התערוכה ששמה במרכזה את "היפים והאמיצים"

לא משנה בני כמה אתם, מתישהו בטח נחשפתם לאופרת הסבון "היפים והאמיצים", שעלתה לשידור בשנת 1987 ומאז שוברת כל שיא אפשרי בז'אנר. כעת הסדרה עומדת במוקד של תערוכה חדשה שנקראת על שמה, ובמרכזה נושאים חברתיים כפי שהם משתקפים ממנה.

את העלילות המלודרמטיות והמפותלות של אופרת הסבון, שנעות לרוב סביב רומנים מופרכים, תככים ומזימות, מתרגמת התערוכה לעבודות שמציעות מבט ביקורתי ומגחיך על אופייה המוגזם של הסדרה, חלקן עוסקות בנושאים הנגזרים ממנה בהרחבה כגון חלוקה ל"רעים" ו"טובים", פטישיזם, חומרנות והערצה לסמלי סטטוס.

התערוכה, שנפתחה במרכז אדמונד דה רוטשילד, מפגישה עבודות של שמונה אמנים ואמניות בוגרי תואר ראשון באקדמיות השונות מהשנים האחרונות: יוהד ארקין, שרה בלום, עינב זילבר, מוחמד טוח'י, קרולינה להן, דבורה פישר, גיל קורמוס ואיתמר שטמלר. התערוכה בוחנת, בין השאר, היתכנות של תופעות לא טבעיות בחומרים טבעיים תוך שהיא שואבת השראה מהמציאות המלאכותית של אופרת הסבון.

"חלק מהעבודות בתערוכה מציעות מבט ביקורתי על האופי המוגזם של הסדרה, על המלודרמה, על העלילה המופרכת", מסבירה האוצרת מיטל אבירם, "וחלק אחר עוסק בנושאים שנגזרים ממנה כמו תופעת החומרנות והסגידה לסמלי סטטוס".

איך נולד החיבור שלך לסדרה?
"'היפים והאמיצים' זה זיכרון נוסטלגי שהיה לי כשהייתי יושבת עם סבתא שלי בכל יום לראות את הפרק ביחד. באופן כללי בתערוכות שאני אוצרת יש לי נטייה להשתמש בעולם הדימויים שקשור לשנות ה־90. את התובנות על הסדרה אני יכולה לראות היום, במבט לאחור. מה שעניין אותי הוא ההסתכלות שלנו על רומנטיקה והתפיסה שלנו את מערכות היחסים. בעצם התערוכה לא מגוללת איזשהו קו עלילה אחד, היא פועלת כמו אורגניזם חידתי שאין לו פתרון, כל עבודה בפני עצמה, כמו פרק של סדרה, והחיבור בין העבודות הוא יותר קשר קוסמי שפועל בצורה חומרית ופילוסופית ולא בצורה תוכנית".

מה הייתה נקודת המוצא שממנה פנית לאמנים?
"חיפשתי אמנים שעובדים במדיום של פיסול. סיפרתי להם על הסדרה ועל הזיכרון שלי ממנה ועל מושגים שנגזרים ממנה, ואמרתי שהם מוזמנים לקחת את זה משם לאן שהם מרגישים. העבודה של דבורה פישר, למשל, שנקראת "How could you", היא בעצם ראש בלון מרחף במרחב שעשוי מהדפס רשת של הפנים של רידג', הדמות הראשית הגברית בסדרה, דמות פלרטטנית וסקסית. הבלון הזה בעצם מרחף במרחב ויוצא ממנו סאונד, כמו מנסה להשתתף בשיחות שמתקיימות בחלל התערוכה. הראש שלו כמו מונולוג בלתי פוסק שמורכב מחיתוכי שיחות שנלקחו מהתוכנית עצמה, הסאונד נשמע בלופ - לפעמים הוא מציע לך לשתות איתו יין או מציע נישואים.

המשמעות החדשה

"עבודה נוספת היא של יוהד ארקין, שנקראת 'גן אנגלי', ובה פסלים שכוללים עשב, צנון, פרח ונדל, כולם פסלי עץ ופרספקס שצבועים בצבעים מטאליים מתעשיית הרכב. בעצם דימויים דו־ממדיים עוברים למצב תלת־ממדי, וזה הופך אותם לתיבות שאפשר למלא אותן במשמעות חדשה. למשל, פסל של פרח שמלא בכדורי קלקר - חומר מלאכותי, שמתייחס למלאכותיות של הסדרה ומשמש לאריזות אבל גם לשתילה בעציצים, לחלחול המים".

היה חשוב לך שהאמנים יכירו את הסדרה? הם נתבקשו לצפות בה?
"האמנים צעירים, נולדו באזור שנות ה־90 ולא כולם הכירו את הסדרה. היו כאלה שכן, כי זו תרבות פופולרית. כיוון שהיום הכל פתוח ברשת הם ראו חלקים, ראו את הווייב, את הפתיח, המוזיקה והסאונד, כדי לחוות חוויה ויזואלית של הדבר הזה, גם אם היא בדיעבד".