בראשית שנות ה־90 יצרה האמנית הצרפתייה אורלאן את הפרויקט המרכזי בקריירה שלה עד אז, "The Reincarnation of Saint ORLAN", ובמסגרתו עיצבה מחדש את פניה באמצעות סדרה של ניתוחים פלסטיים שתפרו לפרצופה, הלכה למעשה, את סממני היופי של כמה מהמודלים האייקוניים לנשיות באמנות המערבית באמצעות עיבוד של תוכנת מחשב: האף והרקות הושאלו מ"המונה ליזה" של ליאונרדו דה וינצ'י, הפה נלקח מ"אירופה" של גוסטב מורו, הסנטר מ"ונוס" של בוטיצ'לי, וכן הלאה.
אחד מרגעי השיא של הפעולה המתמשכת היה הניתוח השביעי שהתקיים ב־1993 והועבר בשידור חי באמצעות לוויין. במהלכו נותרה אורלאן בהכרה מלאה, מתקשרת עם רופאיה, צוות הצילום והמתורגמנים היו לבושים בבגדי מעצבים, וענו על שאלות שהתקבלו מהקהל. לניתוח הפרפורמטיבי הזה קראה "Omnipresence" - כותרת שהצביעה על מצב ההיפר־נוכחות שאליו הביאה את גופה. היסטוריונית האמנות ברברה רוז כתבה אז: "אורלאן אינו שמה. פניה אינן פניה. בקרוב גופה לא יהיה גופה. פרדוקס הוא התוכן שלה, חתרנות היא הטכניקה".
אורלאן, שמקפידה לרשום את שמה באותיות גדולות (ORLAN) - "כדי שלא יכניסו אותו בין השורות" - כלשונה, החלה כבר באמצע שנות ה־60 ליצור עבודות קונספטואליות ופוליטיות מאוד, חלקן שנויות במחלוקת, כשהיא נעה על התפר שבין אמנות חזותית למופע חי, ונמנעת במתכוון מלהכפיף את עצמה למוסכמות סגנוניות של טכניקה או ז'אנר מסוימים. במחקר ההיסטורי והאקדמי, עשייתה ממוקמת באופן עקבי כחלק מאמנות הגוף (Body Art) - הפמיניסטית ובכלל - שמאופיינת בשימוש של האמניות והאמנים בגופם ככלי, חומר ותוכן העבודות, ובמיוחד בזרם אמנות הגוף הרדיקלית שהחלה להתהוות בראשית שנות ה־70, והציבה במרכזה פרקטיקות של פגיעה עצמית גלויה והפעלת אלימות קשה עד לכדי סיכון אמיתי.
עבור אורלאן, שאלת הסיווג האמנותי פרומה יותר והיא מגדירה את עצמה כ"אמנית, נקודה", שעוסקת בתופעות חברתיות מורכבות: סטריאוטיפים של יופי, פטריארכיה ומיזוגיניה. זאת, מתוך רצון "לומר דברים מעניינים על התקופה שבה אני חיה ממרחק ביקורתי".
עמדה זו מהדהדת גם בתערוכת היחיד של אורלאן, שמוצגת בימים אלה בגלריה שלוש לאמנות עכשווית באוצרותה של נירה יצחקי, "אופרת פקין - עיצוב ומציאות רבודה". היא כוללת עשרה צילומים גדולי ממדים של מסיכות טיפוסיות מאמנות הבמה הסינית המסורתית, שבתוכן הוטמעו פניה של האמנית על ידי עיבוד מחשב. סריקה של הצילומים דרך אפליקציית Artivive חושפת ממד נוסף, ומאפשרת לראות את האוואטרים שיצרה אורלאן בדמותה עבור כל אחד מהצילומים באמצעות טכנולוגיה של מציאות רבודה.
העיסוק במסכות כחומר גלם, ובעיקר כזירה של הבניית משמעות שחושפת את המורכבות המגולמת בתרבות, נוכחת מאוד בעשייה של אורלאן. כבר בתחילת דרכה השתמשה במסיכות נו (Noh) מהתיאטרון היפני וגם במסיכות פלסטיק פופולריות, תוך שהיא מדגישה באופן מכוון את מה שהיא מגדירה "אלמנט של ריחוק" שקיים בהן, כדי להציע התבוננות רפלקסיבית.
בתערוכה הנוכחית אורלאן יוצרת הפרעה יזומה במורשת ההיסטורית של אופרת פקין, שאסרה את השתתפותן של נשים בפרקטיקה תרבותית זו, דרך ניכוס של מרכיביה: המסיכות עצמן, שהדפוסים המצוירים והצבעוניות שלהם משמשים במופעים כסמן לקידוד הדמות מבחינת גיל, מגדר, מעמד חברתי, מקצוע וגם תכונות אופי; ותרגילי האקרובטיקה (גלגולים באוויר, ג'אגלינג עם כדורים ועוד) שהם חלק מהשפה הפיזית של אמנות זו, ואותם מבצעות בתערוכה האווטאריות הספציפיות של כל צילום.
כך הופכת אורלאן את עצמה להיבריד - דמות כלאיים, פרקטיקה שחוזרת בעבודותיה במשך השנים. אך בעוד ביצירות מסוימות פנתה למקורות השראה מתרבויות אחרות כדי להבין אותן יותר טוב, ובמנותק מעמדה אתנוצנטרית, הרי ב"אופרת פקין - עיצוב ומציאות רבודה", ההיברידיות היא פעולה פוליטית ברורה של התנגדות, שמטרתה לחשוף את המתח בין זהות לדימוי בזירה התרבותית ולערער את הסדר הקיים. במובן זה, ניתן לזהות קשר ישיר בין הניתוחים הפלסטיים הפרפורמטיביים שעברה לבין בחירתה להתמקם במרחב המגדרי של אופרת פקין שנשים הודרו ממנו.
באופן מפתיע כמעט, המציאות הרבודה לא מרחיקה את אורלאן מהגוף החי אלא מסייעת לה לצלול לרבדים עמוקים בו, ולהאיר על מעמדו בתרבות של זמננו, בין היתר אחרי שנתיים שאתגרו תפיסות של קרבה, נוכחות ותקשורת - בחיים ובאמנות. באמצעותה היא יוצרת אמנות שמחברת "טכנולוגיות חדשות עם מוסר ההשכל של אמנות הבארוק", ששילבה בין טוב לרע, בניגוד לעמדה הנוצרית שחייבה לבחור ביניהם. את המורכבות הזאת מציעה אורלאן לקהל, שמוזמן להיות מתבונן וגם משתמש, להתמסר לחוויה אינטראקטיבית וגם ללמוד ממנה משהו על אנושיות ואנשים: "להיות עצמך זה לא דבר פשוט. צריך קודם כל להפשיט את עצמך".
התערוכה "אופרת פקין – עיצוב ומציאות רבודה" תוצג בגלריה שלוש עד 17 בדצמבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו