להקת כוורת, שבשבוע הבא מתחילה את סיבוב הופעות האיחוד האחרון בהחלט שלה, היא הלהקה הישראלית הגדולה מכולן. הביטלס שלנו. לא בגלל זמן הפעילות: כוורת המקורית חיה רק ארבע שנים, בזמן שמשינה ואתניקס, למשל, פועלות שנים רבות יותר; וגם לא בגלל נפח התוצרת (שלושה אלבומים בסך הכל), אלא בעיקר בשל השפעתה על המוסיקה הישראלית בארבעים השנים מאז שהוציאה את אלבום הבכורה שלה "סיפורי פוגי" ועד ימינו ממש.
אל האיחוד האחרון והסופי מגיעים חברי הלהקה עם קריירות סולו מפוארות, שהעשירו את המוסיקה הישראלית בצורה חסרת תקדים. שבעת המופלאים - דני סנדרסון, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, גידי גוב, יצחק קלפטר, יוני רכטר ומאיר פניגשטיין ("פוגי") - יצרו יחד, ככותבים, מלחינים, מעבדים ומבצעים יותר מאלף שירים, שחלק גדול מהם הוא קלאסיקה מקומית.
כבר בזמן אמת, בראשית שנות השבעים, הרחיבה הצלחת כוורת את טווח הצליל הישראלי, ואיפשרה למוסיקאים חדשים - מכאלה שעושים רוק ואפילו "רוק מתקדם" ועד כאלה שמביאים סלסולים מזרחיים ונגיעות של מוסיקה ערבית - להיות חלק מהמשחק. מ"צלילי העוד" ועד "תמוז", מאריק איינשטיין ועד שלמה ארצי, כולם שמעו כוורת, הושפעו ממנה או לפחות הגיבו לה. כוורת לא היתה "סתם עוד להקה", אלא הרכב שעשה שינוי: הם ידעו לתרגם את הישראליות הבסיסית, זו המיוצגת בלהקה הצבאית, למוסיקה חדשה לזמנה, אקטואלית, אותנטית. הצליל שלהם הצליח להישמע כל כך מעודכן ועם זאת כל כך ישראלי.
ההיסטוריה המוקלטת של כוורת כפי שהכרנו עד היום היתה קצרה ומצומצמת. במארס 1973 הוקלטו שני שירים ראשונים, "שירות עצמי" ו"לא ידענו מה לעשות". בסוף אותה שנה, אחרי מלחמת יום כיפור, יצא אלבום הבכורה "סיפורי פוגי" שהפך להצלחה חסרת תקדים בקנה מידה ישראלי ומכר 70 אלף עותקים. בראשית 1974 ייצגה כוורת את ישראל באירוויזיון (בשיר "נתתי לה חיי") ואחר כך הוציאה עוד שני אלבומים עמוסי להיטים, "פוגי בפיתה" ו"צפוף באוזן". החבורה הופיעה מאות פעמים עד ההופעה האחרונה, שהתקיימה בסוף ספטמבר 1976. הלהקה המצליחה ביותר בישראל הגיעה לסוף דרכה בלי דרמה גדולה ובלי משבר שמאפיין פירוקי להקות. חברי "כוורת" נשארו ביחסים טובים, ולא הפסיקו לשתף פעולה - גם באלבומי הסולו השונים, וגם בהרכבים שכללו חלק מהחברים יחד. הם אפילו חזרו ואיחדו את "כוורת" לא פחות משש פעמים.
סיפורים מהקופסא
עוד לפני שהיה ברור שהקאמבק זוכה להצלחה היסטרית, עשו סנדרסון וחבריו את הדבר הכל כך מתבקש מלהקה כל כך חשובה: הם נברו בארכיונים (סנדרסון הוא אחד כזה ששומר וזוכר הכל), והם מוציאים לאור, לראשונה, עשרות קטעים נדירים ומעניינים של הלהקה.
"כוורת בקופסא" הוא מארז חסר תקדים בגודלו (שישה דיסקים פלוס שני תקליטורי די.וי.די) שבו המון חומרים נפלאים. לא מדובר בכל מיני שאריות סוג ב' שלא נכללו באלבומים הרגילים, אלא בריכוז מטורף בהיקפו של חומרים ברמה מאוד גבוהה, שחלקם לא הגיעו לאלבומים כיוון שנחשבו אז "קשים מדי לעיכול". חלק מהשירים מוכר לנו מהאלבומים הרגילים, אך בגרסאות קדומות שמוכיחות שני דברים: א. סנדרסון וחבריו היו מהפכנים ונועזים מוסיקלית הרבה יותר מכפי שאי פעם שמענו. ב. היה לחבר'ה האלה חוש מצוין להפוך את החדשנות והטירוף לפופ משובח ומצליח.
בקופסת ההפתעות תמצאו שירים ומערכונים שהקליטו רוב חברי הלהקה עם מנחם זילברמן ב־1971 לתוכנית הרדיו של דורי בן זאב, "ממנו אלייך". אגב, דקלום מושר בשם "פוגי מתחשמל", שהיה חלק מהרפרטואר הזה, הפך ברבות הימים לאחד מהשירים הגדולים של הלהקה: "ילד מזדקן".
במארז גם שלוש יצירות ארוכות, מעין אופרות רוק או מחזות זמר שמעולם לא יצאו לאור, שיצרו החברים בשנים 1971-1972: "הסיפור המחריד על הילד מברזיל" - מערכון־ שיר ארוך בהנחיית מנחם זילברמן בביצוע "מקהלת השפלה בניצוחו של חולילו לומברטה ובהדרכתו"; "המלך ממבו" - מחזמר תנ"כי שהוצע ללא הצלחה לטלוויזיה וכלל קטעים שיהפכו בהמשך ל"צפוף באוזן" ול"אינספקטור פקח"; ואופרת הרוק "סיפורי פוגי".
בדיסק הרביעי תוכלו למצוא גם הקלטה של הופעה של "סיפורי פוגי" בירושלים מ־1974. הדיסק החמישי הוא תיעוד מרגש במיוחד של הלהקה מבצעת בלייב את אלבומה "צפוף באוזן", והדיסק השישי, "כוורת בעבודה", כולל חזרות והופעות, אלתורים ובדיחות, וקטעים מאודישן לחברת תקליטים בארה"ב. בשני תקליטורי הדי.וי.די תוכלו לצפות בהופעות שנלקחו מארכיון הערוץ הראשון, ובתיעודים של איחודי הלהקה בשנים 1984, 1990 ו־1998.
ואגב, שלושת האלבומים הרגילים של הלהקה, שיצאו בדיסקים נורא נורא מזמן, לא מופיעים במארז החדש, ובהחלט הגיע הזמן שהם יעברו תהליך התאמה לסטנדרט הסאונד של ימינו.
yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו