע בג'יפ ואני נהגתי בעת שיצאנו לסיור תשתיות על הגדר. פיצוץ עז מימין החריד את שיחתנו. הדיבור התחלף במעין יניקה חרישית ובלתי מוסברת. גדעון, שספג את הפגיעה, כאילו זעק "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" וגונן עלי בגופו.

איני יודע מי היה האב ומי בנו. מי היה מלאך השם ומי השה לעולה. תחושת העולה - העוקד והנעקד - מלווה אותי עד היום. וכך גם שני הנערים, שלא נותרו מאחור - הקשר והחובש בחוליית הפיקוד שלי, שהיו יחד איתנו. גדעון נהרג במקום. ואני, כשירדתי מהג'יפ, גיליתי שנותרתי עם רגל אחת. העקידה היתה של האיש והמשפחה וגם של קהילה גדולה, שעוד מעט תיאלץ להתמודד עם עוד פרידה קשה ולעקור נטוע.

לאחר כחצי שנה, ימים ספורים לפני שאחרון החיילים עזב את גוש קטיף, נסענו ללוות את גדעון למנוחתו השנייה במשואות יצחק. היינו שלושה - ניר, בנו של גדעון; בנג'י הילמן ז"ל, שפיקד על הכוח לאחר פציעתי ונהרג במלחמת לבנון השנייה; ואנוכי. שוב חבשנו חמורנו, לקחנו העצים לעולה והלכנו יחדיו בתחושת ייעוד ואהבה גדולה, מבלי דעת שהחלל הבא צועד לצידנו.

הסיפור הזה של אבי האומה, בנו ושני נעריו הוא סיפורם של אלו המוכנים לחרף את נפשם למען עם ומדינה, לשם הגשמת חלום החירות והקוממיות במדינת ישראל, בארץ אבותינו, בביתו הלאומי של העם היהודי.

איננו עקודים. החבלים הותרו מזמן, ואנו חופשיים לבחור פעם אחרי פעם בחירות ישראל.

סיפור עקידת יצחק הוא סמל לכוחם של החיים ולכוחה של אמונה, מעין מתכון למסירות הנפש. שלוש פעמים המילה "הנני" מופיעה שם, כקריאת הדורות לכל אחד ואחת מאיתנו; אהבה אחת - אהבת הרע והפקוד ואהבת ישראל; ו"לך לך" אחד, הקריאה שהחלה הכל, ממשיכה להדהד ולעודד אותנו להמשיך, גם ברגעים הקשים ביותר, להתחדש, להשתנות ולצמוח מכל משבר.

אני מאמין שזוהי המורשת: קדושתם של החיים למען החיים. גם היום אנחנו מכירים בקדושת החיים האישיים והלאומיים, ואף מוכנים להקריב את נפשנו למען חירות עם ישראל בארצו. הכרח החיים עימנו, צדקת הדרך עימנו, קדושת הרצון עימנו, וגם התפילה שהעוקד והנעקד ייוותרו על דפי המחזור, ולא יהיו עוד הכרח לקוממיותו של העם בארצו.

פסיפס החוכמה האנושית | עמי איילון - ראש השב"כ לשעבר: על פרשת נח ומגדל בבל

כילדים למדנו את סיפור מגדל בבל כסיפור החטא ועונשו. אנשי הדור שאחרי המבול, שדיברו בשפה אחת וישבו בארץ שנער, החליטו לבנות "...עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". כעונש, אלוהים בלל את שפתם "וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ".

היום אני קורא את הסיפור אחרת. אני מבין אותו כמעבר מחברה אנושית ריכוזית, אחידה, שבה אין מקום ליחיד ולחירותו - לחברה מגוונת, מבוזרת ומלאת סתירות, ניגודים ומתחים. סיפור המתאר מעבר משבט קדום אחד, החי במערה קטנה, למגוון עצום של קהילות, שפות ותרבויות. לחברה האנושית של ימינו.

לפי כמה מגדולי הפרשנים, המסר בסיפור אינו קללה אלא ברכה גדולה. החברה האנושית שאחרי מגדל בבל היא חברה שבה האדם נאבק ברוע, והמאבק יוצר משמעות ערכית להיסטוריה האנושית. רק בחברה אנושית של אחרי מגדל בבל יכול אברהם אבינו למרוד באביו ובתרבותו ולהיאבק על דרך חדשה, ובהמשך - לעמוד בפני ה' בניסיון להציל אנשי סדום שלא חטאו (פרשת וירא, בראשית י"ח). רק בעולם שיש בו תוקף למאבק על הצדק יכול נתן הנביא להוכיח את דוד המלך כרוצח ונואף במשל "כבשת הרש" (שמואל ב', י"ב), ואליהו הנביא יכול לתבוע מאחאב מלך ישראל דין צדק על רצח נבות הישראלי על מנת לקנות את הכרם שבבעלותו (מלכים א', כ"א).

במאה ה־21 מקבלת הפרשה משנה תוקף. לפי הרב יונתן זקס, בעולם הנאבק על זהויות, שבו הפחד מהאחר גורם לשנאה ולהרג, עלינו לעצב תרבות המאמצת את השוני כסגולה: "דווקא משום שאנחנו שונים איש מרעהו, לכל אחד מאיתנו יש דבר־מה ייחודי וחשוב לתרום לכלל...". בנאום ביום השנה לפיגועי הטרור במגדלי התאומים הוא שואל: "האם אני, יהודי, יכול לזהות את צלם האלוהים בפניו של מי שאינו עשוי בצלמי? הינדי, סיקי, מוסלמי או אסקימואי...". בסגנון אחר, הוא חוזר על דברים שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק כשאמר: "צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכישרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד. לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד..." (אורות, ירושלים: מוסד הרב קוק, עמ' תש"נ).

המסר הוא שלכל אדם ולכל תרבות יש משהו לתרום למכלול הפסיפס של החוכמה האנושית.

סבלנות אין־קץ | טל מוסרי - שחקן, מנחה טלוויזיה, מדבב וכוכב ילדים: על המסע של משה ובני ישראל

"מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" (דברים ל"ב, נ"ב).

לראות את היעד במרחק נגיעה ולא להגיע אליו. במקרה של משה רבנו לא מדובר בעוד יעד במסע חייו, אלא ביעד המשמעותי של שליחותו - להביא את עמו לארץ המובטחת. לסיים את התהליך שהחל ביציאת מצרים - להוציא עם מעבדות ולהביא אותו לחיים חופשיים בארצו.

בצעירותו, במעמד הסנה, המעמד שבו הוטלה עליו שליחות חייו, אלוהים התגלה אליו במילים האלה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" ( שמות ג', ז'-ח').

משה לא הגיע אל הארץ הטובה. הוא עמד מול פרעה כבד הלב ומול העם המתלונן. הוא גילה שאמנם לא קל להוציא את העם ממצרים, אבל הרבה יותר קשה לשאת את חוסר האמון בו ובאלוהים, את הסגנון המאשים ואת הרצון שוב ושוב לשוב למצרים. אבל משה נשא גם בכל זה, ולפעמים היתה לו סבלנות אפילו יותר משהיתה לאלוהים. בשני המשברים הגדולים של המסע במדבר - חטא העגל וחטא המרגלים - אלוהים הרים ידיים, והצהיר שמבחינתו הסיפור נגמר. אפשר לפרק הכל, להשמיד את העם קשה העורף הזה ודי. מי שהתגייס להגן על העם, להרגיע ולשקם את היחסים - היה משה.

אז מה קרה? מה השתבש? למה נגזר עליו למות במדבר רגע לפני ש"הגעת ליעד"?

שנת ה־40 למסע. כל דור יוצאי מצרים כבר נקבר במדבר (לאחר שבחטא המרגלים התברר שהוא לא בשל להיכנס לארץ). משה עם הדור החדש, אלה שיצאו לדרך כצעירים או שנולדו במדבר. המסע לכיוון הארץ מתחדש. התרגשות של התחלה חדשה באוויר. ואז - אתגר בדרך - אין מים לשתות. איך מגיב העם? בדיוק כמו אבותיו: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (במדבר כ', ג'-ה').

שום דבר לא נלמד. איזה ייאוש. אלוהים אומר למשה ולאהרון לדבר עם הסלע, וזה יוציא מים לשתייה. אבל משה לא מדבר אל הסלע. הוא מדבר אל בני ישראל, נוזף בהם "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (המורדים, חסרי האמון) ומכה את הסלע פעמיים - והמים יוצאים. למה הוא מכה ולא מדבר? אולי כי בעבר ככה זה עבד ומים יצאו מהסלע בנס של הכאה, ואולי כי משהו נשבר בו, והוא כועס ובא לו להכות את העם, אבל עדיף להכות בסלע.

כך או כך, זהו חטא "מי המריבה" של משה ושל אהרון. המעשה שבגללו אלוהים גזר עליהם לא להיכנס עם העם לארץ המובטחת. למה להעניש ככה? שאלה טובה. אולי אלה הסטנדרטים המחמירים של אלוהים. אולי הכישלון של משה, שגילה שהוא כבר לא מתאים. אם אין שינוי, אם העם חוזר לאותם דפוסים שליליים, והמנהיגים שלו ממשיכים להגיב באותן הדרכים - זה לא יעבוד. צריך שינוי. ועדיף להחליף את המנהיג מאשר להחליף את העם. לשלב החדש והשונה של הכניסה לארץ דרוש מנהיג חדש. קבלו את יהושע.

השתקפות הקושי מול הלב העיקש | נרקיס - זמרת ויוצרת: על משה רבנו

"הלב הזה שמע הכול,

עיקש עיקש הלב הזה.

רוצה לצאת אבל המים

כמו חומה ואין עונה...

בסוף יצאנו בגללך,

אבל אתה האחרון שלא ראית אדמה

הופכת אל רצפת חיינו.

ראית ארץ מרחוק.

עכשיו הכל הפך הרגל, הגעגוע כבר עבר,

מה שבער בתוך הלב נותר בך,

אבל אצלנו הכל קופא עומד בצל"

(נרקיס)

משה רבנו, המנהיג הגדול. איש שמחזיק באישיותו גם את החזון וגם את המעשה. גם את הנחישות לעמוד באתגרי המסע ולהשלים את המשימה, וגם את הכמיהה והגעגוע. כי האיש הנערץ הזה, שעמד מול פרעה כבד־הלב ומול העם קשה־העורף, הצליח להתגבר על אתגרים רבים, אבל לא זכה בעצמו להגשים את חלומו שלו - ולבוא אל המנוחה ואל הנחלה בארץ המובטחת.

מילדותו של משה מלווים אותו המים - הוא ניצל כילד בתיבה שהושטה במים בזכות חמלתה של בת פרעה, תושייתה של מרים אחותו. הוא קרע את ים סוף לשניים, והעביר את עם ישראל בתוכו, כמו תינוק בתעלת הרחם, יוצא אל החיים החדשים. הוא המתיק מים מרים במרה, הוציא מים מהסלע, הביא לעם ישראל את התורה המשולה למים. וגם החטא שבגללו נמנעה ממנו הכניסה לארץ - היה במים.

"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". האם ההכאה בסלע במקום דיבור היתה השתקפות הקושי של משה מול ליבו העיקש של העם? לב שגם הוא, כמו ליבנו שלנו, מלא בכמיהה לטוב, אבל לפעמים חומת החרדה, השחיקה והעייפות הופכת אותו לעיקש ואטום?

משה מנגד ראה את הארץ ואליה לא בא, אבל בלבבות העם העיקש דמותו וחזונו נשארו, עד היום, וגם הגעגוע.

והשיבותָ אל לבבך בכל הגויים | דורון אלמוג - אלוף (מיל'), יו"ר הסוכנות היהודית, חתן פרס ישראל תשע"ו: מאברהם אבינו ועד מדינת ישראל

מסכת מבחנים מפרידה בין אברהם אבינו לבין מימוש חזון העם עצום־הממדים, שזרעו "כַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם". תחילה מבחן "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ". אם יעזוב את בית אביו ואת מולדתו מסופוטמיה, יזכה להיות גוי גדול (בראשית י"ב, א'-ב'). אחר כך בא המבחן הנורא מכל: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ" (בראשית כ"ב, י'). גם הפעם, התגמול על הנאמנות המוחלטת הוא ההבטחה להיות עם ענק־ממדים.

"וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו" (בראשית כ"ב, י"ז). לא רק שאברהם לא זכה לראות את התממשות החזון - גם משה רבנו, גדול המנהיגים של העם היהודי, לא זכה: "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" (דברים ל"ב, נ"ב).

דברים ל' כמו מנבא את הגלות ואת סופה: "וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (פסוק ג'). הגלות היא הקללה, והדרך לצאת ממנה עוברת דרך הלב: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה... אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ... וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ל', א'-ג').

מדינת ישראל היא הנס האחד, אין שני. הבית השלישי המתממש לאחר 2,000 שנות גלות, לאחר נפילת בית ראשון ובית שני. לאחר שואת יהודי אירופה. זכינו לממש בימינו את ראשית קיבוץ גלויות. זכינו להתחיל במימוש חזונם של אבותינו. זכות עצומה נפלה בחלקנו. כ־8 מיליון יהודים חיים היום בישראל, ועוד כ־8 מיליון בתפוצות. רבים מהם מתרחקים מהיהדות וממדינת ישראל, והדרך להגיע אליהם, לדעתי, היא דרך קירוב לבבות.

מבחן "והשיבותָ את לבבך בכל הגויים" הוא מבחן הדור שלנו, מבחן של עשייה. להגיע לכל יהודי ולכל משפחה יהודית בעולם, במאמץ מתמשך של אלפי יהודים וישראלים הנמצאים ברחבי העולם. בטיולים, בשליחות, בלימודים, בשנת שבתון, בעסקים. לחפש אותם, להתקרב אליהם, לשוחח איתם, ללמוד על אורח חייהם, לכבד את דרכם ואת תרבותם, להשתתף בכאבם ובשמחתם, בקבלות שבת, בחגי ישראל ובימי חול. להעניק להם את התחושה שאנו משפחה אחת גדולה.

אנחנו עם קטן שהתברך ביכולות עצומות. כדי שנוכל להיות יום אחד "כחול אשר על שפת הים" עלינו לאהוב את בני עמנו הפזורים ברחבי תבל. רק דרך הלב והאהבה נוכל לממש את שיבת ציון ובנייתה.

מנהיגות היא אחריות | קובי אפללו: על יהודה

יהודה מגלה מנהיגות. הוא עומד מול השליט המצרי האכזר (בשלב הזה הוא לא יודע שזה אחיו יוסף), נחוש להציל את בנימין אחיו מעבדות במצרים באשמת גניבת הגביע של השליט. יהודה לא יודע אם בנימין גנב את הגביע או לא. מה שהוא יודע זה שאביו יעקב לא יעמוד בעוד אסון משפחתי. זיכרון מכירת יוסף, ותחושת האשמה הכבדה על חלקו במעשה הנורא שפגע באח ובאב, מניעים אותו לקום ולפעול.

יהודה מתגלה בגדולתו. הוא עומד באומץ לב ומדבר ישר אל ליבו של השליט. הוא משתף אותו במצב המשפחתי המורכב, ומעל לכל - הוא מציע את עצמו כעבד במקום אחיו: "...כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (בראשית מ"ד, ל"ב-ל"ד).

יוסף, השליט, שומע את יהודה. הוא מבין שיהודה העומד לפניו עבר דרך ארוכה מאז שמכר אותו כעבד לשיירת הסוחרים שירדה למצרים. הוא מתרשם מעומק התיקון. מהערבות. וזה הרגע שבו הוא לא יכול יותר להתאפק, הוא מורה להוציא את כל המשרתים מהחדר - ומתגלה בהתרגשות לאחיו: אני יוסף אחיכם.

