ספר השירה של אהרון לוין: בשם האב

ספר השירים "הלך על אהרון" נפתח בשער בשם "מחרוזת אב", שכולו מוקדש לאבהות - נושא חם בשירה הישראלית העכשווית. עם זאת, רק שיר אחד מתוק ומרגש מהשער הזה - המוקדש לבנו של המשורר ומתאר את האב, שרגשותיו גואים בעת שהוא מביט בילדו הישן - יכול להיחשב לחלק מאותה תנועה שירית. שאר השירים מוקדשים דווקא ליחסי המשורר עם אביו המת, ואין בהם שמץ מתיקות.

כך למשל, באחד מן השירים העוצמתיים והקשים ביותר לקריאה בספר: "וְשׁוּב, אַבָּא, אַתָּה שׁוֹלֵחַ יָד אֲרֻכָּה, / חוֹמֵד אֶת הַמְּעַט שֶׁבָּנִיתִי בְּעֶשֶׂר / אֶצְבָּעוֹת מְזֹהָמוֹת שֶׁהִדְּקוּ / אֶת הָאֲדָמָה מֵעָלֶיךָ [...] אֲבָל אַתָּה, אַבָּא, לֹא מֵת. / קַמְתָּ בְּתוֹכִי כְּמוֹ מִפְלָץ [...] לָקַחְתָּ לִי יַלְדוּת / וְעָשִׂיתָ לִי מָוֶת [..] וְהָרִקּוּד הַזֶּה, / לְפִיתַת הַחֶנֶק הַזּוֹ / שֶׁל אָב לִבְנוֹ, / רִקּוּד רַחֲמִים שֶׁבּוֹ / אֲנִי עַל כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ / מְטֻלְטָל מִמָּקוֹם לַמָּקוֹם, / וְאַתָּה שָׂם לִי רֶגֶל, / מַכְשִׁיל, / כּוֹפֶה רִקּוּד אָב-בֵּן [...] וַאֲנִי רוֹצֶה הַחוּצָה, / רָחוֹק, / מְנַסֶּה לְהֵחָלֵץ מִלְּפִיתַת הַחֶנֶק הַזֹּאת".

פני הדברים מתקדרים עוד יותר כאשר נחשף מיהו האב המדובר: אהרון לוין נולד בשנת 1980 למחזאי חנוך לוין ולאשתו השנייה, עדנה קרן, שעבדה כדיילת. לוין הצעיר הוא מחזאי ובמאי בעצמו, וזהו ספר ביכוריו.

כאמור, אחדים מהשירים הללו קשים לקריאה, דווקא בגלל היכרות הקוראים עם דמותו הפומבית של האב המת, שמעלה בקורא תחושה של חדירה לפרטיות ולמרחב לא לו.

כך למשל בשיר בנוסח מקראי, שמגולל את חייו הרומנטיים של חנוך לוין, שבשנות חייו האחרונות עזב את אשתו השנייה, אמו של אהרון, וניהל מערכת יחסים עם השחקנית ליליאן ברטו: "זֶהוּ שִׁיר רֶצַח אָב. וְהָלַךְ חֲנוֹךְ בֶּן יִשְׂרָאֵל בֶּן / חֲנוֹךְ הַכֹּהֵן וְלָקַח לוֹ אִשָּׁה מִבֵּין הַשַּׂחְקָנִיּוֹת, / וְעָזַב אִשָּׁה מִבֵּין הַדַּיָּלוֹת, וְלוֹ שְׁלוֹשָׁה / בָּנִים מִבֵּין, בֶּן בֵּן לְאִמּוֹ. וְהָלַךְ וְלָקַח / נָשִׁים רַבּוֹת בֵּין הַנָּשִׁים הָאִמָּהוֹת, וְעִם הַבָּנִים / שִׂחֵק מַטְקוֹת אוֹ סְטַנְגָּה, וּבַיָּמִים / כָּתַב אֶת אֲשֶׁר עַל לִבּוֹ וְאֶת אֲשֶׁר עָלָה בְּמוֹחוֹ, / וּבְאוֹגוּסְט הֵשִׁיב רוּחוֹ לַאֲדוֹנַי. וַאֲנִי אַהֲרֹן / בְּנוֹ, מָה לִי וְלוֹ, שֶׁיְּלָדִים וְנָשִׁים כָּתַב לְהַלֵּל שְׁמוֹ / וְזִכְרוֹ".

לבד מהתחושה המטרידה של החדירה לפרטיות, חלק מן השירים נראים ממש כחילול קודש. אך בדיוק עם התחושה הזאת השירים מתעמתים: "כַּמָּה מְטֻפָּשׁ וְכָפוּי לִכְתֹּב עַל אָבִי שֶׁמֵּת / לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה. אַבָּא שֶׁהֻנְצַח עַד כְּלוֹת, / שֶׁנִּשְׁחַק עַד שֶׁהָיָה דַּק וְנַעֲשָׂה פְּלָקָט, אֲבַקַבָּא. / אוֹחְחְח, כַּמָּה הֵם אוֹהֲבִים לְגַרְגֵּר אוֹתוֹ, / הַשְּׁקֵדִים רוֹטְטִים: חֲנוֹךְ לֵוִין, חֲנוֹךְ לֵוִין. בַּלּוּטוֹת / הָרוֹק מִפְּרִישׁוּת: הַלֵּ וְהַוִּין, הַחֲ וְהַנוֹךְ / אוֹחְחְח אֲנִי מְפַהֵק מֵרֹב שִׁעֲמוּם".

פעם אחר פעם לוין מבקש להשיל מעצמו את דמות אביו ולהפוך, באופן פרדוקסלי, לאבי עצמו. "וַאֲנִי אַהֲרֹן, אָב לְעַצְמוֹ בְּהֵעָדֵר אָב, / שׁוֹמֵר אִמּוֹ וְאֶחָיו, מוֹלִיד עַצְמוֹ, / קוֹטֵעַ שַׁרְשֶׁרֶת אָבוֹת"; "אֲנִי אַהֲרֹן הוֹרֶה לְעַצְמִי, / שׁוֹלֵף עַצְמוֹ מִמַּעְגַּל הָאָבוֹת, יָתוֹם בְּלִי אָב"; "וְיָמוּת הָאָב וְהַיֶּלֶד נוֹלַד אָב לְעַצְמוֹ, / רוֹצֵחַ אָבִיו".

שורות אלה מאירות באור עוועים דווקא את השיר היחיד החומל ואוהב במחזור, המוקדש לבנו של אהרון - כיצד נראית האבהות של אדם שקטע את מעגל האבהות? כמה אירונית העובדה שגם הבן המתנער מאביו מצא את עצמו בתחום התיאטרון והיצירה. ייתכן שזו אשליה, אך אני סבור שלמרבה הזוועה כתיבתו של לוין הצעיר, ש"השליך את מילותיו של אביו אל האש", דומה לעיתים בסגנונה ובנוסחותיה, אולי יותר מכל, דווקא לכתיבתו של אביו.

אף שהמחזור הפותח את הספר שואב, כמצופה, את מרבית תשומת הלב הציבורית והפרטים של הקוראים, ראוי להגיד גם כמה מילים על מחזור השירים המצוין החותם את הספר. שירים אלה מדברים על דמות בשם "אהרון", בגוף שלישי (ההשפעה של הטקסט "בורחס ואני" ניכרת בהם), ומתוך הלגלוג הסרקסטי מתגלה בתוכם ברק פואטי נפלא וטרגי של משורר "שכוח אב" שנאבק בזהותו: "אַהֲרֹן צָרִיךְ אַחַת וּלְתָמִיד / לְהִפָּטֵר מֵאַהֲרֹן כְּמוֹ שֶׁמְּגָרְדִים / אֶת הַשָּׁחֹר שֶׁהִתְאַחֵד עִם הַמַּחֲבַת".

אהרון לוין / הלך על אהרון, הוצאת פרדס, 101 עמ'