"לא מה שאתם מצפים": תערוכת צילומים מיוחדת של שורדי שואה מוצגת בשגרירות גרמניה בישראל

הילד שהתחבא במשך שנים בלי אף חבר או צעצוע, האישה ששרדה והתאסלמה והנער שניצל והפך לנשיא ביהמ"ש העליון, אלה הם רק חלק מהסיפורים של 25 שורדי השואה שמוצגים בתערוכה של הצלם ארז כגנוביץ', Humans of the Holocaust, שמוצגת בשגרירות גרמניה בישראל.

"לפני 10 שנים בחור בניו יורק הקים את 'Humans of New York'. הוא הסתובב ברחובות העיר עם המצלמה שלו, בחר רנדומלית אנשים והעלה תמונות שלהם עם סיפוריהם. הוא הפך לתופעת רשת מטורפת עם מיליוני עוקבים", מספר כגנוביץ'.

לדבריו, "במהלך הטיולים שלי בעולם ראיתי שיש פער בין מה שאנשים חושבים על ישראל ועל תל אביב לבין המקום עצמו, וחשבתי שהייתי שמח לספר את הסיפור של המקום הזה. הקמתי לפני 9 שנים את 'Humans of Tel aviv', ועד היום צלמתי יותר מ-2,000 ישראלים שאני מספר את הסיפור שלהם ומעלה לפייסבוק ולאינסטגרם".

על ההחלטה להתחיל לצלם את שורדי השואה הוא אומר: "כשנחשפתי לנתון שלפיו 66 אחוזים מדור ה-Y בארה"ב לא שמעו על אושוויץ חשבתי שזה לא הגיוני, והבנתי שעם הרקע שלי - ישראלי, יהודי, נכד לסבא שורד שואה - יכול לעשות משהו. רציתי למצוא דרך לספר להם אחרת את הסיפור, עם מסר גלובלי, להביא סיפורים אופטימיים שידליקו ניצוץ של סקרנות אצל אותם בני נוער, כי אחרת נאבד אותם, וככה נולדה התערוכה.

"התחלתי לעבוד על זה ב-2019, ואז בקורונה הכל נעצר. אבל חזרתי לזה ועד היום צלמתי יותר מ-40 אנשים. כשאגיע ל-100 מצולמים אוציא ספר. התערוכה הזו כעת מוצגת למשך כחודש בשגרירות גרמניה, בשנה הבאה היא תוצג בדובאי והשאיפה היא להגיע איתה גם לאו"ם. מקווה שזה יקרה בשנה הבאה".

זכית לשיתוף פעולה מלא מאותם שורדי שואה שפנית אליהם?
"זה מאוד מאתגר, גם בגלל הגיל, גם בגלל שהם פזורים בכל הארץ. מבחינה הפקתית היה קשה לארגן את זה ואני עושה את הכל לבד. הגעתי אליהם דרך תחקירים שעשיתי, דרך סיפורים ששמעתי וכתבות שקראתי. ככה יצרתי איתם קשר והרוב המוחלט שיתף פעולה, אבל היו גם כאלה שלא רצו לדבר יותר מדי".

על התערוכה עצמה הוא מספר כי "הרוב הגדול של התמונות הן לא תמונות שמצפים לראות בתערוכה שעוסקת בשואה. יש למשל תמונה של שורד שואה בשם דוגו לייטנר, שמחבק בלון בצורה של טלאי צהוב. הרעיון עלה תוך כדי שיחה, כשהוא אמר לי שמה שהציל אותו בשואה היה חוש ההומור שלו, ותוך כדי הבנו שהתמונה צריכה להיות אחרת.

"דוגו לא רק מחזיק את הבלון אלא מחבק אותו והופך את זה לתמונה של אדם גאה ואופטימי. זה מסר גלובלי. אתה לא חייב להיות יהודי כדי להתחבר אליו. ליד כל תמונה, חוץ מסיפור החיים של המצולם, אני מצרף גם לינקים לאתרים רשמיים שיש בהם רקע הסטורי, חשוב לי להביא קודם כל את האנשים, ואז את הקישור ההיסטורי למה שהם עברו שם".