לכל ישראלי יש איזה דוד ישראלי באמריקה, שבא לביקור בקיץ. זה לא חייב להיות ממש דוד. זה יכול להיות גם קרוב משפחה או חבר, שפעם בכמה שנים עולה על מטוס ונוחת עלינו.
גם לנו יש כמה וכמה "דודים" ישראלים באמריקה, ואחד מהם, דווקא נחמד, קפץ החודש לבקר. ייאמר לזכותו שהוא דיווח על הגעתו הצפויה מבעוד מועד ונתן לנו זמן להתארגן, כשלהתארגן פירושו שהבנות מכינות לדוד רשימת קניות ארוכה, אחרי שהבינו שלפניהן הזדמנות לקנות בגדים שאין בארץ, ובמחירים נמוכים. בשבועות שלפני בואו גיליתי פתאום איזה יופי של שליטה יש לבנות שלי באנגלית, וכמה אשתי מיומנת בנבכי הרשת. ילדות שלא מסוגלות להיכנס לאתר של קופת חולים מכבי הפכו לחבורת האקריות שיושבות לילות מול המחשב, ממירות מידות אמריקניות לישראליות ומחשבות שערי חליפין.
בינתיים, בצד השני של כדור הארץ, הדוד שקיבל את דו"ח הבלדרות הצפוי לו התמרד וניסה להמציא תירוצים בסגנון "אל על לא מאפשרת יותר ממזוודה אחת". אז מייד הזמנו לו מזוודה בשם "סאן דייגו ג'יפ", שנראית כמו מכונית מסחרית קטנה, ושלחנו לו דרך איביי.
לשדה התעופה נסענו כולנו. הבנות, שלא הרימו לו טלפון שנתיים, חשו לפתע געגועים עזים ודאגה כנה, פחות לשלומו ויותר לכבודה שהוא מביא איתו. מבקרים באולם קבלת הפנים הביטו בהערצה במפגן האחדות המשפחתית שלנו, המאבטחים נבהלו מההסתערות על האיש, אבל אני נהניתי.
הבאנו אותו הביתה. פינינו לו מבעוד מועד את אחד מחדרי הבנות, ישבנו לשמוע חוויות והלכנו לישון. ההתלהבות מהקניות ומהבגדים פגה במהלך הלילה, ובבוקר הפך האורח היקר שלנו מ"הדוד מאמריקה שהביא לנו מתנות" לעוד מישהו שתופס את השירותים, ושצריך לחשבן לו את המים החמים במקלחת.
היתה גם בעיה של תיאום ציפיות. האיש אמנם הודיע מבעוד מועד על תאריכי הגעתו, אבל אף אחד בבית לא חשב שצריך לפנות לו זמן. וכך בימים הראשונים המשיך כל אחד מבני הבית בשיגרת יומו, והאורח המשועמם בילה בעיקר מול הטלוויזיה ובמשחקי כדור עם הכלב של השכנים. היה בזה משהו קצת לא הוגן, כי כשביקרנו אצלו בקולורדו הוא לקח אותנו בכל יום לטיול אחר. אני הייתי בטוח שהוא בחופשת חג כלשהי, אבל התברר שהוא פשוט לקח חופשה מהעבודה רק כדי להיות איתנו.
אחרי ארבעה ימים אשתי אמרה שהיא חושבת שהאורח לא נראה מרוצה ושכדאי שנדבר איתו. הבחור רמז לי שהוא מצפה שנבדר אותו, בעוד אני הסברתי לו שאנחנו חפצים לשלב אותו ולתת לו לטעום מחיי המשפחה היומיומיים, וזו הסיבה שאני לוקח אותו איתי לסופר, סוחב אותו איתי לבנק הדואר ומצרף אותו לכל הסעה של הבנות. הוא אמר שלמרות שהיה לו כיף במזגן של הסופר, הוא היה מאוד שמח לבקר בתל אביב.
מאחר שלמחרת היו לי כמה פגישות באזור, לקחתי אותו איתי. זמן האיכות המשותף שלנו הבהיר לי מה ההבדל בין ישראלי שנוסע לאמריקה לישראלי שבא לכאן לביקור. ישראלי שמגיע לארה"ב מנסה להבין איך זה עובד ואיך הוא יכול להשתלב בחגיגה, להביא את המכה ולהנחיל לאמריקנים שיטות ישראליות, שיחרבו להם את כל מה שהם בנו במאתיים שנה. ישראלי שמגיע לכאן יספר לך כמה טוב באמריקה וכמה כואב לו לראות מה שקורה כאן. אני תמיד שמח לשמוע ביקורת וללמוד משהו, אבל בתור מי שתקוע כאן לטוב ולרע כבר חמישים שנה, סדנאות ההדרכה האלה מביאות לי את העצבים.
בערב ישבנו במרפסת, ויתוש מזן הנמר האסיאתי עקץ אותנו. "בארה"ב אין דבר כזה", אמר הדוד תוך שהוא מתמרח באלתוש. "אתה מרים טלפון, ותוך שנייה באים ומרססים לך את כל השכונה". הסברתי לו שזה נמר אסיאתי, ולכן קטן הסיכוי שיימצא באמריקה. אחר כך הוא סיפר לי שכשהיינו בתל אביב, הוא ראה מישהו עומד ומשתין על עץ באמצע הרחוב. עניתי לו שזו מדינה חמה, מזיעים, חשוב לשתות הרבה, לחלק מהאזרחים יש פרוסטטה, ובגלל שהכנרת מתייבשת, האזרחים מעדיפים להשקות את העצים במו גופם.
הוא התלונן על הנהיגה בארץ, ושכולם חותכים האחד את השני בפראות בלי לאותת. אמרתי לו שזה בגלל שלא מזמן התקיים בירושלים מירוץ פורמולה 1, ושאווירת התחרות חילחלה גם לנהיגה של האזרחים וזה סימפטום שתכף יעבור.
הוא המשיך להקשות: "למה ההורים מורידים את הילדים באמצע הכביש ליד בית הספר ומסכנים את חייהם תוך כדי חציית פס לבן?"
"זה עניין אחר", עניתי. "אתה יודע כמה חשוב ליהודים החינוך. ההורה היהודי לא רוצה שהילד שלו יפסיד דקה של לימודים, גם אם זה אומר שהוא עלול להידרס בדרך".
האיש התחיל לירות לכל הכיוונים. "קראתי על אונס במועדון, מכות ב'האח הגדול', עד מדינה שברח למשטרה, שלא לדבר על ההסברה האיומה שלכם בחו"ל והכפייה הדתית. ומה עם השלום? מה קורה לכם?"
בשלב הזה כבר התעצבנתי. "אני מציע שתשווה אותנו לסוריה, לא לארה"ב. אנחנו במזרח התיכון, אתה יודע. תסתכל על הדברים הטובים".
"מה למשל?"
"מה למשל? אממ... אחשוב על זה בבוקר".
בבוקר קמתי כמו קפיץ, נכנסתי לו לאמבטיה בלי לדפוק והכנסתי לאוטומט: "מה טוב פה? יש לנו את כביש 6, מכרנו את Waze במיליארד דולר, תל אביב היא גן עדן לגייז, אין על היופי של ירושלים, אנחנו אלופי העולם בגלישת רוח, אנחנו אומת סטארט־אפ, יש לנו את החומוסיות הכי טובות בעולם, כוורת מתאחדת, ובטלוויזיה משדרים את לונדון וקירשנבאום".
בשדה התעופה הבחור עידכן אותי שבעוד ארבע שנים הוא יחזור לעוד ביקור. "הנה, ג'ון קרי בארץ, אולי המצב ישתפר ולפחות יהיה פה שלום", אמר.
אמרתי לו שנשתדל מאוד, אבל שיביא בחשבון שגם אם יהיה פה שלום, שלא יופתע אם הוא ימשיך לראות אנשים משתינים על עצים. בכל זאת, יש גבול לוויתורים שאנחנו מוכנים לעשות.
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו