הפשקוויל, כפי שכבר כתבתי פה לא מזמן, מאכזב לאחרונה. כבר שנים היבול הממוצע של לוח מודעות בשכונה חרדית הוא פחות שנון, פחות יצירתי, ובסך הכל הרבה פחות שווה להתעכב לצידו, בדרך - נניח - למאפיית אביחיל בלילות חמישי. פעם - הו, פעם! - גם כשלא היה נעים לקרוא את כרזות הרחוב, השפה פרשה כנפיים, הדימויים סיחררו את הדעת או לפחות היה מצחיק. היום סתם לא נעים, וזהו. כדברים האלה כתבתי כאן. אבל אז לא ידעתי שקואליציה חדשה תקום, ופתאום יתברר שיש כאן נטל, ורוצים שוויון, ועננה גדולה תקדיר את שמי הפוליטיקה החרדית, ותמטיר גשמי ברכה על ענף הפשקווילים הגווע.
לפני שבוע־שבועיים ממש צחקתי. ולא לבד. בלוח המודעות הסמוך למקווה של שכונת בתי ראנד (אל דאגה, חברים, זה על הדרך למחנה יהודה) צץ לפתע פשקוויל עם טעם של פעם. הנושא, כמובן, גיוס בחורי הישיבות. אין נושא אחר בעולם כלל. והטיעון המרכזי היה שאי אפשר לסבול את העוול הנורא! - כאן אבקש להדק חגורות, רבותיי, אנחנו ממריאים לממלכת ההיגיון השמימי - כיצד זה אמא אחת תישן את שנתה המתוקה בשקט ובביטחון, כי הילד שלה עילוי, ועל כן נכלל במכסת 1,800 שתורתם אומנותם; ואילו אמא אחרת תתהפך על יצועה ועפעפיה לא יידעו שינה, כי הבן שלה - מה לעשות - סתם ילד רגיל. לא גוילעם, חלילה. לא אידיוט. לא אחד כזה שאין מנוס אלא לשדך אותו לפרענקית, לא עליכם. אבל ילד רגיל. כזה שמגייסים אותו. ומקונן הפשקוויל, כמו שרק הוא יודע לעשות, שהאם מתייראת שמא הבן ייפול חלל. ולרגע נאלמנו דום, וחשבנו שאפשר בפירוש להזדהות עם הכתוב. אחרי הכל גם ההורים שלי לא עצמו עין עשר שנים, עד שארבעתנו סיימנו להשתחרר. אבל הטקסט צפוף וכבר העין קופצת לשורה הבאה, ומתברר שלא הבנו כלום. זעקת הפשקוויל נתונה לחרדותיה של האם, פן ייפול בנה חלל למאכולת הטומאה החילונית. לא בקרב. לא במארב. לא במים ולא באש. בחילוניות ייפול הבן. אהה.
את הכל סובל הנייר, וכשהתעמולה רעבה היא אוכלת הכל. וכמובן חשנו שאט נפש, ואפילו ציקצקנו את זה, אבל מעל לכל, התפללנו שלא תעבור כאן אף אם שכולה. שלא תצטרך לראות את זה. ונעשה לנו נס ולא באה. ובינתיים נעצרו עוד עוברים ושבים, נשענו על עגלות השוק שלהם, והתפתח מין טקס שבו כולם מצקצקים ומסכימים שזה עובר כל גבול. אלא שבדיוק אז צד מבטנו את הכותרת. מוזר, בשלב הראשון לא שמנו לב, למרות שכדרכן של כותרות היא התנוססה באותיות קידוש לבנה מעל לגבב המילים הצפוף. פתאום היכו בנו המילים ואנו שיפשפנו את העיניים, כי הכותרת שאותו פשקוויל התהדר בה היתה "האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה".
ואז כבר לא יכולנו להתאפק יותר וצחקנו. צחוק שהעיף לאלף עזאזל את כל הצקצוקים, והזעזוע. צחקנו כמו שכבר מזמן לא צחקנו מול לוח מודעות חרדי. וגם אחרי שבועיים אני עדיין לא יכול להסביר את כל מה שהתערבב בצחוק ההוא. אני אפילו לא בטוח אם חרדי כתב אותו, או סתם ליצן אנטי חרדי שניסה לשתול סוס טרויאני על הלוח, ואפילו הצליח! עובדה, חרדים לא תלשו אותו ולא מרחו עליו צבע שחור. איני יודע מי כתב, אני רק יודע שהמאבק על השוויון בנטל חייב להצליח, ועכשיו, ומכל הסיבות שבעולם.
* * *
ברשותכם אני רוצה לעיין בפסוק הזה "האחיכם ייצאו למלחמה, ואתם תשבו פה" (במדבר ל"ב). זהו פסוק מוכר. כל תינוק של בית רבן מגלגל אותו על הלשון. מעשה בשני שבטים, גד וראובן, ועוד חצי ממנשה, שלא רצו להיכנס לארץ המובטחת. זה קרה אחרי ארבעים שנה במדבר, ולא היה נעים לגלות שערב המלחמה, יותר משישית מהאוכלוסייה רוצה לחתוך הצידה, לצד הלא נכון של הגבול; לעמק הסיליקון של אותם ימים. למירעה, לירק ולכסף הקל. המילים הראשונות שמשה הצליח לבטא בתגובה היו בדיוק אלה: האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!
משה לא התחכם. כשמשה אמר "אחיכם" הוא התכוון לכל אחד מבני ישראל. כשהוא אמר "מלחמה" הוא התכוון למלחמה. לא למלחמה על ההשתמטות. לא למלחמה על אי היציאה למלחמה. הוא דיבר די פשוט, רבנו הקדוש... רוב חייו היה רועה צאן, וידע בדיוק למה החבר'ה של גד וראובן מזילים ריר. הוא לא אהב את כל המהלך אבל את ההשתמטות הוא תיעב במיוחד. משה, ככל הנראה, לא היה חרדי.
כשפסוק כזה, ודווקא כזה, מגויס כדי לעורר את הציבור החרדי לצאת למאבק נגד הגיוס זה כבר מעניין מאוד. שילובו המבריק של הפסוק פותח בפנינו הזדמנות נדירה לעמוד על כמה נקודות בבהירות:
א' - בתת־השפה שמתפתחת בעולם החרדי, נבראו משמעויות חדשות למילים. המילה "אחיכם" מתכוונת אך ורק לאחים חרדים. המילה "מלחמה" מורה על מאבק חרדי. ואולי בכלל כל תורת משה היא ספר חרדי שניתן לחרדים, ואמנם לא ברור מדוע מוזכרים שם חריש וקציר, ומדוע לא נכתבה ביידיש, אבל אלו הן קושיות זוטרות שאפשר לפתור בשתי תנועות אגודל.
ב' - תסלחו לי, אבל אם ככה הם לומדים תורה, המדינה הזאת משחררת את הלמדנים הלא נכונים. הלימוד החרדי לא מוכן להטות אוזן לכתוב, אלא מתעקש להסביר לתורה מה היא בעצם התכוונה להגיד. זה לגמרי לגיטימי. בכל לימוד יש צד סובייקטיבי ברור. השאלה היא למה שהחברה הישראלית תניח דווקא לצורת הלימוד הזאת לפרוח.
ג' - שוב מעניין להיווכח שבכל פעם שהחרדים עצמם עומדים בפני מה שהם קוראים "מלחמה" הם מאמינים שצריך ממש לצאת אליה. לא ללמוד תורה ולא להתפלל להצלחת המערכה. לצאת ולהילחם בידיים. בשיניים. במרגמות טיטולים ובפצצות תבערה של פחי אשפה. כך במאבקים על השבת, כך בנשים עם טלית בכותל, כך במלחמה על ההשתמטות ובהתנפלות האלימה על החיילים החרדים השבים הביתה. שם המחנה יוצא ונלחם. רק כשמדובר באויב על הגבול, מצטעף מבטו של המחנה והוא מסביר בקול קטיפתי שמה שבאמת מנצח מלחמה זה לימוד התורה השקט והבלתי אלים.
ד' - (והאחרון, אני מבטיח) המודעה המבולבלת הזאת, המטורפת, כמו כל שאר התגובות שמרצדות בטירוף בין תחנונים לבין איומים - מוכיחה למי שעוד צריך הוכחה, שגם מנהיגי הציבור החרדי מבינים שהקרב הזה הוכרע. שככה זה לא יימשך.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו