מדינת ישראל ניצבת כיום בצומת דרכים היסטורי. המציאות שבה המעצמות נסוגות ממוקדי השפעה והעולם הופך לרב-קוטבי מחייבת אותנו לעבור מתפיסה של הישרדות לתפיסה של צמיחה והשפעה גלובלית. אני מאמין שהפתרון טמון בשינוי תפיסתי עמוק: הפיכת סיוע החוץ ממטלה תקציבית למנוע צמיחה וביטחון לאומי עוצמתי.
תוכנית "אופק ישראלי" (Israel Horizon) שאני מציע, מבוססת על הקצאת אחוז אחד בלבד מתקציב המדינה – כשישה מיליארד שקלים בשנה – לקרן סיוע שתפעל במודל של "לולאה סגורה". לפי המודל הזה, הכסף לא עובר במזומן לממשלות זרות, אלא ניתן כוואוצ'רים לרכש מחברות ישראליות בלבד. זהו מהלך שבו כל שקל משרת שלושה יעדים בבת אחת: עומק אסטרטגי, מנוע כלכלי ותלות טכנולוגית חיובית.
הגאוגרפיה של המאה ה-21 היא טכנולוגית. כשמדינה מנהלת את המים, החשמל והסייבר שלה בעזרת ידע ישראלי, אנחנו יוצרים ברית עמוקה ויציבה יותר מכל הסכם חתום. מבחינה כלכלית, זו אחת ההשקעות המשתלמות ביותר: כ-50% מהסכום חוזר מיד לקופת המדינה דרך מיסוי, והתוכנית צפויה לייצר כ-15,000 משרות חדשות, רבות מהן במפעלי ייצור בפריפריה. כל שקל שיוצא החוצה – חוזר פנימה כצמיחה.
הזדמנות הפז נמצאת ב"מדינות המפתח". קחו לדוגמה את סומלילנד, השולטת על נתיב השיט הקריטי בבאב אל-מנדב. השקעה ישראלית שם בתשתיות נמל והתפלה לא רק תפתח שוק חדש לחברות שלנו, אלא תעניק לנו בסיס השפעה המאבטח נתיבי סחר חיוניים מול גורמים עוינים.
בניגוד לסין או למערב, ישראל מציעה פתרונות פרגמטיים לבעיות הקיום הבוערות: מזון, מים וביטחון. זוהי עוצמה רכה במיטבה. ישראל הופכת מהמדינה ש"מבקשת" לגיטימציה, למדינה ש"מעניקה" יכולת קיום ושגשוג. חלון ההזדמנויות הזה לא יישאר פתוח לנצח; הגיע הזמן שנעבור מבידוד אסטרטגי לרשת ענפה של אינטרסים משותפים, ונבטיח את חוסנה של המדינה בעולם הבלתי צפוי של המאה ה-21.
הכותב הוא מייסד חברת הפינטק Twelve ובוגר אגף התקציבים במשרד האוצר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו