כמה דקות לתוך הראיון עם עמית פרקש, כשהיא כבר מצליחה להישיר אלי מבט בטוח ולא הססני שמשדר "אוקיי, אני מרגישה איתך נוח" - משתלט עלי פרויד, בלי להתריע מראש, וגורם לי לפנות אליה בשמו של אחיה.
כתבת: חגית רון רבינוביץ', עריכה: עדי אלחדיף, הפקה: בת חן הולנדר, צילום: רועי קסטרו
"אז רגע, תֹם", אני שואלת בניחותא, "מתי חגגת 24?"
רק כשאני מסיימת את המשפט אני מפנימה את פליטת הפה, מסמיקה, מתנצלת. סרן תֹם פרקש נפל במלחמת לבנון השנייה כשהמסוק שלו התרסק, ובמותו ציווה לאחותו המוכשרת את המשך דרכה, בזכות השיר ששרה על קברו, "מיליון כוכבים". כבר שבע שנים שאחיה בין המתים, מותיר אחריו געגוע ענק שרק מתגבר עם השנים. הזמן לא מצליח להקהות את כאב האובדן או להשכיח ממנה את פניו, שדומים כל כך לשלה. "וכן, זה תֹם בלי ו', ואני לא מפסיקה לחשוב על משמעות השם שלו. אבל יש הרבה תֹמים שחיים, לא?"
"כל הזמן קוראים לי ככה", היא אומרת, "וכשאנשים קולטים את הטעות בא להם למות מזה, אני יודעת. כמה חודשים אחרי שתֹם נהרג, המורה שלי לספורט קרא לי 'תֹם, קומי', וכל הכיתה השתתקה. מאז זה קורה כל הזמן, אני חושבת שאני יכולה לתאר לעצמי למה. אנשים רואים אותי ומייד מתחבר להם העניין של 'זאת אחותו של תֹם פרקש ששרה את 'מיליון כוכבים', השיר שהפך להמנון של מלחמת לבנון השנייה".
וזה בסדר מבחינתך לדבר עליו בכל ראיון, או שיש רגעים שבהם את מרגישה שדי?
"זה יותר מבסדר לדבר עליו, אני אוהבת לדבר עליו. אני גאה בו ולא רוצה שישכחו אותו. זה חשוב לי. כשהייתי קטנה יותר היה לי קשה עם העניין הזה, הרגשתי שהתקשורת לעסה את העניין שאני אחות שכולה, ורציתי לעצמי בחזרה אֵבל פרטי, שהוא רק שלי ושל המשפחה שלי. הייתי מסרבת בתוקף לכל מיני פעילויות שהציעו לי להצטרף אליהן כאחות שכולה - ימי כיף, נסיעות לחו"ל. שאני אלך עם כובע שיהיה כתוב לי על המצח שאני אחות שכולה? גם ככה נדפקו לי החיים, אז שזה יהיה גם כתוב על המצח? לא רוצה. וחוץ מזה, תעזבו אותי, לא רוצה להשתייך לעמותות שכול, יש לי עמותת שכול קטנה משלי שקוראים לה 'עמותת פרקש'. הרגשתי שאני לא צריכה ולא רוצה שיעזרו לי. היום אני יודעת מאיפה זה הגיע. חוסר ההזדקקות שלי לתמיכה חיצונית היה בגלל שבבית אמא ואבא נתנו לנו המון מקום לשכול שלנו. לא שכחו בצד אותי ואת אוֹרי, אחותי הקטנה. הם הכירו באבל שלנו ונתנו לו לגיטימציה.
"היום אני מבינה כמה זה חשוב לדבר עליו וכמה צריך להזכיר אותו, ואני יודעת גם כמה משפחות שכולות מתחברות לעניין הזה. אני מבינה את החשיבות של כל עמותות ההנצחה ואני רוצה לקחת בהן חלק כמתנדבת, כדי לחזק אחים אחרים שאולי באמת זקוקים לתמיכה הזו".
"הייתי ילדת טבע בקיסריה"
בכל שנה מאז האסון, שבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל, הגוף שלה מאותת לה על העומד לבוא. "אני נהיית חצי כוח פתאום, חלשה כזו, ואז מסתכלת ביומן ומבינה שיום הזיכרון מתקרב. הגוף והנפש שלי מגלים את זה הרבה לפני. יצא לי להופיע פעמיים ב'שרים בכיכר', ובשנה שעברה הופעתי בטקס בהר הרצל, וזה היה מעמד מרגש מאין כמוהו.
"ההורים שלי הקימו את 'בוסתן תֹם', חווה אקולוגית לזכרו של תֹם בחוות מקורה שליד כרם מהר"ל, ואני מתרגשת מזה שמורשת החיים שלו ממשיכה. מגיעים לשם ילדים ובני נוער ונחשפים לחקלאות אורגנית ולמיחזור, לדברים קצת אחרים מחומר, ואני רואה איך זה מעסיק את אמא שלי וכמה זה משמח אותה. כשאתה צעיר לא בא לך להתעסק כל היום עם הצרות שלך, אבל עכשיו, עם הזיקנה שקפצה עלי, כל מיני תובנות נוחתות פתאום".
הקשישה פרקש חגגה לפני חודש יום הולדת 24. שבוע של חגיגות יום הולדת, עם פינוקים של החבר אסף הרץ, ארוחות שחיתות, חגיגת קניות עם חברותיה הרבות, וגם מסיבה אחת ("זו היתה אמורה להיות מסיבת הפתעה, אבל אני כזו שתלטנית שגיליתי הכל וגם השתלטתי על רשימת המוזמנים"), שתועדה בכל אתרי הרכילויות. ובכל זאת, פרקש מרגישה שונה מגיל 23. "קשה לי עם הגיל הזה", היא אומרת, מלטפת את כלבת השי־טסו המקושטת שלה, מונה.
"עד גיל 23 הרגשתי שאני ממש צעירה. אנשים היו שומעים את הגיל שלי ומגיבים ב'יואו, את ממש תינוקת'. אהבתי את זה שתמיד הייתי הכי קטנה בין גדולים. ופתאום אני בת 24. אני מרגישה שהפכתי לאישה. פתאום אני כבר לא מבלה במועדונים, מרגישה שזה כבר לא בשבילי. פתאום אני מתרגשת בחתונות, מעזה לחשוב על החתונה שלי, איך היא תהיה. פתאום אני מתלהבת מתינוקות. הכלבה שלי בטוחה שאני אמא שלה ושאסף אבא שלה. אני ואסף כבר שנה יחד, גם גרים יחד באותה דירה ומנהלים משק בית. "זהו, אני כבר לא קטנטונת. אני אישה".
למרות שהיא מרגישה אישה, עמית היא מסוג הבנות שמדברות 17 פעמים ביום עם אמא שלהן. היא מדווחת לאמה על כל צעד, מעדכנת על כל סיר אורז שהכינה, מבקשת אישור על כל קנייה. "היא באמת משהו מיוחד. היא מגדלת בבית שמונה כלבים שאספה מהרחוב, יש לה לב רחב כל כך. היא אוהבת לארח, והבית של הוריי תמיד פתוח.
"את צריכה לראות מה קורה אצלנו ביום הזיכרון כשאנחנו חוזרים מהקבר של תֹם. אמא והחברות שלה מבשלות ואופות לגדודים של אנשים, ואני יודעת כמה טוב זה עושה לה. אבא שלי מופנם יותר. בגלל העבודה שלו כטייס יש לי מספיק הזדמנויות להיות איתו בחו"ל לבד, ואז יש לנו את השיחות האינטימיות שלנו, כדי לדבר על הכל. הוא רגיש מאוד, אז אני צריכה ללקט ממנו תחושות ורגשות.
"הוריי, ענת ודורון, הם החברים הכי טובים שיש לי. אני מקפידה להגיע אליהם בכל סוף שבוע לקיסריה, ואז נפגשת עם כל החברים שלי. אנחנו מתכנסים למה שאנחנו קוראים 'ישיבה', ובדרך כלל זה קורה בחוף. גדלתי בבית צנוע עם שני הורים ילדי קיבוץ, ובמחנה הקיץ היו תמיד צוחקים עלינו שאנחנו ה'עשירים מקיסריה'. אבל אני יודעת בדיוק באיזה בית גדלתי ולאילו ערכים חונכתי והייתי הכי ילדת טבע יחפה עם חולצה גזורה בבית הספר המשותף מעגן מיכאל. ממש לא גדלתי כילדה עשירה שמסתובבת כל היום בקניון".
היום, בכסף שהרוויחה בעצמה, היא דווקא כן מחשיבה את עצמה קניינית רצינית, בעיקר בכל מה שנוגע לאופנה. היא מבינה גדולה באקססוריז, ותיקים עם סטייל הם החביבים עליה. הזיקה הזו לאופנה הביאה לה את תפקיד הפרזנטורית של "קאלה", רשת חנויות אופנה המכוונת לקהל הצעיר.
"הרגשתי שאני לא מוכשרת"
פרקש האישה, נטולת האיפור, המצוידת בפוני שובב וקופצני, נראית מקסימום בת 16 כשהיא יושבת מולי, והסמארטפון שלה לא מפסיק להקפיץ הודעות וואטס־אפ וסמסים למכביר. "יש לי הרבה חברים וחברות. בכל תקופה בחיים, אני אוספת לי כמה. זה לא שאני מתחברת מהר לאנשים, אבל אם כבר התחברתי, אני טוטאלית. החברים שלי הופכים למשפחה של ממש".
פעם אחת, כשהיא מספרת על אוֹרי, אחותה שסיימה י"ב, העיניים שלה מתמלאות דמעות. "היא מרגשת אותי, והיא גם האחות היחידה שיש לי. אני קשורה אליה ומגוננת עליה, למרות שהיא הבוגרת מבין שתינו ואני התינוקת של הבית".
היא מתגלה כמצחיקונת של ממש, מחקה ללא הרף ומודה שבקרב החברות היא ליצנית החצר, ילדת פדיחות שלא שומרת על הפה. וכן, הלוואי שיגיע אליה תפקיד קומי, שהיא כל כך מייחלת לו באודישנים הרבים שהיא ניגשת אליהם. היא תמיד מקפידה להיות מוכנה ומקצועית, מגיעה בדיוק בזמן כדי לחסוך מעצמה זמן המתנה מורט עצבים, אבל יודעת שרוב הסיכויים הם שהתשובה תהיה שלילית, כי התעשייה מצומצמת מאוד ויש כל כך הרבה שחקנים מוכשרים בענף.
שנים לא פשוטות עברו עליה. הפרסום המהיר, מהרגע שהשיר על תֹם הושמע בלי הרף בגלגלצ, דרך התפקיד הראשי ב"היי סקול מיוזיקל" ועד "חצויה" ופסטיגלים, נוסף על "אנשים טובים באמצע הדרך", שגרמו לה ולביטחון העצמי שלה להתערער. היא מתפתלת כשהיא מדברת על הרגעים האלה בקריירה, שבהם אנשי מקצוע דאגו לגרום לה לחשוב פעמיים על המקצוע שבחרה, או יותר נכון במקרה שלה - על המקצוע הזה, שבחר אותה מכורח הגורל. "הייתי הולכת לאודישנים לחוצה, מפוחדת, מסוגרת, לא בטוחה בעצמי, ומובן שפישלתי. הרגשתי שאני לא מוכשרת מספיק, לא שווה. לא האמנתי בעצמי וביכולות שלי".
כבר שנה שלמה, מאז "רוקדים עם כוכבים", היא משקיעה את כל כולה, וגם את חסכונותיה, באלבום שבדרך. "המהות שלי, הבית שלי, אזור הנוחות שלי - הם השירה. אמנם התפקיד שלי ב'חצויה' מיתג אותי בתור שחקנית, ואני אוהבת לשחק, חשוב לי לגדול ולהתפתח גם בתחום הזה, ואני חולמת על תפקידים מאתגרים בסרטים, אבל מאז ומתמיד הייתי קודם כל זמרת. זה לא מקרי שברגע הכי קשה שלי בחיים, תוך כדי הקאות בלתי פוסקות, ברחתי לאולפן הקלטות כדי להקליט לתֹם שיר פרידה.
"זה לא סתם שהאלבום מגיע דווקא השנה. אני מרגישה שהשתניתי. אני סלחנית יותר לעצמי, מקבלת את עצמי יותר, שלמה יותר עם עצמי. החלומות שלי השתנו. לפני זה רציתי הכל מהכל, ולא השגתי כלום. יש באלבום שיר שכתבתי, שמדבר על כל התקופה הזו שחוויתי. כשפרויקט רדף פרויקט, ואז פתאום הגיעה רגיעה, וכולם שאלו, 'מה, את לא עושה כלום עכשיו?' כולם, וזה בדרך כלל אותם אנשים שהם בעצמם לא עושים כלום. האמת היא שאני הכי נהנית בתקופות האלו, לומדת, מעשירה את עצמי, מבחינתי זה בונוס של המקצוע שיש תקופות רגיעה שכאילו אני יכולה לעשות למעני, להתאמן למען הגוף, לפתוח קלפי טארוט למען הנפש. ובכל זאת, הרגשתי שאני חייבת לרוץ אחרי עצמי וגיליתי שאני עומדת במקום, לא נושמת.
"העבודה האינטנסיבית על האלבום מרגשת אותי. שנה שלמה התעסקתי רק בו עם המפיק המדהים שלי, אורי אבני, ואני עוברת חבלי לידה ארוכים ומשמעותיים. האלבום הזה יכלול שירים של כותבים מוכשרים וגם אסף כתב לי שיר והלחין. וגם אני בעצמי ישבתי שעות בבית והוצאתי טקסטים חושפניים, אישיים. כל הקישקעס שלי יהיו בחוץ, מי שיקשיב לי יידע בדיוק מי אני ומה עובר עלי. אבל אני לגמרי מוכנה לחשיפה הזאת, לא חוששת ממנה. אני בשלה להוציא את האלבום הזה ועומדת מאחוריו במאת האחוזים.
"עכשיו ברור לי שאני צריכה להתמקד כדי להוציא לפועל את הפרויקט הכי חשוב שלי. כל מה שמעניין אותי עכשיו זה לעמוד על במה ולנגן. גם ברור לי בדיוק איזה סוג של זמרת אני רוצה להיות. אני לא רוצה להיות בובת פופ על חוטים, שרקדנים מקפצים מאחוריה. לא שאני מזלזלת בכאלו זמרות, אבל הכיוון שלי הוא אחר. אני רוצה להיות 'סונג רייטרית', שכותבת ושרה שירים שבאים מהלב ושנכנסים אליו.
"כשאני הולכת לראות את יהודית רביץ בהופעה, אנשים שרים את כל השירים הנפלאים שלה יחד איתה, ואני חושבת לעצמי, 'איזה כיף לה שאנשים מכירים ככה את השירים שלה'. אני מקווה לשחרר בקרוב סינגל לרדיו, ואז אתחיל לחרוש את הארץ בהופעות קטנות עם קלידן וגיטריסט, כדי לגבש לעצמי עוד ועוד קהל. הילדים שראו אותי ב'חצויה' הם כבר בני 19, ויש לי את הקהל שמכיר אותי מ'רוקדים עם כוכבים'. אני מקווה מאוד שיצליח לי, אני יודעת כמה קשה לעשות את זה בארץ".
"כבר חצי שנה אני צמחונית"
חלק מהמעבר להיות אישה כלל אצל פרקש גם מעבר לדירה רמת־שרונית עם בן הזוג, שאותו פגשה על רחבת הריקודים של "רוקדים עם כוכבים". היא הגיעה למקום השלישי, והוא - כוכב "אליפים", שבלט בכל העונה - קטף את המקום הראשון והפך לאליל הנערות והמבוגרות גם יחד. בתחילה הם הסתמסו בחשאי, היא חשבה שאין לה סיכוי כי הוא בכלל מעדיף בלונדיניות, ובנוסף, הוא גם צעיר ממנה בשנתיים וחצי. אבל אחר כך הגיעו הדייטים.
"בן הזוג המקסים שלי, שהוא כולה בן 21 וחצי, השפיע עלי עם ראיית העולם שלו. הוא כזה קליל וכזה קול ולא לוקח דברים קשה, בדיוק ההפך ממני. אי אפשר לא להידבק ברוח הנערית והקלילה שלו, ומבחינתי הוא חתיכת תיקון בשבילי".
ארבעה חודשים אינטנסיביים הבהירו להם שהם צריכים לגור יחד. אז הם שכרו דירה משותפת והתקינו בה חדר מוסיקה, שבו אסף מנגן ושר. "לא רבים יודעים, אבל הוא מוסיקאי כל כך מוכשר. עברתי לגור איתו, בדיוק כמו בשיר של צביקה פיק. פעם ראשונה שאני גרה עם גבר, על כל מה שכרוך בעניין - תוריד את הזבל, תעלה את המושב של האסלה. רק אל תשאלי אותי בבקשה אם אני רוקדת איתו בסלון, כי אני אומרת לך מראש שאנחנו ממש לא רוקדים יחד בסלון.
"אני חולת ניקיון באופן קצת אובססיבי, ואסף צריך להתמודד עם זה שאני כל היום אוספת אחריו. נעים לי לחזור לאזור הפתוח הזה של רמת השרון אחרי יום אינטנסיבי בתל אביב ולנשום קצת. שום צלם פפראצי לא קופץ עלי, הכל רגוע יותר ואינטימי. כבר גרתי בתל אביב כשהייתי בת 19, עברתי לשם כשהייתי חיילת בלהקת חיל האוויר, ולא היתה בודדה ממני. לקח לי שנתיים וחצי להודות בטעות שלי וחזרתי לבית של הוריי עם הזנב מקופל בין הרגליים. נכנסתי הביתה ולא היה מנוס מהמבט הזה מאמא שלי, של ה'אמרתי לך'".
עמית ואסף מנהלים יחד מטבח צמחוני, שמבוסס על "הרבה אורז עם קטשופ ושניצל תירס", אחרי שפרקש הבינה שהאהבה שלה לבעלי חיים לא מסתנכרנת לה עם ההמבורגר העסיסי שבצלחת. "אני מתחילה לבכות כשאני רואה חיה סובלת, אז לאכול אותה? לא מסתדר לי. כבר חצי שנה אני לא אוכלת בשר, ואני מסתדרת עם זה יופי. החלום הבאמת גדול שלי הוא להקים בית מחסה גדול לכלבים נטושים, שישמש גם מרכז לאימוץ וגם מרכז טיפול לכלבים. אני מתכננת לערב בזה בני נוער, שיגיעו לעזור בהתנדבות".
בינתיים היא משתדלת להקפיד להיענות לבקשה של אמא. "כשתֹם נהרג, היא ביקשה שנמשיך לחיות את החיים שלו בשמחה ובאושר. הייתי קטנה מכדי להבין את זה, לא הבנתי על איזה חיים היא מדברת אם אח שלי מת. היום אני יודעת. היא התכוונה לדרך החיים שלו. היה לי אח חתיך, גבר שבגברים, שאהב לחיות, לבלות, לאכול טוב, לשתות, לצחוק, ליהנות. וככה הוא היה רוצה להמשיך לראות אותנו חיים. בימים קשים, כשנורא בא לי לרחם על עצמי ולא לצאת מהבית, אני נזכרת בו, מרימה ראש וממשיכה הלאה".
hagitr@israelhayom.co.ilאיפור: תהילה גוטליב ל"סולו"; עיצוב שיער: יוסי נחמיאס ל"סולו"; ע' צלם: יואב ז'אק לוי; חולצה ועגילים: קאלה, סגנון: דור מרדכי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו