אין קלישאה חבוטה יותר בראיון עיתונאי מאשר תיאור מבטו של המרואיין. "עיניו הביטו בי ב..." שיעור ראשון של עשה ואל תעשה בעיתונות. אבל כשיורגוס דאלארס - אחד מגדולי זמרי יוון בכל הזמנים ואגדה מהלכת גם כאן בארץ - נשאל על הזיכרון הראשון שלו מאיתנו, עיניו באמת נוצצות. אין דרך אחרת לתאר זאת.
"זה היה הרבה לפני שהגעתי להופיע בישראל. הייתי אז בן 10, סוף שנות החמישים. הייתי ילד סקרן מאוד. אהבתי ללמוד, הסתכלתי ימים שלמים בספרים ובמפות והאזנתי לסיפורים של אבא שלי. אלו היו השנים הראשונות שלכם, ואבי סיפר על אווירה מיוחדת של הולדתה מחדש של אומה. על אנשים שהגיעו ממקומות שונים בעולם ונתנו לישראל תחושה של קהילתיות שאין בשום מקום אחר".
דאלארס ממשיך בהתלהבות ולאורך כל הראיון הוא מדבר עם הידיים, תיאטרלי, ממחיש כל דבר. חשוב לו להסביר, שנבין אותו. נראה כי הוא צמא לתת את תורתו לקהל הישראלי. "אבא שלי גר בזמנו בתל אביב, בירושלים ובחיפה. הוא גם הופיע באריאנה ביפו עם אריס סאן. הוא גר בהמון מקומות. איסטנבול, ביירות, סלוניקי, ואז הגיע לישראל. בתור ילד החלום שלי תמיד היה לטייל בכל העולם. חשבתי שאהיה מלח על אונייה, או אולי איש ספורט או מוסיקאי, בשביל לטייל במקומות השונים. אבא שלי תמיד סיפר כמה אוהבים את המוסיקה היוונית בישראל, איך היו שומעים את קזנג'ידיס ואת כל השירים היווניים המיתולוגיים. עד היום אני רואה איך הקהל המבוגר בישראל מכיר את כל הקלאסיקות שלנו".
דאלארס מופיע בישראל כבר מ־1987. תופעה כמעט חסרת תקדים לאמן זר, בטח כשמדובר במימדי ההצלחה שלו כאן. "זה באמת היה לפני 26 שנה", הוא אומר, "ועדיין אנחנו עומדים כאן. אז זה נס, זה נפלא. בכלל, קרה איזה נס, משהו נפלא עם המוסיקה היוונית בישראל".
את ראשית עבודתו בארץ צריך לזקוף דאלארס קודם כל לזכותו של יהודה פוליקר, שאלבומו המצליח "עיניים שלי" מ־1986 התבסס ברובו על שיריו ובעצם חשף אותו בפני הקהל הישראלי. "כשהגעתי בפעם הראשונה לישראל בתור מוסיקאי, בשנות השמונים, שמעתי שיש מוסיקאי ששמו יהודה פוליקר, שמתרגם את השירים שלי וגם מנגן אותם בבוזוקי. ואז כשהגעתי הדלת היתה פתוחה בפניי. אבל היו פה עוד כמה אנשים שהיה להם תפקיד חשוב בהצלחה של המוסיקה שלי בישראל: שמעון פרנס, יעקב גלעד שכתב מילים יפות, ויהודי בשם מאקיס מצאס, ראש הוועד של יהודי אתונה בזמנו. בהמשך עשיתי גם שיתוף פעולה עם הפילהרמונית של ישראל".
הצדק מתחיל מלמעלה
עד כאן אידיליה. כי באתונה של אביב 2013 המציאות דוחקת. מוזרה. הראיון מתקיים במשרדן של המנהלות של דאלארס, נלי ואנה (אשתו; א"ש), במרכז העיר, סמוך לשגרירות האמריקנית. מן הסתם אחד הרחובות השמורים בבירה היוונית וגם אזור יוקרתי, שבו אפשר להתעלם לרגע מהמשבר הכלכלי החריף. מחלון הקומה הראשונה בבניין רואים רק עצים, וטבע הוא מראה נדיר באתונה.
אבל חצי שעה קודם לכן, בתחנת הרכבת הסמוכה לכיכר אומוניה, אחד האזורים הפחות נעימים בעיר, היה אפשר להבחין בשינוי שעוברת החברה היוונית בימים אלה. ארבעה צעירים תולים על עמודי התאורה בכיכר פוסטרים לקראת מצעד 1 במאי, שהיה צפוי להיות גדול במיוחד השנה. "אני מקווה שבאמת נראה את זה, כי הרבה פעמים אנחנו רק מדברים ולא עושים", אומר דאלארס, שדי ברור באיזה צד של המפה הפוליטית הוא.
סמוך אליהם זוג מטייל. מחזיק ידיים. הגבר מבקש מהאישה שתצלם אותו. עד כאן הכל כרגיל. ואז הוא עולה על בטונדה קטנה, נעמד צמוד לפוסטר פוליטי שלא הבנתי את פשרו ומצדיע במועל יד. ברצינות, בלי רבע חיוך. האישה מחזירה את הסמארטפון לתיק והשניים חוזרים להחזיק ידיים ולטייל לכיוון אזור הקניות בכיכר סינטגמה. שיגרה של פנאטיות. לדאלארס ברור לגמרי מהיכן זה מגיע.
"נכון, יש הרבה יותר תופעות של גזענות ופשיזם בשנים האחרונות, בכל העולם", הוא אומר. "זה תגובות למצב של הקפיטליזם בעולם. הטעויות שנעשו כאן הן אנושיות. מה שאנחנו עוברים כאן זה בגלל טעויות אנוש. אני לא שופט בשביל לתת שמות ולהאשים, למרות שיש אשמים, ומי שרוצה לחפש ימצא. ההיסטוריה לא רחמנית, היא זוכרת הכל. אבל בגלל שמדובר בטעויות אנוש שהביאו למצב הזה, זה בידיים שלנו, האנשים, גם לתקן את זה".
אתה חושב שיוון מסוגלת לצאת מהמשבר?
"כן, בהחלט. אין מצב שלא. האבות והסבים שלנו, הדורות הקודמים, עברו דברים הרבה יותר גרועים מאיתנו. אנחנו נשרוד, זה בטוח. שלא נשכח שיש מדינות שעוברות כרגע משבר הרבה יותר קשה, ועם מנטליות הרבה יותר ברברית".
השיחה עוברת לפוליטיקה, ודאלארס מאבד את השלווה. הוא מדבר בהחלטיות, לאט, נראה שיש לו משנה סדורה, הוא יודע מה הוא רוצה להגיד. כשהוא נשאל אם היוונים מסוגלים לעבוד עוד עשר שעות בכל שבוע ולצאת מהמשבר, הוא קצת מתעצבן. "היוונים אף פעם לא עבדו מעט, זה מיתוס. היוונים אוהבים לעבוד. הדמוקרטיה שאנחנו כל כך אוהבים להגיד שנולדה כאן, צריכה להיות עשויה מאלה שעובדים, ושיהיו מאושרים. שתהיה להם עבודה ושיוכלו לעשות את העבודה שלהם. בדמוקרטיה קודם זה העובדים, ואז המעבידים. אבל זה יחד. בשביל שזה יעבוד נכון, מי שעבד עשר שנים ואחר כך הופך להיות מעביד, צריך לזכור את זה, ולא להתנהג לא יפה לעובדים החדשים שלו.
"למעלה חייב להיות צדק, כדי לשמור שהיחסים בין המעמדות יהיו נכונים. והדברים האלה, שנראים כל כך פשוטים, אנחנו פשוט שוכחים אותם. זה מה שקורה לצערנו במדינות האלה שבמשבר. הפנאטיות של האנשים, העצבות, תופסות את האנשים ומפריעות להם לראות את הדברים כמו שהם. לכן הפנאטיות היא האויב של ההתקדמות".
אשתו של דאלארס, אנה, היתה בתקופת המשבר חברת פרלמנט במפלגת השלטון הסוציאליסטית, "פאסוק". דאלארס היה ועודנו איש פוליטי, תומך מובהק של המפלגה, ועל כן אף ספג ביקורות רבות ביוון על דעותיו. בניגוד לנעשה אצל אמנים בארץ ברוב המקרים, דאלארס אינו מסתיר את דעותיו הפוליטיות־חברתיות, ושמח להבהיר מה הוא חושב על הממסד הקפיטליסטי.
"הקפיטליזם הרבה פעמים משקיע בבלאגן, בכאוס שנוצר. כמו שקרה בבנקים למשכנתאות באמריקה. אני לוקח את הכסף שלך, אני מחזיק אותו בידיים שלי. אתה רוצה כסף, אני נותן לך. ואז אני נותן לך דברים שתקבל אותם בעתיד ואפילו נותן לך את האישור להעביר את זה למישהו אחר. נערי הזהב באמריקה, והבנקים, הם כמו אלה שמשחקים בקוביות בקזינו, ולא מתעניינים במה שקורה לבן אדם. בגלל כל האווירה של הכאוס הזה, כשכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, גם התרבות של הצעירים נפגעת".
הקפיטליזם הופך את המותרות לצורך?
"זה המשחק, לצרוך יותר ממה שאנחנו צריכים. החברה שלנו דיגיטלית, ואנחנו צורכים הרבה. אנחנו אוכלים שני ק"ג אבל אנחנו קונים מאה. ככה חיים, וככה בתי החרושת מרוויחים. בגדים, נשק, מקררים וכו'. וכמובן הטלפונים, שזה המוצר הכי יקר. אם אתה רוצה להתקשר לאוסטרליה, הם יורידו ממך את החולצה שאתה לובש. יש סופר צעיר שבשנים האחרונות כתב ספר, שבעצם הכותרת שלו עונה על השאלה שכולם שואלים את עצמם. מה קרה, למה זה קרה לנו? והכותרת היא: "זה הקפיטליזם, טיפש".
אחרי שנים של יציבות מסתמן גל הגירה החוצה מיוון. הצעירים מחפשים עבודה במדינות אירופיות אחרות ודאלארס מצביע על נקודת התורפה: "להיות ביוון במצבה היום, כמו במדינות אירופיות אחרות, זה טרגי בעיניי. התוצאה היא שהצעירים, ודווקא האיכותיים שבהם, עוזבים. אבל למשברים כאלה גם בעבר תמיד היו אותם מאפיינים של הגירה. גם אתם בישראל מכירים זאת טוב מאוד".
אתה מוכן לשיר שירים פוליטיים בתקופה הזאת?
"בוודאי. עשיתי זאת בעבר ואמשיך לעשות זאת תמיד. הדעה שלי על מוסיקה לא נמצאת במסגרת הטרנד של ימים אלה, שבו מתייחסים לשיר רק כבידור זול".
נאמן למקורות
כשדאלארס מדבר על בידור זול הוא מתכוון לתרבות הבוזוקיות היוונית, ולמוסיקה החדשה, ששונה לגמרי מהמוסיקה שהוא וחבריו הוותיקים שרים.
באזור גליפאדה, סמוך לחוף הים, שוכנים כמה ממועדוני הבוזוקייה הגדולים באתונה. במועדון הת'אה, ברחוב פוסידוניוס, התכנסו במוצאי שבת בחצות כ־2,000 בליינים שבאו לראות את יאניס פלוטארכוס ופגי זינה, שניים מהכוכבים הגדולים של ימינו. הערב שלהם נמשך כשש שעות, ממש עד אור הבוקר, וכולל שירים יווניים מכל הזמנים ושל כל הזמרים. כולל קלאסיקות של דאלארס. כמעט אף שיר לא מושר במלואו. בית, פזמון, והלאה. הקצב מהיר, אינטנסיבי, הזמרים מנסים ומצליחים להרקיד את הקהל. המילים לא רלוונטיות. מוכר לכם ממדינה ים־תיכונית אחרת?
בימים כתיקונם עבדו הבוזוקיות לפחות ארבעה לילות בשבוע. כיום מסתפקים בלילה או שניים. המשבר הכריע גם כאן, אבל העם היווני לא מוכן לוותר לגמרי על המוסיקה שלו. דאלארס, נציג האולד סקול, מן הסתם לא מרוצה מהתרבות הזו.
"הבוזוקיות בימים אלה הן מקומות של שכרות, סחרור, מנוחה וכיף", הוא מסביר. "אני הרבה שנים בתעשייה הזו, ואני יכול לומר שלמילה בוזוקייה יש צליל שלילי, בעיקר בשביל המוסיקאים והשירים. הכרתי את המקומות האלה בתקופתם המוקדמת, באקלים טוב יותר, בשנות השבעים, אבל עזבתי בהחלטיות. אני בהחלט מעדיף הופעות בתיאטראות. במוסיקה הישנה, האולד סקול, המילים מתבססות על שירה, ובמוסיקה החדשה זה המון על היום־יום. הזמרים החדשים קלילים יותר. אני שייך לדור האחר וככה גם אשאר, כי משם הגעתי. לצערי אני מאלה שחושבים שלמוסיקה, חוץ מבילוי, שתייה ושבירת צלחות, יש גם משקל, וזו אמנות".
השינויים במוסיקה העכשווית מבעירים את דאלארס. ככל שהוא מרחיב הטיעונים הופכים מוכרים יותר ויותר לאוזן הישראלית. "המוסיקה נהרסה בשנים האחרונות. לגמרי. יש הרבה סיבות. בדרך כלל מצדיקים את זה ואומרים שהאינטרנט אשם, כי לא קונים כבר דיסקים. אבל זה הרבה מעבר".
זה לא שונה מאשר בשאר העולם.
"נכון, אבל במדינות השונות יש ממסד חוקי - בהולנד, בגרמניה, בשבדיה - שעוקב אחרי מי שמוריד מוסיקה ומבקש את הכסף כדי שהיוצרים יוכלו לקבל את הכסף שלהם. ביוון אין מוסד שמפקח על האינטרנט".
מה בנוגע לקצב ההופעות? הוא ירד?
"יש פחות הופעות. אבל אנחנו צריכים להגיד: יש בזה משהו טוב. האנשים רואים כל הזמן את ה'גריק איידול' ואת שאר תוכניות הריאליטי, וזה יוצר בלבול בראש. חושבים שזה מה שיש במוסיקה היוונית, והמוסיקה היוונית האחרת נדחקת אחורה. לכן ייצא מזה משהו טוב. יש כל כך הרבה כרגע, שכבר מי שיש לו באמת מה להציע - אנשים ימשיכו לשמוע אותו. האחרים ייעלמו עם השנים, מי שלא טוב לא יהיה".
לא מכעיסים אותך קיצורי הדרך של כוכבי הריאליטי?
"הם לא מכעיסים אותי. לפעמים זה בילוי, זה פשוט בידור. הם עושים אווירה ומוסיקה שמעירה את האינסטינקטים הנמוכים. אני בכלל לא כועס, אני נעצב, אני מצטער על מה שקורה. הילדים האלה, הצעירים, חושבים שאלה בעצם החיים, וזה מה שמצפה להם, ומסיימים עם אלכוהול, רופאים וסמים. ומה שהכי מעציב אותי זה הבוסים של הטלוויזיה, שמארגנים ומושכים את הילדים הצעירים האלה, ואז זורקים אותם לגוב האריות. הם לא יכולים לשרוד שם. ככה אתם מראים את האהבה שלכם לאנשים הצעירים? ככה אתם מראים אהבה למוסיקה, שאתם זורקים אותם מהר למים העמוקים?"
מה הבעיה בזה?
"זורקים אותם לעולם בלי משקל, שמשתגע על רכילות. עולם שמשתגע לראות את הבעיות של האחר, כדי לשכוח את הבעיות של עצמו".
דאלארס ממשיך, והדמיון לשיח התרבותי הישראלי רק גובר. "בשנים האחרונות יש מנטליות מוזרה של יצרני הדיסקים. יש לזה קשר ישיר עם הטלוויזיה, שהיא אמצעי חדש יחסית ביוון. עד 1985 היה לנו ערוץ אחד, ואז פתאום נהיה חופש, נהיו 115 ערוצים, והכל הידרדר. כשהמפיקים של הדיסקים ראו שאפשר כל כך מהר לעשות משהו, למכור פרח בכלום, הם התחילו לממן הפקות שעשו מהשיר משהו זול מאוד, ולכן הקהל הפסיק לקחת את המוסיקה ברצינות. זאת תופעה עולמית וזה תוצר המשך של הקפיטליזם. המוסיקה היא גם מסחר, בגלל שאנחנו מוכרים אותה. אם אנחנו מגזימים בשימוש המסחרי של המוסיקה זה מזיק למוסיקה, מזיק לשיר. אבל השאלה היא עד כמה המוסיקאים והקהל באמת רוצים שהשיר הטוב ישרוד".
זה תלוי במוסיקאי או בקהל?
"מה בא קודם, הביצה או התרנגולת? שנינו אחראים. השיר הטוב ישרוד, ימשיך, כמה שנרצה אותו. ככל שיבקשו טוב, יקבלו טוב".
במצב שנוצר, היית ממליץ לנכדים שלך להתעסק במוסיקה?
"בטח. אני אציע לצעירים לעשות את מה שהנפש שלהם חשקה, בלי לשבור את השרשרת שמקשרת אותם עם העבר שלהם. אבל שהעבר לא יהיה משקולת עבורם, שיחיו בהמשך למה שבנו כל האנשים שהיו כאן לפניהם. בשביל לעשות עתיד טוב יותר אתה בטוח צריך לזכור שלפניך גם עשו דברים. אתה צריך להחזיר את העיר שלך או את המדינה שלך במצב קצת יותר טוב מאיך שקיבלת אותה".
מעודכן במוסיקה הישראלית
דאלארס כבר בן 65. הוא גר באתונה עם אשתו. בתו היחידה גרה בלונדון עם בעלה ושני ילדיהם - פעוט בן שנה ותינוק טרי בן כחודש - ולומדת שם. בימים אלה הוא עורך ברחבי יוון מופע משותף עם גליקריה.
"כשהיא היתה הרבה יותר צעירה עבדנו הרבה יחד", מספר דאלארס. "ראיתי אותה, היא היתה קטנת מימדים אבל עם הרבה אמנות, טכניקה ורגש. אחרי הרבה שנים החלטנו לעשות מופע שמוקדש למלחין אפוסטולוס קלדרס".
ב־29 במאי יגיע דאלארס לישראל, בפעם המי יודע כמה, הפעם לכבוד פסטיבל מדיטרנה באשדוד (ראו מסגרת). בגלל אופיו השונה של הפסטיבל, הקהל שיגיע לראות אותו לא יורכב רק ממעריציו, ומזה דאלארס דווקא מרוצה. "זה מעניין אותי כי אני אוהב לראות איך המוסיקה עובדת בצורה חברתית אצל אנשים שונים".
מעבר להיכרותו עם פוליקר, דאלארס אוהב עוד כמה אמנים ישראלים. "אני מכיר את יסמין לוי הרבה שנים ואוהב אותה מאוד, בגלל הייחודיות של הקול שלה. היא מופיעה באתונה לפעמים ואני הולך לראות אותה. יש לה משהו מיוחד בקול, בו בזמן זה בא מהאף אבל גם עמוק מאוד, והשילוב הזה מזכיר לי זמרות יווניות אגדתיות. והיא גם 'מתעקשת' על השירים בלאדינו שאני אוהב מאוד. לפני כחודש גם ניגנתי עם אחינועם ניני, שגם אותה אני אוהב מאוד. מהמוסיקה הישראלית החדשה אני מכיר מה ששולחים לי החברים, פרנס ואחרים. עקבתי גם אחרי עפרה חזה, עם הקול המיוחד והשונה".
בהופעות שלך בארץ אתה משנה את הרפרטואר הקבוע?
"היה לי מזל, שהרבה מהשירים שלי מפורסמים. קשה מאוד לא להכליל את השירים המוכרים בהופעות, ולא משנה היכן, אבל אני תמיד מביא בחשבון שאני מופיע בישראל. אני שר את 'יד ענוגה', 'צור משלו' ועוד שירים שלא אשיר ביוון".
איך אתה רואה את התפתחות הקהל הישראלי?
"המוסיקה, בכל מקום בעולם, היא אמצעי חזק בשביל לתקשר חברתית. אף פעם לא תהיה לנו, למוסיקאי ולמי ששומע אותו, אותה ראייה. המוסיקאי יראה אחרת את מה שהוא מוציא מעצמו לעומת הקהל שמקבל את זה. אבל יש דברים שמאחדים, נקודות שנוגעות בקסם, וזהות אצל כולם. על זה מתבססת התרבות, הציביליזציה. גם בציור ובתיאטרון ובדרמה זה ככה. זה מה שהאנושות צריכה כדי לעלות גבוה יותר. המוסיקה משתנה עם השנים, הופכת מורכבת יותר, וגם הקהל. המוסיקה היא אחד הצרכים של האדם. זה לא חשוב כמו מים או אוכל, אבל עדיין נחוץ ביותר. בלי מוסיקה האדם לא יכול לחיות. לכן צריך כל הזמן לחדש. לכן למוסיקאי יש עונות, יש תקופות".
למרות שהוא דעתן מאוד בכל הקשור לפוליטיקה, על ישראל לא תוציאו מדאלארס מילה בתחום זה. בעבר התבטא בכמה מקרים נגד מדיניות ישראל, ובארץ מיהרו לשים עליו את התווית הידועה, לכן כיום הוא מעדיף לא להיפגע שוב. בזמנו הוא סיכם זאת כשאמר לאחד מחבריו הטובים בארץ: "מחברים לא צריך להיפגע. אני חבר שלכם, אני בא לכאן כל הזמן, לכן מותר לי להעביר ביקורת. לא כמו אחרים שרק מדברים ולא מגיעים".
למה בעצם לא הסכמת לדבר על פוליטיקה ישראלית?
"בגלל שפעם־פעמיים בעבר היו לי חוויות מאכזבות בנושא הזה. קצת מה שאני אומר, קצת התרגום, קצת השפות השונות, וקצת נקודת המבט הפוליטית של כל אחד. לישראל יש היסטוריה ארוכה מאוד - לשני העמים יש היסטוריה ארוכה - ובכל פעם שהאומות, יוון וישראל, היו יחד, היה אפשר להתקדם. בכל פעם שהיה כסאח ביניהן, דברים לא התקדמו. חוץ מזה, אמרתי שמה שחשוב יותר בשבילי זה שהפנאטיות לא תנצח, אלא המחשבה והאור. זו נקודת המבט הפוליטית שלי".
asafs@israelhayom.co.il* * *
שמח באשדוד
פסטיבל מדיטרנה - 30-27 במאי
העיר אשדוד תארח בימים 30-27 במאי פסטיבל ראשון מסוגו בישראל - "מדיטרנה". יותר מ־150 הרכבים, אמנים ולהקות יופיעו על ארבע במות שיוקמו במיוחד לכבוד הפסטיבל אשר מוקדש כולו למדינות הים התיכון. בפסטיבל, שנערך ביוזמת ראש עיריית אשדוד ד"ר יחיאל לסרי, מושקעים 2.5 מיליון שקלים ויופיעו בו בין השאר, נוסף על דאלארס, פאקו דה לוסיה (ספרד), ז'יל איירגו (צרפת), קונצ'ה בוייקה (ספרד), צ'קו והג'יפסי (ספרד), באבא זולה (טורקיה) ועוד רבים.
לצידם ייערכו הפקות בכורה לפסטיבל, ובהן כדאי לציין את הערב המיוחד של עמיר בניון בצוותא עם התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, וכן את ערב המחווה ליוצר אביהו מדינה, בהשתתפות אמנים שלהם כתב והלחין במהלך השנים, ובהם דקלון, חיים משה, גליקריה, יואב יצחק, שימי תבורי, אבנר גדסי ואחרים. שמעון פרנס ישמש היועץ האמנותי של הפסטיבל.
נוסף על הפן המוסיקלי, הפסטיבל יעסוק גם בקולנוע הים־תיכוני. עשרה סרטי קולנוע יוקרנו במהלך הפסטיבל, והבמאי המרוקאי המוערך נביל עיוש יתארח ויציג שניים מסרטיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו