הקריאה בספרו החדש של גון בן ארי דומה לנסיעה ברכבת הרים של התודעה. הקורא יחווה פיתולים וסחרחורות הכרתיים, הבטן תתהפך והמילים ידגדגו בה מבפנים. הכרתו של בן ארי הנשפכת על הדף, תתמזג בהכרתו של הקורא כשראשו תלוי בראש הלופ הלונה־פארקי המילולי. הקורא יביט על הטקסט מלמעלה, הטקסט יביט בו מלמטה, ובמהירות שיא הם יאיצו זה לקראת זה, עד שבנקודת הסיום הקורא ייצא בקריאת "מה זה היה עכשיו?"
זה מתחיל עם דמות בשם גיא נברון, צעיר בן 25 ששוקע עד הצוואר בחוב ענק, ומתוך עומק התחתית שאליה שקע הוא נתלה במרום האצילות של ההכרה - נבואה שמתגלה לו על מהות האלף־בית העברי. נברון חי בתל אביב ככתב תרבות וסופר צעיר, מחליף זוגיות אחת באחרת ושוקע לאט־לאט בעקבות החלטות כלכליות רשלניות. התקפי חרדה וכתיבת ספר נבואה עכשווי הם דרכו להתמודד עם ההוויה הקורעת אותו. שרשרת של הכרות מטאפיזיות חדשניות מתגלגלת בראשו ולא ברור ממה הוא חושש יותר - מהשיגעון או מחזרה בתשובה. מה שבטוח מבחינתו - הוא נביא, כזה שעוד לא נשמע מעולם.
שלוש שנים ומאה עמודים אחר כך אנחנו פוגשים את דמותו של בני אונגר, סופר ישראלי שזכה למלגת כתיבה ולימוד יידיש בבית ספר יוקרתי בארה"ב. הוא חי עם בת זוגו, קולנוענית אמריקנית מפורסמת שעזבה את בעלה הסופר המפורסם בשבילו, הוא ממשיך לשקוע בחובות ולנסות לכסות אותם ומהרהר בספר הנבואה שכתב. כן, בני אונגר הוא גלגול ספרותי של גיא נברון. למעשה, כל הדמויות השונות המתפצלות בחלקים השונים של הספר הן אחד, ואותיותיהן אחד. כולם נצר לאצולת גפן־דיין, כולם פרסמו ספר ביכורים בגיל 21, כולם גדלו בנהלל וכולם שקעו בחוב ענק.
גיא נברון, בני אונגר, אבנר גנוי, כולם אנגרמות - שיכולי אותיות - לשמו של גון בן ארי, מסכות המונחות על נפש המחבר, שברי אישיות שהתנפצה וחוגגת את שבריה, משחק מחבואים מילולי ותופסת תודעתית.
שם הספר, SWIM, מתקשר לתופעה הזו - ראשי התיבות של Someone Who Isn't Me, משמשים ברשת לתיאור עדות של משתמש בסמים פסיכודליים שלא רוצה שיהיה זכר מפליל לשימושו. ההסתתרות הזו מאחורי כינוי כדי לתאר חוויה אישית עוצמתית מתפקד בספר כאמירה עקרונית - האדם מתפצל, האדם מתגלגל, הוא עובר תקופות והתקופות מעבירות אותו, קופץ מנקודת זמן לאחרת, ממצב צבירה הכרתי לאחר. בן ארי בוחן את מי שהיה בגיל עשרים וחמש, בגיל עשרים ושמונה, בגיל שלושים ושתיים, בתל אביב, בניו יורק ובקיבוץ בצפון, שואל אם נהר האדם שזורם הוא אותו הנהר. האם מי שהייתי אז הוא מי שאני היום? האם עיצוב האישיות הוא רצף של שבירה מתמשכת או שיש ברקע מצע אחדותי? שאלות אלה ודרך הבעתן מזכירות את יצירתו של פול אוסטר, "הטרילוגיה הניו־יורקית", שבה משחק אוסטר עם זהות הדמויות והסופר שמספר אותן. ספרו של בן ארי ממשיך את קו היצירה הזה, אך עושה זאת מתוך עומק ההוויה הישראלית והשתרגותה בתרבויות הסובבות אותה.
משחק הזהויות הזה מופיע כבר בעמוד הראשון של ספר הביכורים של בן ארי, שם דמותו של הילד קלאוס רואה עצמה כדמות מוקטנת של אביו. אך התהליך כאן הוא אחר. ספרו השלישי של בן ארי, שנכתב במשך עשור ומלווה את מהלך חייו בזמן זה, הוא ספר אוטוביוגרפי גדוש במשחקים ספרותיים שנועד ליצור חוויה אסתטית שהיא גם עיבוד ל"סרטים" האישיים שממלאים את חיי המחבר: תהליך התקרבות ופרידה מסבא, זוגיות עם אישיות מפורסמת, חוויות פסיכודליות כמו טקסים פרואניים בישראל והיערכות לקראת האפשרות להפוך להורה.
בשנים האחרונות סוג כזה של ספרות מכונה "אוטופיקשן", ספרות שמונעת מהדחף לספר את הסיפור האישי של המחבר. זוהי במידה מסוימת השאיפה האולטימטיבית של האדם - להפוך את החיים ליצירת אמנות. ואכן חלקים מסוימים בספר אפשר לקרוא כמין רומן מפתח, ולזהות דמויות מוכרות מהשדה התרבותי ששמותיהן הוחלפו (למשל, הקומיקאי רועי כפרי, חבר ילדות של בן ארי או ניקול קראוס, הסופרת האמריקנית שהיה איתה בזוגיות). אך בן ארי, ברוב תחכומו וכישרונו, מצליח להפוך את העיסוק ב"עצמי" האישי והספרותי למעשה של התבוננות על עצם היכולת להגיד "אני", על מעשה הכתיבה כמעשה של בריאה והתפוררות בו בזמן. כך ניצב הספר כמדרגה חדשה של האוטופיקשן - תנועה ספרותית שלא נוסדה והוכרז עליה בפומבי בשלב מסוים, אלא היא מתרחשת באופן טבעי כחלק מהלך רוח כללי - ומתוך מרחב זה בן ארי מצליח להביט על הריבוע הספרותי כעל קובייה, מתבונן בחלל הנפער בין צלעותיו ומספר בתוכו את הסיפור של מספר הסיפור.
ברקע היצירה הסוערת ניצב תמיד אותו טקסט מיתולוגי שכתב בן ארי בגיל עשרים וחמש בפרץ נבואי, להגדרתו. טקסט שהוא בוחש בו, כאמור, זה עשור, והתגלגל בסופו של דבר להתגלם כספר שבו אנו דנים. הוא מצליח ללהטט בצורה מבריקה בין הפרץ המגלומני־משיחי שהוא חווה לבין מבט אירוני מהורהר על המצב שלו, משלב דיאלוגים מבריקים המושכים את הספר הלאה יחד עם דפים שלמים של רעיונות מטאפיזיים חדים ומשחקים בלשון העברית. אולי זה נשמע מסורבל, אך זה קצבי וסוחף כמו סדרת טלוויזיה ערוכה היטב.
השילוב הזה מתרחש גם מחוץ למרחב הספר, והוצאתו מהווה אירוע רב־מערכתי - במקביל ליצירתו הושק אלבום מוזיקלי שהקליט בן ארי עם מקהלת "זולת". הגרעין לרוב השירים מופיע בספר, ושמות השירים קופצים מדי פעם במהלך הקריאה. בכך מועצמת הפעולה החושנית של הטקסט, שמצליח לסחרר את תודעת הקורא ולמשוך אותו למחוזות שלא נתקלים בהם בכל יצירה ספרותית.
הכישרון של בן ארי פורץ בתחומים רבים - עיתונאות, מוזיקה, תסריטאות - אך נדמה כי מעל לכל הוא שואף תמיד להיות סופר. החיים מתרחשים. ברגע שכותבים אותם, הם מקבלים משמעות אחרת. אפשר לשחק איתם. אפשר לקרוא אותם. בן ארי קופץ אל מחילת הארנב, מדווח מבפנים. הקורא קופץ פנימה יחד איתו. אחד מהם גם ייצא חזרה החוצה. √
גון בן ארי / SWIM, כתר, 408 עמ' טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