יהודה אינו הבכור בין בניו של יעקב, אבל הוא אבי השבט שסומן לדורות כשבט ההנהגה. שושלת בית דוד היא נצר לשבט יהודה. נראה שמנהיגות היא אחריות, היא המוכנות להיות ערב למי שאתה אחראי עליו, וגם לשלם מחיר כדי לעשות את הדבר הנכון עבורו. זו הציפייה של התנ"ך ממנהיגי העם. וגם שלנו, עד היום.

צדק, נגד כל הסיכויים | שופטת ביהמ"ש העליון, דפנה ברק־ארז, על תמר והזכות למשפט

סיפורי התנ"ך, ובראשם סיפורי התורה, היו אלה שחשפו אותי לראשונה להתמודדות עם שאלות של משפט וצדק. אני מבקשת לחזור לאחת המתדיינות הקדומות ביותר - תמר, כלתו של יהודה. הפרשה שבמרכזה עומדת תמר היא דרמטית ונוגעת ללב. לצד זאת, היא מציגה סיפור מעשה המלמד על זכות יסוד שאי אפשר להגזים בחשיבותה - הזכות להליך משפטי לשם הגנה על זכויות.

תמר נותרה עגונה לאחר שהיתה נשואה פעמיים לבניו הגדולים של יהודה והתאלמנה מהם, בזה אחר זה. יהודה נמנע מלהשיא לה את בנו השלישי, בהתאם למנהג הייבום שהיה קיים באותה תקופה, מחשש שאף הוא ימות. לצד זאת, תמר לא הותרה לאחרים. לתמר נגרם אי־צדק, אך לא היתה לה גישה לכל ערכאה משפטית שבה היתה יכולה לתבוע הגנה על זכויותיה. המשפט היה באותה עת משפחתי־שבטי בלבד. תמר היתה נתונה למרותו המוחלטת של ראש המשפחה, שהיה גם מי שגרם לה עוול.

בצר לה, נקטה תמר סעד עצמי: היא התחזתה לזונה והציעה עצמה ליהודה, כשהיא מסתירה את זהותה. לימים, כאשר נודע דבר הריונה, גזר יהודה את דינה ללא משפט: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". היא נדרשה לתת את הדין ללא הליך סדור. הריונה שימש כהוכחה וכגזר דין גם יחד. והנה, ברגע קריטי זה הצליחה תמר לתבוע לעצמה משפט - היא הוכיחה ליהודה שהרתה לו, בהציגה לו את חפציו האישיים שאותם שמרה עימה. בשלב זה ניתן גזר הדין המזכה: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי".

מעבר להזדהות עם המצוקה של תמר, הנקודה המשמעותית בסיפור זה היא העובדה שברקעו עמדה מציאות של היעדר גישה לערכאות. כדי לזכות בצדק היה עליה לנקוט תחבולה ודרכי עקיפין, שאף גבו ממנה מחירים אישיים כבדים. היא לא היתה יכולה לתבוע, אלא נדרשה להיות נאשמת, המנצלת את הבמה שקיבלה להוכחת צדקתה.

המפנה בסיפור הוא אמנם רגע של ניצחון, אך גם ביטוי מובהק לעמדת החולשה המובנית של תמר. גזר דינה ניתן מבלי לשמוע אותה, והוא "התהפך" רק ברגע האחרון. מעניין להוסיף כי במשפט עצמו, ובעצם כבר בהכנה לקראתו, התגלתה תמר כבעלת שליטה בדיני הראיות. היא הכינה לעצמה מבעוד מועד "ראיות מזכות": בעת שהציעה את עצמה ליהודה היא לקחה ממנו כעירבון לתשלום את חפציו האישיים - חותם ופתילים - ואז נעלמה מן המקום. כך היא הותירה בידה הוכחות לזהותו של האיש שממנו הרתה.

הסיפור חושף, אם כן, את סיפורה של מתדיינת מבריקה, המצליחה לזכות בצדק נגד כל הסיכויים - ובתקופה שבה נגישותן של נשים לכך היתה מוגבלת במיוחד. אולם במישור העקרוני, לא ניתן לסמוך רק על הכישרון המשפטי ועל תעצומות הנפש של מי שנמצאים בעמדה של מוחלשות משפטית. לשם כך חשוב להבטיח את זכות היסוד שלא עמדה לתמר - הזכות למשפט.

הסיכוי להתרגש מחדש | מירון ח. איזקסון - סופר: על נח והיונה

במהלך הסיפור הגדול של המבול מופיע הסיפור "הקטן" על נח והיונה (בראשית ח', ח'-י"ב). העורב יוצא "יצוא ושוב" עד שנעלם, ופסוק אחד בלבד ממצה את שליחותו, לעומת היונה המבטאת מהלך נפשי עמוק אצל נח.

"וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ", היא יוצאת כשלוחה מוצהרת שלו. בשובה לתיבה מתרחש טקס מפורט של החזרתה לרשותו של נח: "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה": היא שבה בשלבים, והיא שבה לא רק לתיבה - אלא "אליו". גם בהמשך הדגש הוא על שיבתה "אליו", וכן מופיעים הביטויים "ויחל" ו"ויִיָחל", המבטאים רגש עמוק של נח בהקשרה של היונה, בכיוון של ציפייה והתחלה.

נדמה שהיחסים בין נח לבין היונה הם הוכחה ליכולת לקיים רגשות אינטנסיביים כמעט בכל מציאות. גם כאשר העולם נחרב, ותיבה אחת קטנה מכילה את כל החיים שנותרו על פני האדמה, לא מתבטלת הכמיהה לקשר תודעתי ורגשי עמוק. כל מה שנח היה מחויב להשכיח ולהשבית בתוכו למען ההישרדות פורץ החוצה דווקא באמצעות היונה, וגם היא נעתרת לתחושותיו. סיפור נח והיונה הוא מעין אפשרות שצצה בתום המבול ולקראת השיבה לחיים. יושבי התיבה לא ישובו בקלות לחיי "השגרה", ואולי אפילו היו מעדיפים להישאר מוגנים בתיבה. נח ויונתו מציגים בפניהם את הסיכוי להתרגש מחדש.

סיפור נח והיונה מעורר שאלה נוקבת נוספת בדבר היחסים בין בני האדם לבעלי החיים: יש לשער שהשהות הארוכה והמורכבת בתיבה של אנשים וחיות יחד היתה צפויה לשנות את מאזן האימה והחיבה ביניהם. את התיבה בונה האדם, את בשורת השיבה לאדמה נושאים העורב והיונה. העורב ממלא שליחות פורמלית בלבד, אך היונה חורגת מכך, וממשיכה במידה מסוימת את היחסים המורכבים שחוו בעלי החיים כלפי בני האדם בתיבה במהלך המבול. היא אף מביאה בפיה עלה זית כראיה למה שקורה על פני האדמה, בדומה למרגלים שישובו משליחותו של משה רבנו ויביאו מפרי הארץ. היא גם יוצאת לדרכה לפני שנח יקריב קורבנות מבעלי החיים. האם היונה מבטאת בכך דרגה נפרדת בקרב בעלי החיים? האם במידה כלשהי יונה הנביא עתיד בעוד אלפי שנים להמשיך את המסע שבו יונתנו החלה, מבחינת המסר הכלל־אנושי?

המבול שהגיע מהשמיים רק "השלים" את ההרס שהאדם עשה על פני האדמה. קרבתם של נח והיונה היא תחילת המהלך לנסות לתקן את שרירות הלב האנושית ואת גסות הרוח, כמו גם את הכחשת המוסר ואת גבהות הלב. הנאמנות של היונה לנח וההזדהות שלו עם שליחותה הן הסיכוי של האדם לפעול נגד זרמים רעים, גם אם עוצמתם רבה, וגם בתקופות של משבר קשה.

להגיע אל הנפש דרך התורה | דן שפירא - שחקן: על יוסף

התורה עוסקת לעומק בעבודה על מידות האדם. לכולנו יש יצרים חזקים, זה בטבע שלנו - קנאה, כעס, עצבות ויוהרה הם תכונות שקיימות בכולנו. בעבודה על המידות אנו מנסים ללמוד מאיפה הן מגיעות, ואיך לטפל בהן כך שיתפסו פחות מקום בחיינו. במילים אחרות - לנסות להיות הקברניטים של הספינה שלנו, ולא לאפשר לרגשות הסוערים לטלטל אותנו ולגרום לנו להגיב באופן שיפגע בנו ובאחר.

יוסף היה אדם שקו החשיבה שלו בהיר והמידות שלו מתוקנות. לא סתם הוא מכונה יוסף הצדיק. הוא היה הבן המועדף על אביו יעקב, מה שגרם לאחיו לקנא בו ולהשליך אותו לבור. בסופו של דבר, יוסף הגיע למצרים והפך שם משנה למלך.

כשאחיו מגיעים למצרים ומבקשים ממנו עזרה, מכיוון שיש רעב בארץ, הם לא יודעים שזה אחיהם שהיו בטוחים שנהרג. יוסף יכול היה לצוות שיהרגו או יאסרו אותם לנצח, אבל הוא בוחר אחרת - למחול להם ולברך אותם. הסיבה נעוצה בפסוק "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים". יוסף ראה בראייה אלוקית שהמעשה של האחים לא בא מהם אלא מהשם, ולכן אין לו סיבה לכעוס עליהם.

הרבי מלובביץ' מסביר שאפשר ללמוד מזה, כי כאשר אדם עושה לנו משהו לא טוב השאיפה היא לא רק למחול לו אלא יותר מזה - לגמול לו טובה. בשונה מהנצרות, שם מדובר על להושיט את הלחי השנייה, היהדות לא מציעה לקבל עוד מכה, אלא להפך - שבאמצעות עשיית הטוב כפעולת נגד ניתן לנצח את כאב הפגיעה, וגם לחזק את הסדר השמיימי במערכת היחסים. בראייה אלוקית, העוול שכביכול נעשה לי לא באמת היה עוול, ואצל יוסף רואים באופן מוחשי לאיזה מקום זה הביא אותו. מה שנשאר זה להודות, אפילו אם באותו רגע קשה לראות את התמונה המלאה, וזה לא פשוט.

המשוררת זלדה ממחישה בצורה נפלאה את התפיסה שהיכולת הזו של יוסף היא זו שנתנה לו את הכוחות לצאת מהבור: "יוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר, שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם, שָׁב לְהָבִין הָאוֹתוֹת שֶׁשִּׂנְאָתָם לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת".

השנה שאחרי שנת השמיטה, שבה אנו נמצאים כעת, נקראת "שנת הקהל". ממש על חג הסוכות ושמחת תורה בשנה הזו מופיע הפסוק היחיד בתורה שמתייחס לכולנו, ללא הבדלים: "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם".

מסיפורו של יוסף אני לומד כמה חשוב ללמוד את פנימיות התורה, ושהיא הדרך, לפחות עבורי, להגיע לעצם הנפש. אני רוצה לאחל לנו ששנת הקהל הזו תחבר ותקרב בינינו. חג שמח.

מיזם 929, בראשות הרב בני לאו, פועל לייצר קשר ושיח של החברה הישראלית עם התנ"ך. במסגרת המיזם קוראים בכל יום פרק בתנ"ך, ובמהלך שלוש וחצי שנים נפגשים עם כל 929 פרקיו. בשמחת תורה חוגג כל העם היהודי את סיום קריאת 187 פרקי התורה, גולל את הספר לתחילתו ומתחיל שוב מבראשית. יחד עם שמחת התורה, המתחדשת בכל שנה, 929 שמחים להזמין אותך להצטרף למסע הזה, בנגיעה יומית שמחברת כל אדם לסיפור הראשית שלו.
ב–929 יתחילו בשבוע הבא את קריאת ספרי הנביאים, במקצב של הפרק היומי ויפגשו עם כל אותם סיפורים שעיצבו את דמותו של העם הזה כאן, על פני האדמה.