הרומן "Gentleman Overboard" של הרברט קלייד לואיס האמריקני, הרוויח בכבוד עד כה את הכינוי המצער קלאסיקה נידחת. המידע על אודותיו מועט, ואם מתעקשים למצוא אישור לקיומו, אזי הוא צץ באתרים שאוחזים בשמות עגומים כגון The Neglected Book Page. למעשה, מאז מהדורתו הראשונה ב־1937 לא הודפס הספר מחדש והושלך אל מחוץ לקאנון הספרותי.
לא ברור כיצד שלו המו"לים של הוצאת זיקית את היצירה מן המצולות, אך הבחירה, עם התרגום המשובח מאת יהונתן דיין והאיור המהורהר מאת נטע חמו שמעטר את העטיפה, מזכירה כי גם מעשה המו"לות עשוי להיות מעשה של יצירה. כמובן, כל זאת לא היה מעניין ביותר לולא היה "האדון שנפל לים", בשמו העברי, פנינה ספרותית הלוכדת בעמודים ספורים עולם ומלואו.
הנרי פרסטון סטנדיש הוא ג'נטלמן ניו־יורקי הנופל למימיו של האוקיינוס השקט במהלך שיט תענוגות, בשל מעידה אקראית על כתם שמן חלקלק. הספינה "ארבלה", שנמצאת באמצע מסעה מהונולולו לתעלת פנמה, ממשיכה בתנועתה לעבר האופק ומותירה את סטנדיש בחליפתו צף וצופה באימה לעבר אחוריה המתרחקים.
בנפילתו הימה מצטרף סטנדיש לשרשרת ידועה של גיבורים ספרותיים: יונה הנביא, רובינזון קרוזו, קפטן אחאב - כולם נאלצו להתמודד עם הסכנה בלב ים. אך לא פחות מכך נקשר סטנדיש, שלא ברצונו, לשורה מפוארת לא פחות של גיבורים - מקהלת, דרך מרסו ועד איוואן איליץ', אשר ניצבים, כל אחד בדרכו, מול אפשרות של מוות אכזרי, שרירותי וטיפשי.
בסיפורו של סטנדיש, אפוא, קיים יסוד ארכיטיפי, אך הוא מועצם ביתר שאת בשל ההקשר הקונקרטי: סטנדיש הוא נצר למשפחה אמידה מניו ג'רזי, סוכן בורסה מצליח, נשוי לאישה מטופחת וחבר בכל המועדונים הנכונים. הוא טיפוס שמרן, מהוגן, משעמם להחריד, "משמים כמו בד ציור אפור". הוא יצירם הפרודי כמעט של החיים המודרניים בכרך הסואן ושל תרבות ללא נחת על כבליה, על התניותיה ובלמיה. והנה חש אותו סטנדיש יום אחד כי חייו, משמע מוסרות התרבות, חונקים אותו, ובצעד אימפולסיבי וחידתי הוא נמלט לשיט תענוגות - מושג שיקבל משמעות אירונית למדי בהמשך.
נראה כי בלא שהצליח לנסח זאת עבור עצמו, מסעו של סטנדיש הוא חיפוש אחר משמעות. בכך מצטייר סטנדיש כאקזיסטנציאליסט, המטיל ספק בכל ישותו ובכל הישגיו כדי למצוא פשר.
אך האבסורד הטמון בחיים המודרניים לא חדל לחשוף שיניים מאיימות בחיוכו המתעתע: למורת רוחו, מחליק סטנדיש מתוך הספינה לתוך האינסוף של לב ים, מן התרבות אל הטבע הקדמון והבראשיתי. בלתי נתפס ככל שהדבר יהיה, לא הטבע, כלומר הים על עוצמתו הכבירה, עומד לו לרועץ, כי אם דווקא התרבות שלא משחררת את אחיזתה. למרות האינסטינקט המורה לו לפצוח בזעקות שבר פראיות, סטנדיש אינו מרים את קולו; הלוא לא יאה לג'נטלמן לצעוק. שעות ארוכות חולפות בטרם יאות לפשוט את בגדיו ולהקל את הציפה במים, שכן הבושה בתחתוניו המפוספסים חזקה, מתברר, מיצר ההישרדות. תחת זאת, ממתין סטנדיש באיפוק קצר רוח ל"ארבלה" שתיסוב על צירה ברגע שייוודע חסרונו. זו המתנה שטמון בה משל קומי וצורב להפליא על אודות הפער הבלתי אפשרי לגישור בין יכולת הכל של האדם ביחס לעצמו ובין אפסותו ביחס לעולם. "אין ספק שימצאו אותו, רק עיוור לא יבחין בו, שכן הוא הכתם היחיד בים שאין לו שיעור".
השעות הארוכות תחת השמש הקופחת, האיברים הדואבים והתנועה המיטלטלת בין ייאוש לתקווה הן, מתברר, מתכון מפוקפק אך בטוח למתן פשר ולמציאת משמעות. המשמעות מתגלה כתשוקה: הנה הגבר שלא הואיל להעיף מבט אחרון באשתו בטרם עלה לספינה, מתאווה אליה בכל ליבו, ואל כל הנשים בעולם. הנה הסוחר העירוני שגם באינסוף של הים נותר חנוט בחליפה, חש בצמא, בכאב, בזימה, בבדידות. אם לא תסתובב ה"ארבלה" לאחוריה, מה הטעם בשקיעות היפות בעולם כשהצופה הנפעם חושד כי יהא זה המראה האחרון שבו יחזה בחייו? מה בצע במשמעות ללא פיסה של קרקע להיאחז בה?
כפי שמסעו הכפוי של סטנדיש מוביל למציאת משמעות, כך הוא חותר להתפרקות ולפרימה. השתחררותו של סטנדיש מכבלי הציביליזציה, כפי שמציין יהונתן דיין באחרית הדבר מאירת העיניים, מתהווה במקביל לגילוי ולהתגלות של הגוף - גוף חייתי, יצרי, מתנפח ומתכווץ, מתעוות בחומריותו שממלאת את החלל עד כי לא נותר לשפה אלא להתפרק מכבליה. ואם בשפה עסקינן, אי אפשר שלא להתעכב על חוסר התואם בין השם במקור האנגלי, שנגזר מהקריאה "Man Overboard" - קוד מצוקה מוכר בקרב אנשי ים - ומרמז על בהלה ועל קטסטרופה קרבה, לבחירה ב"האדון שנפל לים", שמעוקרת מן ההקשרים הללו.
ובכל זאת, קשה שלא להתרשם משלל המהלכים המנוגדים אך המשלימים שמוביל ספר צנוע זה לכל אורכו. מחד זהו סיפור על אינדיבידואל מובחן ויחיד במינו, שיוצרו מלעיג עליו אך גם מחבבו על הקורא; מאידך זהו משל על כל־אדם. זהו סיפור החותר ללקח, למסר ולמשמעות, אך משמעות זו עשויה להתאיין לנוכח צחוקו המלגלג של הגורל. מדובר בסיפור קצר, קטן מימדים וצנוע, אך גם במשל אפי ומפואר המתחקה אחר האנושי משיאו ועד מפלתו. וכל זאת בשפה שקולה, מדודה ומחויכת.
כך מצטייר "האדון שנפל לים" כיצירה משעשעת וטרגית, מהנה ומבעיתה, סיפור מתוק־מריר שיש לקוות כי ביום מן הימים יתפוס את מקומו הראוי בלב הקאנון הספרותי. והוא ראוי לו.
האדון שנפל לים / הרברט קלייד לואיס
מאנגלית: יהונתן דיין; זיקית, 184 עמ'
* * *
איפה אמא כשצריך אותה?
יום האב, שנחגג השבוע בעולם, הוא הזדמנות להיזכר באבות הספרותיים הגרועים ביותר - מהמלך ליר ועד הומברט הומברט
בעולם חגגו השבוע את יום האב - סוג של אפליה מתקנת ליום האם המוכר. עד כה, היחידים שהשקיעו תשומת לב בחג היו בעלי העסקים, שמגלגלים מחזור נאה על מכירת מקדחות, חגורות ושאר מוצרים לנפש המסוקסת.
השנה נרשמה גם התייחסות ספרותית: ה"Publishers Weekly" פירסם רשימה שבה מדרגת הסופרת פיונה מזל את עשרת האבות הגרועים בספרות. "אבות גרועים מופיעים בתדירות פחותה מאמהות גרועות", טוענת מזל, "אמהות צריכות להיות אוהבות ונוכחות; אנחנו רגילים שהאבות בלתי מעורבים ומרוכזים בעצמם".
בהתאם, מורכבת הרשימה ממבחר גיבורים ספרותיים שלא הייתם מבקשים מהם לשמש בייביסיטר. את המקום השישי, למשל, מעטר טיטוס אנדרוניקוס, גיבור מחזהו המוקדם והאלים ביותר של שייקספיר. נוסף על הרציחות ומעשי האונס, מצווה אנדרוניקוס גם על הרג אכזרי של בנו ובתו.
גם המלך ליר, לא בדיוק אב השנה, מדורג במקום הרביעי. במקום השביעי ניצב פרנקלין, האב החלשלוש בספר שהפך לא מזמן לסרט "חייבים לדבר על קווין". פרנקלין מוקסם מבנו אך לא באמת טורח להכיר אותו ואינו רואה כי הוא מגדל בביתו מפלצת. ג'ון צ'יבר העמיד לא מעט דמויות של אבות בלתי סימפטיים; ב"Reunion" שבמקום השמיני - ילד המבלה שעה עם אביו שלא פגש מעודו. האב מעביר את השעה הזו במעבר מבר אחד למשנהו, עד שהופך לפרסונה נון־גרטה באזור כולו בעוד הילד נגרר אחריו בשתיקה.
האבות הללו לא משתווים לרם קאראן, שיצר הסופר אקיל שארמה, אשר אונס את בתו ועשור לאחר מכן כופה עצמו על בתה. אבל גם קאראן לא יכול להיות יריב ראוי למקום הראשון והצפוי - הנוכל המקסים, הנרקיסיסט וחסר המצפון, הומברט הומברט של נבוקוב מ"לוליטה".
אפשר, כמובן, להתווכח עם הרשימה. היכן האבות של קפקא; אביו של גיאורג, הגוזר עליו למות בטביעה בסיפור "גזר דין", או אביו של גרגור השרץ ב"הגלגול"? היכן תנרדייה מ"עלובי החיים", אב מסור לאפונין ולאזלמה אך אכזר לקוזט, בתו החורגת? לא ברור אם יש לשמוח או להצטער, אבל יש הרבה אבות ספרותיים מתעללים/מזניחים/סתם גרועים. ושום מילה על אברהם אבינו.
* * *
ד"ר אריאל אוקסהורן על "בת, אהובה"
לדבר מגרונה של המרקיזה
הרומן שרקם ניר רצ'קובסקי מגשר בין הישראלי של 2013 לבין האציל הצרפתי מהמאה ה־17
ניר רצ'קובסקי כבר רשם הישגים רבים בתרגומיו מצרפתית. אלא שברומן הביכורים שלו, "בת, אהובה", הצליח רצ'קובסקי לעשות את הבלתי אפשרי - לגשר בין הישראלי של היום ובין האציל הצרפתי של המאה ה־17.
כך מתוארת מאדאם דה סביניי על ידי ידידתה, מדמואזל דה סקודרי: שמנמנה בלונדינית, אך לא מהסוג הדהוי. עורה צח, דומה ל"שושנת האביב באור השחר". צווארה חטוב; עיניה גדולות וכחולות.
זו היתה המרקיזה דה סביניי, שבמרוצת 50 שנים - משך כל המחצית השנייה של המאה ה־17 - כתבה אלפי מכתבים לבתה, פרנסואז. בגימנסיות צרפתיות מציגים כיום את המכתבים כדגם הטוב ביותר לכתיבה אפיסטולרית.
לאחר שבעלה מת בדו־קרב, הוצפה המרקיזה בהצעות נישואים ודחתה את כולן. בתה נישאה לאציל כפרי הגון, ועברה עימו לצידה האחר של צרפת. המרקיזה שטמה את חתנה וראתה בו מתחרה על תשומת הלב, ואולי על השליטה. היא חיה ממכתב למכתב, ונהגה לעמוד שעות ארוכות ליד החלון, אפה לחוץ אל הזגוגית, והיא מצפה למרכבת הדואר.
כאשר כרכרה שבה נסעה הבת עברה גשר על נהר הרון והגלגל נגע באחת הקשתות, נפלה המרקיזה למשכב בתחושת פאניקה וקץ העולם. את בנה לא אהבה, היא כינתה אותו "דלעת מבושלת בשלג".
המדריך הסטטיסטי־אבחוני של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני קובע שיחסים מעוותים בין בני משפחה אינם מחייבים הימצאות של הפרעה נפשית אצל הנפשות הפועלות. אבל יש המערערים על קביעה זו, והמרקיזה היא דוגמה לכך. הדיון הרפואי אינו מוסיף או גורע מערכם של המכתבים שכתבה.
המאדאם היתה בת בית בסלוני פאריס, שבהם התהדרו בברק הכתיבה. כך, למשל, כשבבית סמוך בפאריס פורצת דליקה, כולם נמלטו בבגדים תחתונים; קונסול שהתגורר בבניין הספיק לחבוש פאה, "וכך שמר על כבוד צרפת", כדברי המרקיזה. אי אפשר שלא לחייך כאשר היא כותבת על הטיפולים שעברה במרחצאות וישי. מים רותחים הותזו עליה כשהיתה עירומה, ובאותה עת צילצלו באוזניה בפעמונים, "כדי לעורר את רוחה".
אין כמו הרומן האפיסטולרי להכניס את הקורא אל לב ליבו של אירוע. רצ'קובסקי דבק בכך: אין בספרו תיווך של מספר, העשוי לפגום בחדות התמונה. אי אפשר שלא לחוש הערכה ואמפתיה למאדאם דה סביניי. היא הרבתה לקרוא ספרי דת ופילוסופיה, אבל כאשר הבחינה בשכנה בלתי נסבלת שמתקרבת לביתה, שלפה טלסקופ והתבוננה בה במהופך כדי להקטין את דמותה.
רצ'קובסקי משלב בספרו תרגום מלוטש של המכתבים המקוריים וטקסט פרי עטו, שבו נשמע גם קולם של הסובבים את המרקיזה. בקריאה בספרו ניכר כי הוא מאמין שסופרים ומתרגמים, מיומנים ככל שיהיו, אינם רק טכנאי מילים. הם חייבים לחדור לנפשן של הדמויות ולדבר מפיהן.
בת, אהובה / ניר רצ'קובסקי
ידיעות ספרים, 334 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו