ביה"ד לעבודה: חובה לספק מגורים גם לשוהים לא חוקיים

האם מעסיקים יחויבו לספק מגורים לעובדים מסתננים ולשוהים בלתי חוקיים? פסק דין תקדימי שניתן לאחרונה מלמד כי התשובה עלולה להיות חיובית, ולהשפיע על העסקתם של לפחות עשרות אלפי עובדים בישראל.

מדובר בפסיקה שניתנה לאחרונה על ידי רשמת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, סימה קרמר, שחייבה חברה שהעסיקה עובדת מאוקראינה שנכנסה לישראל כתיירת ב-2017, לספק לה מגורים ולשלם את חלקם הארי.

הפסיקה ניתנה אף שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, היה אמור לחוות דעתו בנוגע לתביעה כי מדובר בסוגיה בעלת פוטנציאל השלכות דרמטיות על המשק. מנדלבליט התעכב בהגשת חוות הדעת, ולאחר הפעם השנייה שביקש דחייה, נענה בסירוב על ידי הרשמת, שפסקה לטובת העובדת. לאחרונה הוגש ערעור על פסק הדין.

העובדת, א', הועסקה בחברת "דקא מלונות בע"מ" - חברת השמה של עובדים בענפי תיירות, תעשייה ומסחר. לטענת העובדת, מעמדה הוא כשל עובדת זרה והחברה גבתה ממנה תשלומים עודפים על מגורים. העובדת הגיעה לארץ כתיירת, וזמן קצר לאחר הגעתה, הגישה בקשה להכרה כמבקשת מקלט. בכך הוכיחה א' את כוונתה להשתקע בארץ, ואכן גרה בארץ לאורך כל ההליך, כולל בתקופת הקורונה שבה לא עבדה והתקיימה, בין היתר, מכספים שנשלחו לה מאוקראינה.

בתקופת העסקתה, בשנים 2019-2017, דקא העמידה לרשותה של א' מגורים בהרצליה, סמוך למקום העבודה, וא' נתנה הסכמתה כי תחויב בסכום של כ-1,000 שקלים לחודש על הוצאות המגורים, וכן על ההוצאות הנלוות. יצוין כי עובדים אחרים בחברה בחרו שלא לגור בדירה שסופקה על ידיה, אלא לאתר עצמאית מקום מגורים, עובדה המוכיחה שא' נהנתה מבחירה אם להיעזר בחברה למציאת מגורים.

למרות כל אלו, תביעתה של א' נתקבלה על ידי בית הדין לעבודה, שחייב את החברה לשלם כ-40 אלף שקלים. הרשמת קרמר קבעה כי אף שא' היא "מבקשת מקלט", שבכוונתה להשתקע בארץ ולא רק לעבוד כדי לשוב בעתיד למולדתה, היא למעשה עובדת זרה, ועל כן תקנות המגורים וההגבלה על היקף הסכום שמעסיק רשאי לנכות משכרה, חלות על העסקתה.

בית הדין לעבודה למעשה מבטל כליל את ההבחנה בין עובד זר המועסק כחוק לבין עובד בלתי חוקי. רשמת בית הדין אף טענה כי עובדים מסתננים ו"מבקשי מקלט" צריכים ליהנות מפריבילגיות גדולות יותר מעובדים זרים שהגיעו כחוק, ואף מעובדים ישראלים. "אם עובדים זרים בעלי היתר זקוקים להגנת המחוקק בנושא המגורים בשל פגיעותם", נכתב בפסק הדין, "ברי כי רציונל זה מתקיים אצל עובדים זרים מבקשי מקלט, ואף ביתר שאת". בערעור נטען שהאמירה "מעידה על היעדר הבנת תכלית חוק עובדים זרים", מצד הרשמת, ושהמסר הוא ש"עובד שנכנס לישראל במרמה יהיה זכאי למקום מגורים על ידי מעסיקו - זכות שלא מוקנית לעובד שהוא אזרח".

ההשלכות, כאמור, אמורות להיות דרמטיות, באופן שיפגע במעסיקים ובעובדים הזרים כאחד: "מעסיקים הגונים, שסייעו לעובדים עד היום בהעמדת מקום מגורים (מעבר למתחייב על פי הדין) לא ימשיכו לעשות כן, ולכן מבקשי המקלט יידרשו לאתר לבדם מקום מגורים ולשלם סכומים גבוהים יותר". עוד נטען כי קביעתו של בית הדין הנכבד, שלפיה חוק עובדים זרים חל על מבקשי מקלט ומסתננים, "תעודד עובדים רבים להגיע לישראל בדרכי רמייה, תוך קבלת זכויות יתר, ותחייב את המעסיקים במשק לספק מקום מגורים בעבור העובדים הללו".

במסגרת הערעור מתבקשת גם חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שכאמור לא הוגשה במסגרת ההליך - על אף הסכמת כל הצדדים בנחיצותה.

עו"ד נעמה שבתאי בכר, המייצגת את חברת דקא, מסרה: "לצפות מחברת כוח אדם שתשכן מאות עובדים, ותממן את רוב העלויות, זה אבסורד. חברות יפורקו בשל הוצאות מגורים".

מעו"ד אולג סלבוטסקי, המייצג את א', נמסר: "מדובר בפסק דין נכון וצודק, המונע המשך ניצול של עובדים מוחלשים אשר מקופחים בזכויותיהם".