בערב יום העצמאות לפני שלוש שנים היו שמי ירושלים זרועים זיקוקין דינור. ועל הקרקע, בסמטה קטנה בשכונת נחלאות, היתה מוטלת פעוטה בת 4 כשהיא פצועה קשה מאוד.

שירו של רזאל "בין הצלילים" 

על גג הבית שממנו נפלה עמדו קפואים הוריה, המוסיקאי יונתן רזאל ואשתו יעל. בשברירי השניות האלה, שבהם העולם והלב עצרו מלכת, היה נדמה שהחיים הגיעו אל קיצם. אבל אז החלה שרשרת של ניסים. פרמדיק שנקלע למקום במקרה, לאחר שאבד בסמטאותיה של השכונה הירושלמית, שמע את זעקות ההורים, חש אל הפעוטה והחל בפעולות החייאה. יעל, האם, עברה ימים ספורים לפני כן קורס בהחייאת תינוקות, כך שידעה בדיוק מה עליה לעשות. היא שעטה במורד המדרגות המוליכות אל הסמטה, רכנה אל בתה ועיסתה במיומנות את ליבה הקטן, פעולות שבדיעבד התבררו כקריטיות להצלת חייה של הילדה, שסבלה מפגיעת ראש קשה. 

ממרצפות האבן הקרות של נחלאות ועד האמבולנס שדהר בכבישיה המפותלים של ירושלים, ממחלקת טיפול נמרץ ילדים בהדסה עין כרם ועד בית החולים השיקומי אלי"ן, המשיכו הניסים להתרחש בחייה של רבקה רזאל. ביום העצמאות האחרון היא הביאה שקית מלאה ממתקים לבית הספר, כדי לחגוג עם חברותיה לכיתה א' את היום שבו ניתנו לה החיים מחדש.

שלוש שנים אחרי, יושב אביה של רבקי בחדרון הקטן שמשמש לו סטודיו לעבודה, ליד פסנתרו החשמלי והחבוט שמיטלטל איתו כבר שנים לכל הופעותיו בארץ ובעולם, לופת את מסעדו של כיסא העץ ועוצם את עיניו בחוזקה.

"אני עוד לא מסוגל באמת לנדוד עם המחשבות שלי חזרה לאותו ערב", הוא אומר, ממלא אוויר בריאותיו ומשתתק לשניות ארוכות.

"היתה התרגשות גדולה לראות את הזיקוקים. חזרתי מבית הכנסת, הערתי את רבקי, ועלינו עם יעל אל הגג. ככה אני גדלתי, בנחלאות תמיד היינו מטפסים על הגגות. והסולם החליק".

ושוב הוא שותק.

"אני מרגיש עדיין בעיצומו של הקרב. מסתער קדימה ולא מסוגל לעצור כדי לבחון את מה שקרה באותו ערב וללקק את הפצעים כמו שצריך. אני כל הזמן משפשף את העיניים ומודה לקדוש ברוך הוא. אולי לא מספיק... אולי אני לא מעריך מספיק את מה שקרה לי".

"זה בכלל לא בהגדרות של נס. קיבלנו את החיים עצמם בחזרה. אבל אני לא יכול להגיד שזה לגמרי מאחורינו. יש לרבקי עוד דרך פיזית ורגשית ארוכה לעבור, וגם אני צריך לעבור תיקון עם עצמי. אני תופס את מה שקרה גם כמשהו שבא לעורר אותי. כאילו דפקו על הדלת ואמרו לי לשנות דברים בעצמי. דברים פנימיים מאוד ביני לבין השם. הונחתה עלי מכה כואבת כדי שהחיים שלי לא ילכו לכיוונים מסוימים. זאת היתה פנייה ישירה אלי. כואבת, אבל ישירה. מתתי לזמן מה. כשאתה חושב שהילדה שלך אולי לא תחיה, אלה רגעים שבהם אתה בעצמך מת. מה שעוזר מאוד הוא להאמין שהכל לטובה, וזה חלק משמעותי מלהיות אדם דתי. היחס שלך אל הכאב הוא אחר, יש יותר כוחות להתמודד". 

"לא, אי אפשר להגיד את זה. נראה לי שבדיוק להפך. העבודה הרוחנית שלי, היהודית, היתה קודם כל לקבל את הדין ולהבין שזה חלק ממה שאני אמור לעבור בעולם הזה. לא להיות במקום של כעס למה זה קרה לי, איך זה קרה לי. בהתחלה אתה לא יודע כלום - אם היא תצא מזה, איך היא תצא מזה, אם היא אי פעם תעמוד שוב על הרגליים, אם היא אי פעם תחזור להיות דומה לרבקי שעלתה איתנו על הגג.

"הנטייה הטבעית היא להיות שלילי. כי למה לצפות לטוב? רבקי לא התעוררה, היא היתה מורדמת ומונשמת, ואחר כך, במשך חודשים, היתה משותקת בחצי גוף, לא דיברה, לא בלעה ולא אכלה, לא הסתכלה על שום דבר. אחרי חודשים עדיין לא ידענו אם היא שומעת אותנו.

"בהדרגה היא התחילה להגיב, והורגש עוד שיפור ועוד שיפור. הכל היה איטי מאוד והדרגתי. זה לא שהיא התחילה לדבר ואמרה 'אבא, מה נשמע'. הדיבור התחיל כקול עמום שבוקע לה מהגרון, כמו נהמה עמוקה. אז אתה אמנם לא יודע מה יילד יום, אבל עם הזמן אתה לומד לקוות ולהאמין ולבטוח בחסד. יעל, לעומתי, ידעה די מהר שיהיה בסדר. מההתחלה יצא ממנה כוח עצום, היא היתה כמו לביאה. בהריון בחודש חמישי, עם כוחות שאני יכול רק לשאוף להם".

רבקי, היום בת 7 וחצי, היא הבכורה מבין חמשת ילדיו של רזאל (40). אחות לחנה, שהיום היא בת 6, לשושנה בת ה־5, למשה בן השנתיים וחצי, שהיה בבטנה של אמו כשהכל קרה, וגם לבת־שבע, שהצטרפה למשפחה לפני חודשיים.

"ניתנו לי משמיים כוחות על־אנושיים", אומרת יעל (32) בחיוך. "הבנתי מייד שזאת הולכת להיות מלחמה. אמא שלי עברה לגור אצלנו כדי לדאוג לחנה ולשושנה, ואני לא זזתי מרבקי, אלא רק כשהגיע הזמן ללדת, ואחרי התאוששות מהלידה חזרתי אליה, יחד עם מוישי. הלידה מילאה את כולנו בכוחות מחודשים. אני זוכרת את רבקי מתרגשת מזה שיש תינוק חדש".

בהדסה עין כרם עברה רבקי כמה ניתוחי ראש. הפגיעה היתה ממוקדת בראשה בלבד, ויתר גופה לא נפגע כלל. אפילו לא נשרט. יעל: "לפני הניתוח הראשון התקשרנו לרב שלנו, שהתקשר אל הרב שלו, שאמר 'היא תהיה כאחד האדם', וזה הוסיף לחזק אותי. מטפלים מסוימים של רבקי היו פסימיים מאוד, והמזל הגדול היה שלא אמרו לנו את זה. למדנו שהרבה פעמים הדיאגנוזה הרבה יותר פסימית ממה שקורה בסוף. אחת הפיזיותרפיסטיות שטיפלה ברבקי היתה משוכנעת שהיא לעולם לא תלך. מזל שהיא לא אמרה לנו את זה. היא נסעה לחו"ל, וכשחזרה וראתה את רבקי הולכת, לא הבנו למה היא כל כך מופתעת ונרגשת. לנו לא היה ספק שרבקי תחזור ללכת".

מתוך הכאב האישי, יעל מבקשת להצמיח טוב. עם שתי חברות קרובות, נעמה בן חיים ורחל בצרי (כלתו של הרב דוד בצרי), שילדיהן סבלו אף הם מפגיעות דומות, היא מקימה בימים אלה עמותה בשם "צור מאיר" (tsurmeir@gmail.com), שמטרתה לסייע למשפחות של ילדים פגועי ראש. השלוש כבר החלו לפעול, בהתנדבות מלאה, מול משפחות המטופלות בהדסה, והן עמלות על גיוס תרומות כדי להרחיב את פעילותן לכל הארץ. לאחת ממקימות העמותה ילדה שנפגעה בראשה בתאונת דרכים, ולאחרת - ילד שפגיעתו נבעה מגידול שפיר במוח, שהוסר אך הותיר עקבות. ויש נזקים מטביעות, ונזקים מאירועים מוחיים ובעיות מולדות. הספקטרום של סוגי פגיעות הראש בילדים רחב מאוד.

"ילד שנפגע עובר מבית החולים למוסד שיקומי, ובשלב מסוים משתחרר לקהילה", מסבירה יעל. "מי שנמצא במצב קשה יותר מועבר למוסדות מיוחדים, ויש הרבה מקרים שבהם הילדים חוזרים הביתה - לפעמים במצב של צמח, שעבור זה נדרש מערך טיפולי שלם, ולפעמים במצב מתקדם יותר, אבל עדיין כזה שדורש המשך טיפול רציף. זה שלב קשה מאוד. תהום פעורה בין המצב שבו אתה נמצא במוסד, עטוף מכל כיוון, לבין החזרה לקהילה, שבה אתה נדרש לנווט לבד. אנחנו הרגשנו מחסור גדול כמעט בכל היבט: במערכת החינוך, מול קופות החולים, מול החברה.

"ילדים פגועי ראש יכולים להיראות ילדים רגילים לגמרי, אבל הם לא מתפקדים רגיל, והסביבה לא קולטת את זה. רבים לא מבינים את כל הניואנסים ואת ההתנהגויות והרגשות שקשורים לפגיעה שלהם. למשל, יש ילדים שקשה להם לשבת ולהתרכז. ילדים חכמים יודעים להסוות את זה, וכך המערכת עוד יותר מתבלבלת. הם זקוקים להתייחסות ספציפית מאוד, ונדרש גישור מול מערכת החינוך, כדי שיובן במה מדובר. גם בקהילת הרופאים יש חוסר מודעות, למשל בשלב האבחון. נתקלנו בהמון מקרים שבהם הורים הלכו להתייעץ עם רופאים שלא היה להם מושג במה מדובר. הם התעלמו מהטיות של הראש, מהקאות ומכאבי ראש, מקשיים בראייה, מעצבנות ומשינויים התנהגותיים. זמן יקר אבד רק בגלל בעיות באבחון הילדים.

"ויש את הבדידות הגדולה. משפחות זקוקות לתמיכה. אנחנו משתתפים בקבוצת תמיכה, וזה עוזר לנו מאוד. המטרה שלנו היא בסופו של דבר להקים מרכז שיכלול כל מה שילד פגוע ראש זקוק לו כשהוא חוזר הביתה - כל השירותים, הייעוץ, התמיכה הלימודית, הליווי הפסיכולוגי". 

"למחרת הפציעה של רבקי הגיעו משפחות לבית החולים כדי לעזור לנו", מספר יונתן. "אנשים שלא הכרנו מעולם שמעו מה קרה ובאו מיוזמתם, דיברו איתנו וחיזקו אותנו. לא ידענו מה זה בכלל פגיעת ראש, ולמה לצפות. ופתאום הגיעה משפחה שסיפרה שרק אחרי שנה הילדה התחילה לדבר. מכניסים אותך לפרופורציה. מבהירים לך שמפגיעת ראש אפשר גם להחלים, כך או אחרת. והדבר הכי חשוב שהבנו הוא שהתגברות על פגיעת ראש היא תהליך ארוך. מסע".

רזאל מורגל במסעות. כל חייו הם מסע של חיפוש, של התחבטות, של בדיקה.

הוא נולד בניו יורק להורים חילונים שעסקו בפסיכולוגיה. מעט לאחר שנולד אחיו אהרון, גם הוא היום זמר ויוצר מצליח, עלתה המשפחה לישראל והשתקעה בנחלאות. ההתקרבות אל הדת נעשתה בהדרגה, באמצעות הקהילה הפרסית בשכונה. המשפחה התמסרה מצד אחד לפיוטים, לזמירות ולתפילות, ומצד שני דבקה בחינוך מוסיקלי, שכלל מוסיקה קלאסית ורוק לועזי ("אמא שלי היתה בוודסטוק").

את לימודיו התיכוניים עשה בתיכון שליד האקדמיה למוסיקה בירושלים, תיכון חילוני למהדרין, שבו טיפח את כישרונותיו כנגן צ'לו ופסנתר וכמלחין. אבל כחובש כיפה סרוגה הרגיש לעיתים כנטע זר. 

לצבא התגייס כמוסיקאי מצטיין, ושימש קלידן ומעבד של להקות צבאיות. באותה תקופה הלכה הכיפה שעל ראשו וקטנה, עד שנעלמה כליל, ואיתה גם העיסוק במוסיקה קלאסית. הוא פנה לכיוונים פופולריים או קלים יותר.

"מבחינה דתית לא היה לי בסיס חזק. לא נולדתי למשפחה דתית, אנחנו חזרנו בתשובה וחיפשנו דרך, ואני למדתי בתיכון חילוני לגמרי. לכן הגעתי לנקודה שבה שאלתי את עצמי אם זה אני או לא. בצבא שירתתי עם נועה תשבי, אפרת רייטן, עידן אלתרמן וגיל ססובר, והלכתי במסלול דומה לשלהם, אפילו ניגשתי לאודישנים לערוץ הילדים. אבל אף פעם לא הרגשתי לגמרי בבית בעולם החילוני. אחרי שנתיים עצרתי, עשיתי סיבוב פרסה וחזרתי לירושלים. עברתי פירוק והרכבה מחדש. בירושלים הכיפה חזרה אל הראש, והמשכתי עוד שנים בחיפושים אחרי הגוון הדתי שלי: קרליבך, מרכז הרב. רק לקראת סוף שנות העשרים שלי התחברתי לרב קיאלי. עדיין הייתי הרבה שנים אנדר קאבר: רוב היום הלכתי עם כובע, כמו עוד סוג של אמן, ורק בבוקר לבשתי לבוש חרדי".

תהליך ההשתרשות בעולם החרדי התחזק כשהכיר את יעל, בגיל 31. היא בת מושב רמות שבגולן, שגדלה בבית חילוני לאבא חקלאי ולאמא מורה. לאחר שירותה הצבאי כמש"קית חינוך עברה להתגורר בירושלים והחלה לחזור בתשובה. "הכרתי אותה כשהיא היתה באמצע התהליך, אפילו הספקתי לראות אותה פעם אחת במכנסיים", הוא אומר. "כל החיים ידעתי שאתחתן עם אישה בשם יעל".

אחר כך יספר שיש בה משהו חי, היא אדם שחותר קדימה והלאה, כמו היעלים שבטבע, שכל הזמן מטפסים. אחרי שלושה שבועות התארסו. "יש משהו עקר בלהיות לבד. עד יעל לא חייתי אף פעם בזוגיות אמיתית, לא בניתי חיים לצד מישהי. הדבר הזה של איש ואישה מוליד חיים גם במובן הפיזי וגם במובן הנפשי, הרעיוני, היצירתי. הזוגיות בינינו הולידה את יונתן, וסוף סוף מצאתי את מקומי. החיים שלי התחילו". 

הם מתגוררים בנחלאות, מוקפים במשפחתו של רזאל: אחיו אהרון, ריקה ויהודה מתגוררים בסמיכות אליו, וגם הוריו. "הוריי הגיעו לארץ מתוך חזון שהילדים יגדלו כסוג של חמולה, וזה מה שקורה. אחר הצהריים יש אצלם בית ספר לכל 29 הנכדים. הם מביאים מורים פרטיים בכל המקצועות, ומשקיעים את נשמתם בילדים. זה דבר שמאוד עזר לרבקי. לפני שהיא נפצעה היא כבר הכירה בזכותם את האל"ף־בי"ת, ידעה לכתוב מילים ולנקד, ואחרי הפציעה זה זירז את השיקום הוורבלי שלה. כמובן, היתה אז גם הירתמות מטורפת של המשפחה שלי, האחים שלי התנהגו כאילו זה קרה להם. החיבוק של המשפחה עזר מאוד. כשנוחתת עליך מכה נוראה ואתה נמצא בחושך גדול, הנחמה הגדולה היא שיש מי שמלווים אותך ועוזרים לך לאורך כל הדרך".

עם חיפושיו בנפתולי הדת חיפש רזאל גם את הגוון המוסיקלי שלו. כשחזר לירושלים אחרי הצבא למד ניצוח והלחנה באקדמיה הגבוהה למוסיקה, ובהמשך ניצח בסימפונט רעננה ובתזמורת הקאמרית הישראלית, וכתב יצירות סימפוניות. דווקא כשהתקבל ללימודי התואר השני בקיימברידג', מה שנחשב לחלומו של כל מנצח ומלחין צעיר, החליט לנטוש הכל בבת אחת ולהפוך לרועה צאן בסוסיא שבהר חברון. הוא עבד במוסד לחינוך מיוחד ולמד באוניברסיטה העברית פסיכולוגיה ומחשבת ישראל.

לאחר שנתיים של ניתוק מהמוסיקה פנה אליו יוני רכטר, שהכיר אותו מתקופת הלהקות הצבאיות, וביקש ממנו לעבד את "עטור מצחך" עם אביתר בנאי. "אמרתי לו, תודה על הפנייה, אבל אני כבר לא מוסיקאי", מספר רזאל. "אבל אז שלחו אלי דיסק של אביתר מבצע את השיר, וזאת היתה אהבה ממבט ראשון. היא נמשכת עד היום".

הוא חזר אל המוסיקה. עבד, בין היתר, עם שלמה ארצי, ארקדי דוכין ושלמה גרוניך, ובנוסף חזר לנצח על הרכבים תזמורתיים.

עם בנאי כמפיק מוסיקלי, הואצה העבודה על אלבומו הראשון, שהחומרים אליו החלו להצטבר עוד כששירת צבא. "כשהשמעתי סקיצות ראשונות לחברות תקליטים, אמרו לי, זה נורא יפה, אבל מה זה בכלל? טקסטים דתיים ומוסיקה חילונית בעיבודים תזמורתיים? מי ישמע את זה?" 

האלבום "סך הכל", שיצא בשנת 2007, כבר נושק לאלבום פלטינה, יותר מ־30 אלף עותקים. הוא הניב את הלהיטים "סך הכל" ו"ציון" (דואט שרזאל ביצע עם בנאי). האלבום השני, "בין הצלילים", גם הוא בהפקה מוסיקלית של אביתר בנאי, יצא לפני חמישה חודשים וכבר הגיע למעמד של אלבום זהב. השירים הבולטים בו הם "קטונתי", "הגעגוע" ו"אשירה", שמילותיו לקוחות מתהילים, והוא מבוצע עם האחים אהרון ויהודה. את השיר הלחין יונתן ליד מיטתה של רבקי, והוא מוקדש לצוות בית החולים אלי"ן ולילדים המאושפזים בו.

"בהתחלה חשבתי לעשות שינוי בהפקה המוסיקלית של האלבום השני ופניתי לארקדי דוכין, שהוא חבר טוב, ולעוד מוסיקאים מצוינים. אבל בסוף חזרתי לאביתר. אני כמו מישהי שיש לה שנים חבר בתיכון, ובצבא הם נפרדים, ואחר כך היא נוסעת להודו, נודדת, בודקת, ובסוף חוזרת לחבר שלה ואומרת לו, אתה האחד, בוא נתחתן. אביתר הוא שותף למסע. הגענו מנקודות שונות בחיים, הוא היה חילוני מאוד וסוג של כוכב רוק, ואני הייתי מי שהייתי. אבל מהנקודות השונות האלה עברנו תהליכים דומים מאוד. אנחנו מחוברים בכל רמה אפשרית - טקסטואלית, מוסיקלית ורוחנית. גם הוא לומד חצי יום בכולל, וגם הוא אבא לחמישה, וגם הוא חיפש שנים ומצא את הגוון שמתאים לו בעולם החרדי, אבל שומר רגל אחת בתוך העולם החילוני, כמוני. גם הוא לא מוצא את עצמו בשום חברה, והוא מעין זן חדש. וגם אני, אם כי לי קל יותר, כי אני צמחתי פה וכל המשפחה שמקיפה אותי היא כזאת".

"הוא רוצה להיות קודם כל עבד נאמן להליכה היהודית שלו, ומצד שני לא לוותר על עצמו ועל האמנות שלו. זה יהודי מאוד וגאולתי. מצד אחד ניצבים כל החוכמה שצברנו, מסירות הנפש, העוצמה, היופי והאמת שביהדות; ומצד שני, קיים גם הכאן והעכשיו, הנושם והעדכני. כשאורי זוהר חזר בתשובה אמרו שאבד חבר. הוא שרף את כל מה שהיה לו, ניתק קשר ונעלם. אצלנו זה אחרת לגמרי. התפיסה, גם של הרבנים, היא שהתורה היא חלק מהחיים. אם אתה עורך דין, תמשיך לעסוק בזה. אם אתה מוסיקאי, תמשיך ליצור ולהופיע.

"גדולי הרבנים לא מרשים לי להפסיק לעבוד. כמה פעמים רציתי לעזוב הכל ולהתמסר ללימודים, ואמרו לי לא לעשות את זה. התפיסה היא שצריך למצוא דרך להמשיך בחייך עם התורה. לא לזנוח את חייך לגמרי עבור התורה".

"רגע", אמר רזאל בפתח פגישתנו הראשונה. "אני רוצה להתפלל שתהיה לנו כתבה מוצלחת". 

"כן, שאגיד את מה שצריך להגיד. אני רוצה לא לסכסך, אני רוצה לפתוח את הלב, לגשר על הפערים. גם ברמה האישית וגם ברמה המוסיקלית אני מערב את כל העולמות, החילוני והדתי, ואני מרגיש שאני יכול לשמש סוג של גשר. זה מאוד יושב לי על הלב. אני מרגיש שמצד אחד יש סקרנות גדולה, ומצד שני אנחנו כמעט כמו שני עמים מנוכרים, שחיים אחד ליד השני. יש קרע, שחלקים מסוימים בתקשורת ובפוליטיקה מתעקשים ללבות אותו.

"בדרך כלל מטפלים בעולם החרדי בהקשר לשערוריות וביקורת - פרזיטים, פדופילים ואלה שלא עומדים בצפירה. לא מתייחסים לעולם שאני חווה מדי יום. למשל, אני חושב שמשפחות מרובות ילדים הן הקבוצה השנואה ביותר בארץ, וזאת טעות. אפשר להסתכל על גידול עשרה ילדים כפרזיטיות, ואפשר להסתכל על זה כעל ייבוש ביצות. כי הרי אין דבר קשה ותובעני יותר מגידול ילדים. מי שמביא הרבה ילדים מוסר את נפשו לזה, ומאמין שכך הוא תורם לעם היהודי. אמא שמגדלת עשרה ילדים מוותרת על כל כך הרבה בשביל זה. למה לא עוצרים לרגע כדי להעריך אותה?

"גם בי היתה פעם התנגדות כלפי המגזר החרדי. עדיין יש לי ביקורת, הוא לא מושלם. אבל זה עולם שחורת על דגלו ערכים שאני מאמין בהם".

רזאל מחלק את יומו בין לימודים בכולל לבין הקריירה המוסיקלית. ללימודים הוא מתייחס כאל "מעיין שאני שואב ממנו את הכוח לחיות. יש בלימוד עצמו חוויה שמזככת אותך, ממקדת ובונה. בכולל כולם שווים, הפרסום וההצלחה לא מעניינים אף אחד. אני מוקף אנשים שחיים חיי הסתפקות במועט למען הלימוד ומרגישים שהם עושים את זה לא רק בשביל עצמם, אלא בשביל עם ישראל כולו. אפשר לא להסכים עם זה, אבל שווה להתעכב רגע ולנסות להעריך את גודל ההתמסרות שלהם".

הקהל שלו חילוני לא פחות משהוא דתי. רזאל מושמע בגלגלצ לא פחות מאשר ברדיו קול חי, ומרבה להופיע מול קהל חילוני, וגם באירועים סגורים למגזר החרדי. בסוף החודש יופיע בלהבות חביבה, ובתחילת החודש הבא בזאפה בתל אביב. הוא חי את שני העולמות, אבל מקפיד לבדוק כל העת שלא נוצרת ביניהם סתירה צורמת מדי.

"אינטרנט כמעט אין לי. יש לי שרת חרדי, שמאפשר לי גישה לאי־מייל ולאתרים חיוניים - אתרים ממשלתיים ובתי חולים - אבל אין לי יו־טיוב, ואין לי אפשרות לשוטט ברשת באופן חופשי. אני בראש ובראשונה אבא ובעל, ולכן אני מנסה להיות נקי, כי ממני הדברים עוברים הלאה אל הילדים שלי. ככל שאני לא איחשף לזבל, כך הוא לא יגיע דרכי גם לילדים שלי.

"גם מבחינת הפרסום אני מנסה להיות נקי. יש איוולת בפרסום. אסור לטעות ולחשוב שאם אנשים אוהבים את השירים שלך אתה שווה יותר מאחרים. אני לא חי בעולם של מסיבות ושל תקשורת ושל הערצה. ברור שכל אחד אוהב פרסום והצלחה, אני לא מנסה לצייר את עצמי עכשיו כאלטרואיסט אהבל. אבל התפיסה שלי היא קודם כל להוסיף טוב, והפחד הכי גדול שלי הוא לקלקל ולהתקלקל".

"כשאני מופיע למשל באמפי שוני, אני מרגיש שההופעה היא באחריותי וחשוב לי שתהיה שם קדושה. שלא תהיה אנרגיה מינית מדי, שיהיו קדושה וטוהר. לא חשוב לי רק אם היה פנאן או לא. אני בודק את עצמי מבחינה מוסיקלית, ובמקביל פועל הברומטר העדין הזה שבוחן את העשייה גם מבחינת האמונה.

"אני מתייעץ עם גדולי הדור על העבודה שלי. בעולם החילוני אני מופיע מול קהל מעורב, בעולם הדתי לעולם לא אופיע מול קהל מעורב. אם יש מצב שאני עומד להופיע מול קהל מעורב ואני מבין שעומד להגיע גם קהל חרדי, אני אבטל את המופע. זה כבר קרה לי כמה פעמים. אסור לי להיות שם, זה כמו שאגרום לאנשים לחלל שבת.

"ויש עוד המון דברים שאני לא עושה. הציעו לי לפני כמה שנים לשחק את קרליבך בברודוויי. התלבטתי לא מעט, וכאדם דתי, ויתרתי. כי בסופו של דבר זה להופיע על הבמה עם נשים, כשאין לי שליטה על הרבה מרכיבים שחשובים לי".

לפני האסון הלחין יונתן גירסה מחודשת ל"והיא שעמדה" מההגדה, וביצע אותה עם כוכב הזמר החסידי יעקב שוואקי. השיר זכה להצלחה כבירה והתפרסם בקהילות יהודיות ברחבי העולם. עם פציעתה של הילדה, ההתגייסות למענה במגזר הדתי היתה עצומה. "זכינו לכמות בלתי נתפסת של פניות מקהילות שרצו להתפלל למען רבקי", מספר רזאל בהתרגשות. "התקשרו אלי מאוסטרליה, מהונג קונג, מארה"ב. התפללו למענה בכל העולם. אלה דברים שמטעינים אותך בכוחות. 

"היתה קבוצה של ילדות שבכל יום, במשך כשנה, נפגשה בשעות הצהריים אצל אחי יהודה בבית, כדי להתפלל למען רבקי. היו מחלקים להן פרסים ואוכל, וזה הפך להיות כמו מפעל תפילות למענה. היו כמה 'חיידרים' של מאות ילדים, שהתגייסו לגמרי. בכל פעם שרבקי עברה ניתוח או בדיקה חשובה, הייתי מרים טלפון אל מנהלי החיידרים ושומע מייד ברקע 300 או 400 ילדים שואגים, 'למען רבקה בת יעל, שיר המעלות ממעמקים קראתיך...' את שומעת אותם שואגים מכל הלב למענך, וזה מדהים. 

"לא הפסיקו להעביר שיעורים שהוקדשו לרבקי ולהתפלל למענה בכל הזדמנות. יש הרבה אנשים שבשלוש השנים האחרונות היו מתפללים למען רבקי שלוש פעמים בכל יום. האסון שלי הפך להיות האסון שלהם. עד היום אנשים ניגשים אלי ושואלים אותי אם להמשיך להתפלל למענה. יש אדם שהיה איתי בקשר במשך כל התקופה, ובדק מעת לעת אם יש שיפור במצבה של רבקי, כי הוא לקח על עצמו לערוך סעודת הודיה ברגע שישתפר מצבה. אדם שמעולם לא הכרתי ושאין לי איתו דבר. היתה משפחה מנחלאות שהביאה לנו כל יום במשך חודשיים סעודות לטיפול נמרץ בהדסה. 

"יכול להיות שבגלל שאני מוכר יותר התגייסו יותר, אבל ככה זה בחברה הדתית. זה דבר מדהים שקיים אצל יהודים, וגם בהיבט הזה רבים מפסידים מהקרע שיש לנו בחברה", מסביר רזאל אבל ממהר להדגיש: "החיים הם לא תוכנית כבקשתך. אין אף פעם ערובה שהתפילות ייענו".

אחר כך הוא מדבר על מחלקת טיפול נמרץ ילדים, "שאם היא לא היתה מקום מלא כל כך בכאב של ילדים ומשפחות, היא היתה המקום הקרוב ביותר לגן עדן עלי אדמות. "ההשקה שבין חיים ומוות, השיגרה שהיא נטולת יום, לילה ושינה. החוויה שם היא שמימית, וכמעט נטולת מגע עם היום־יום. גם האנשים שעובדים שם הם אנשים אחרים.

"אחד הניסים שקרו לנו הוא שבערב יום העצמאות, מי שקיבל את רבקי בבית החולים היה פרופ' חוסה כהן (מנהל היחידה לנוירוכירורגיה התערבותית, שטיפל בראש הממשלה לשעבר אריאל שרון; נ"ל). בהמשך טיפלו בה ד"ר עידו יציב ז"ל וד"ר מוני בניפלא, שמסורים לתפקיד שלהם באופן כמעט מוזר ומרימים את הטלפון כשמתקשרים אליהם אפילו באמצע הלילה".

לבית החולים השיקומי אלי"ן הועברה רבקי לאחר חודשיים בהדסה, והיא עברה בו תהליך שיקומי במשך קרוב לשנתיים. "זה עוד מקום שמנותק מהמציאות. האנשים שעובדים שם מלאים בתקווה, למרות שהם מוקפים ילדים שניצלו, בקושי רב, משריפות, מתאונות וממחלות קשות. והם לוקחים הכל באופן מאוד אישי ולא מנוכר. אני חייב להם את החיים שלי. שם ראיתי את הילדה שלי חוזרת לחיים", אומר רזאל ומשפיל עיניו אל רצפת הסטודיו שלו.

בפתח הסטודיו מופיעה לפתע רבקי, מחזיקה בידיה שתי כוסות מים צוננים עבורנו. היא ילדה קסומה וביישנית שאוהבת לשחות ואוהבת לענוד עגילים. כמה משיני החלב שלה כבר נשרו, והחיוך הגדול שמתוח על שפתיה חושף את השיניים החדשות. מי שלא מכיר אותה היטב רואה ילדה ככל הילדות, שלומדת בבית ספר רגיל, "בית יעקב לבנות", כותבת וקוראת כיתר חברותיה ולא חוששת לשאת בזרועותיה את אחותה התינוקת. שערה הבהיר קלוע לצמה והיא לובשת את התלבושת האחידה של בית הספר: חצאית שחורה, חולצת כפתורים לבנה, וגרביים עבים על רגליה הנתונות בסנדלים.

רבקי מתרפקת בחום על יונתן, לוחשת לו "אני הולכת לישון, אבא", והוא מביט בה מתרחקת ממנו, עד שהיא נעלמת במסדרון הצר שמוביל מהסטודיו אל הסמטה הסמוכה, ומשם אל בית המשפחה. מבעד לחלונות המקומרים חודר אור מלטף ורך של סוף היום, וקולות תפילה חרישיים נישאים באוויר.