מבט מלמעלה אל אתר בנייה בעיר החרדית מודיעין עילית מגלה מחזה יוצא דופן. בחלל שנחפר בימים אלה לצורך בניית אולם שמחות, עומדים הפועלים סביב אישה חרדית, לבושה בצניעות, ומקשיבים להוראות שהיא נותנת להם. המרחק לא מאפשר לשמוע מה שהיא אומרת, אבל אי אפשר לטעות בשפת הגוף שלה: היא הבוסית כאן.
הכירו את בתיה אלזס (35), השיפוצניקית החרדית היחידה בישראל. היא עובדת בפרויקטים שונים, מדירות מגורים ועד חללים ציבוריים, "אבל בעיקר עבודות בוטיק איכותיות, בנייה ברמה גבוהה, דברים מאתגרים יותר משיפוץ רגיל".
מאתר הבנייה של אולם השמחות היא לוקחת אותנו כמה רחובות, כדי להראות לנו בגאווה פרויקט שסיימה יום לפני כן: יחידת דיור חדשה, שהוקמה יש מאין בחצר מוזנחת של דירת קרקע בבניין מגורים. מטבח קומפקטי, חדר שינה וסלון עם רצפת פרקט, שהוקמו בתוך ימים ספורים. "זה סוג העבודות שאני מאוד אוהבת", היא מחייכת. "היה שם גם אתגר של זמן, כי בעלת הבית היא אישה מבוגרת, רצתה לחזור לבית מהר ככל האפשר, וגם אתגר של מקום קטן, שרצינו שייראה רחב ככל האפשר".
איך מגיעה אישה לעסוק בתחום הכל כך גברי של קבלנות שיפוצים? איך מגיעה אישה חרדית לעסוק בתחום הזה?
"העולם הזה משך אותי כבר מגיל צעיר. התחלתי את המסלול המקצועי שלי בגיל 18 בלימודי אדריכלות בסמינר 'דרכי רחל' בירושלים. אחר כך עבדתי בשימור מבנים אצל המהנדס יעקב שפר, שהיה ראש תחום שימור ברשות העתיקות. ניהלתי את המשרד שלו במשך ארבע שנים, והוא הכניס אותי לנבכי העולם הזה של השימור. בעקבותיו הלכתי ללמוד תואר ראשון בשימור מבנים במכללת הגליל המערבי.
"הייתי החרדית היחידה שם, אבל זה לא היה אישיו בכלל. מה שחשוב הוא שהייתי טובה".
תוך כדי הלימודים, החלה בתיה לעבוד בשימור מבנים היסטוריים ברשות העתיקות. "בעולם השימור יש שני תחומים עיקריים: עבודה ארכיאולוגית, שמתבצעת במבנים בני 1,000 שנים ויותר, וצילום ותיעוד של מבנים מכל זווית אפשרית, כדי לתאר את שלבי ההתפתחות של המבנה. זה מה שאני עשיתי רוב הזמן.
"במהלך העבודה התחלתי להבין בסוגי האבנים ובחומרים השונים שמשמשים לבנייה, והתחברתי לזה. יש בישראל הרבה סוגי אבנים. יש אבנים יותר קשות, יש יותר רכות, יש כאלו שמתאימות לחיפוי, ויש שמתאימות למילוי. כל אבן והמיוחדוּת שלה, וכשלומדים את ההיסטוריה של הבנייה, לומדים להבין את ההבדלים בין הסוגים השונים.
"בניגוד לרוב הקבלנים, אני הגעתי לתחום מהמקום של הבנת החומר והחיבור אליו. כשלומדים את המבנה ההיסטורי לעומק, ומבינים את הרקע, היכולת לבנות משהו חדש ואיכותי גדלה משמעותית. היום, כשאני רואה אבן, אני מדמיינת איך היא מתחברת לפרויקט שאני בונה".
אחרי תשע שנים בשימור מבנים היא החלה לעבוד בפיקוח בנייה. "זה היה טבעי שאחרי העבודה בשימור אמשיך בפיקוח בנייה. בכל פרויקט שבו נכנסתי לפיקוח, הפכתי ממש לקבלנית. הייתי קונה את החומרים, דואגת שהכל יגיע וייבנה כמו שצריך, ולפעמים אפילו מביאה פועלים, במקום הקבלן. באחד הפרויקטים שבהם פיקחתי, הקבלן לא ביקר במקום חודש שלם, הוא פשוט סמך עלי".
במסגרת העבודה פגשה בתיה את יו"ר התאחדות קבלני השיפוצים, ערן סיב, שהכניס אותה לתחום שבו היא עוסקת כיום. "הוא הבין מה אני אוהבת לעשות ועודד אותי לעשות את השינוי הזה. אמר לי: 'גברת, רק תעשי את מבחני ההסמכה, ואת קבלנית לכל דבר'".
התאחדות קבלני השיפוצים קמה כדי למסד את תחום השיפוצים, שסבל במשך שנים מתדמית לא חיובית במיוחד. בהתאחדות פועלים להפוך את המקצוע למסודר, עם מבחנים שמקנים תעודת קבלן מורשה, וכמובן, עבודה חוקית בלבד, עם חשבוניות וקבלות. סיב הצליח בתקופת הקורונה להכליל את קבלני השיפוצים בקבוצת העובדים החיוניים, פריבילגיה שהיתה בהתחלה רק לקבלני בניין.
בתיה: "היום אני מרגישה שאני מגשימה את עצמי בתחום הזה. החלום שלי תמיד היה ליצור. גם לתחום השימור הגעתי ממקום של יצירה. יש ארכיאולוגים שחופרים ומוצאים מטבעות עתיקים, אבל זאת לא אני. אני התחברתי יותר לחקירה של המבנים, איך הם נוצרו. מבחינתי, ההגשמה שלי היום היא החיבור הזה. בעבר עסקתי ביצירה ההיסטורית, היום אני יוצרת עולמות חדשים".
* * *
היא נולדה וגדלה בשכונת נווה יעקב בירושלים, במשפחה בת 16 ילדים. אביה נושא משרה תורנית, ואמה סופרת ילדים במגזר החרדי. בעלה הוא אברך, ויש להם חמישה ילדים, בני 13-3. הם מתגוררים בשכונת נווה יעקב, ליד הוריה של בתיה, שמסייעים לה בטיפול בילדים.
מה חשבו הורייך על העיסוק שבחרת?
"הם תומכים נלהבים שלי, מתחילת הדרך. עוד כשהלכתי ללמוד ארכיאולוגיה הם עמדו מאחוריי".
ומה אמרו החברות שלך?
"תראה, תמיד הייתי קצת אאוטסיידרית, עושה מה שאני אוהבת, ולכן אף אחד לא הרים גבה כשהלכתי לתחום הזה. מרימי הגבה הם אנשים ששומעים עלי מבחוץ. מבין אלה שמכירים אותי, לא קיבלתי תגובות יוצאות דופן".
בזמן הסגרים, כשהילדים לא הלכו לבית הספר, היא אפילו לקחה איתה את הקטנים לעבודה. "הילדים שלי כבר מכירים את השטח", היא צוחקת, "הם יודעים איך נראים אתרי בנייה ומכירים את העבודה. אני משתדלת להביא אותם כשיש יציקות, כי יש אקשן. מגיעה משאית מלט, או טרקטור גדול. הילדים שלי משחקים בבית עם טרקטור צעצוע, ופתאום הם יכולים לראות במציאות איך עובד הטרקטור האמיתי הענק. הקטן שלי כבר מכיר מילים כמו 'קונגו'. הוא יודע את השמות של כל הכלים אפילו יותר טוב ממני".
איך מסתכלים בשכונה שלך על האישה החרדית שעובדת כקבלנית?
"יש אנשים שאומרים לי, 'וואו, בחרת במקצוע מיוחד'. אבל מעולם לא קיבלתי צקצוקים. להפך.
"תוך כדי עבודה למדתי המון הלכות שקשורות בבניית הבית. למשל, נושא הלכתי של 'צורת הפתח', שקשור לנטילת ידיים: לפי ההלכה לא נוטלים ידיים אחרי השירותים בחדר השירותים עצמו, אבל אם יש 'צורת הפתח' לשירותים, כלומר, מין הבלטה שחוצצת בין השירותים, ניתן ליטול בצמוד לחדר השירותים. לפני שנה שיפצתי בית אצל רב ליטאי חשוב, ובסוף השיפוץ הוא אמר לי: 'הרגשתי שאני משפץ עם תלמידה חכמה'. זה הפרגון הכי גדול שקיבלתי.
"יש עוד דבר שחשוב לי, והוא לא להפריע לשגרת לימוד התורה של בעלי הבית. אני יודעת לא להתקשר אליהם בשעות שהם בכולל, אלא רק 'בין הסדרים'. לא מזמן סיימתי שיפוץ של שלושה חודשים בדירה, ובעל הבית, אברך, אמר לי: 'אני היחיד בכולל ששיפץ את הבית ולא הפסיד אפילו יום לימודים אחד'. אני מקפידה על הדברים האלה, כי אני מכירה את העולם הזה.
"חשוב לי להדגיש שאני אישה חרדית, מחמירה בהלכות, לא 'חרדית חדשה' או משהו כזה. אבל מי שלוקח אותי, לא עושה את זה בגלל שאני חרדית או בגלל שאני אישה, אלא ממקום מקצועי נטו, כי ראו עבודות שלי או שמעו עלי מפה לאוזן. פונים אלי חרדים וחילונים גם יחד, לאף אחד לא אכפת לאיזה מגזר אני משתייכת".
יש יתרונות לעובדה שאת חרדית?
"אולי שאני ישרה, דבר חשוב מאוד בתחום הזה".
חרדים הם יותר ישרים מאחרים?
"לא יודעת. אני רק יודעת שחונכתי מילדות להיות ישרה. הפסדתי לא מעט כסף בפרויקטים שונים בגלל היושרה הזאת. למשל, התחייבתי לעבודה בסכום מסוים, והתברר שהיא עולה יותר, ולא ביקשתי מהלקוח את ההפרש. היה מקרה שבו עשיתי עבודה ללקוח, ואחרי העבודה אירעה תקלה שאילצה אותי לעשות הכל מחדש. גם כאן, עשיתי את זה על חשבוני, למרות שלא הייתי חייבת".
* * *
הטלפון שלה מצלצל. "זה אחד הפועלים שלי", היא מתנצלת, "אני חייבת לענות. לא יכולה לעכב פרויקט שלם".
כשאנחנו נפגשים, היא עובדת במקביל על ארבעה פרויקטים שונים - במודיעין עילית, בבני ברק ובירושלים, ופועלים שלה נמצאים בכל אחד מהאתרים. היא מעסיקה שמונה פועלים קבועים, כולם תושבי השטחים, ועוד 12 שמגיעים לפי הצורך.
"זה עובד בשיטת חבר מביא חבר: אני נותנת לכל אחד לעבוד אצלי יום־יומיים כדי לבדוק את המקצועיות שלהם, עושה להם 'מבחנים מעשיים', ומשאירה את הטובים לעבוד בקביעות. כולם נבחרים בפינצטה, אחד־אחד.
"לפני שנתיים עשיתי פרויקט של שיפוץ מפעל בזמן חודש הרמדאן. בגלל הצום עבדנו הרבה בלילות, ומדובר על לילות שלמים. אנשים אמרו לי, 'מה, את נמצאת איתם בלילה?', ואני הסברתי להם שאין לזה שום משמעות, אני הבוסית שלהם. בכלל, כל הסטיגמות שהיו לי על ערבים נמחקו כשהתחלתי לעבוד איתם. הם מתייחסים אלי בכבוד, כבוסית שלהם.
"מערכות היחסים שלי עם הפועלים, ואפילו עם החברות שמהן אני קונה חומרים, מבוססות לגמרי על יחסים אישיים. למשל, בעל החנות שממנו אני קונה את המרצפות הוא אדם מקסים, ואני עובדת איתו כבר שנים. פעם, באחד הפרויקטים, נזקקתי למרצפות באופן דחוף, והוא נסע עד אלי ב־9 בערב כדי להביא לי את המרצפות החסרות. הוא עשה את המחווה הזאת כי זו צורת העבודה שלי עם הספקים, מערכת יחסים אישית.
"אפילו עם מפעילי המנופים יש לי קשר אישי. הבחור שמביא לי את החול מהמחצבה מכיר אותי ויודע מה לתת לי, הוא תמיד יביא לי את הטוב ביותר. גם האינסטלטור והחשמלאי שלי יביאו לי את הטוב ביותר, כי אנחנו עובדים ביחד כבר שנים. הם הפכו לחלק מהמשפחה שלי.
"כשאני בונה עם אנשים שמבינים את העדינות ואת מה שאני מחפשת, את השלמוּת של המוצר, הכל נראה אחרת. הרי בסוף, בתחום הזה כולם מנסים לעבוד על כולם, אבל בזכות הקשרים האישיים שלי עם הפועלים והאנשים שנותנים לי שירות, פחות מנסים לעבוד עלי. אני יודעת איך לעבוד איתם. זה יותר מסתם עסק שמעסיק פרילנסרים, הם רואים שיש לי חיבור אמיתי לשטח.
"הפועלים שלי מעלים בווטסאפ תמונות מהדירות שהם עובדים בהן. זה לא דבר טריוויאלי אצל פועלים. הם גאים בעבודה שלהם. אתמול התקשרו אלי ב־17:30 עם איזו שאלה. שאלתי אותם, 'מה, אתם עדיין בעבודה?', והם אמרו: 'כן, רצינו לסיים כבר, שתהיי מבסוטה'. אתה מבין? הדינמיקה איתם היא ממקום אישי מאוד, וזה משנה את כל המהות.
"כשהבן שלי חגג בר מצווה, אחד הפועלים קנה לו שעון. הם פשוט מרגישים קשר אישי אלי. אנחנו כמו צוות של משרד, שיש בו דינמיקה בין העובדים ויחסים אישיים שמשפרים את העבודה.
"זה אחד ההבדלים הגדולים בין קבלן שיפוצים לקבלן בניין. קבלני בניין יביאו בדרך כלל פועלים מזדמנים. אצל קבלני שיפוצים היחס הוא הרבה יותר אישי. אני מכירה את המשפחות שלהם, יודעת כמה ילדים יש לכל אחד ומה קורה איתם".
בישראל יש היום חמש קבלניות שיפוצים, הרשומות בהתאחדות. ערן סיב אמר לנו השבוע: "בתיה היא דוגמה ומופת לנשים ולמגזר החרדי, אנחנו גאים שהיא הצטרפה אלינו ומצפים שתסחף אחריה רבים וטובים מבני המגזר".
* * *
גם את הלקוחות היא בוחרת בקפידה. "כשמישהו מזמין עבודה, אני בוחנת אם זה מתאים לי. כי אני לא קבלן שיפוצים סטנדרטי. יש לי יתרונות, כמו רקע באדריכלות והבנה בחומרים, ואני נכנסת לכל פרויקט עם כל הנשמה.
"הרבה פעמים אנשים מחפשים מישהו זול. אני מעדיפה לעבוד עם לקוחות שיודעים את הערך של מה שאני עושה, שמעריכים אותי ואת הרקע שלי. אני לא מחפשת לסיים את העבודה מהר ולקחת את הצ'ק. אני עובדת בעבודה הזאת בגלל היצירתיות שבה, לא כמו קבלנים אחרים, שהם מנהלי עבודה באופי שלהם.
"ואולי העובדה שאני אישה היא יתרון אצל הלקוחות. הרי הרבה פעמים, אולי אפילו בדרך כלל, האישה היא זו שמובילה את נושא השיפוץ בבית. אז ברור שלנשים יהיה יותר קל למצוא איתי שפה משותפת מבחינת עיצוב הפנים. בדרך כלל אני גם יושבת עם האדריכלים ונותנת להם הרבה רעיונות. תוך כדי העבודה אני עושה דברים שלא ממש קשורים לאדריכלות, אלא עושים בשטח. יש המון דברים שקבלן גבר לא מבין, ואני כאישה - כן".
מה למשל?
"למשל, בכל דירת שתי קומות, אני מתקינה מערכת כריזה של רמקולים. זה מאוד פשוט לעשייה בתהליך הבנייה. אדריכל לא תמיד חושב על זה, אבל אני כן חושבת על זה, גם כאמא וכאישה, שמבינה את הצרכים. או מה הכניסות הנוחות ביותר לחדרים, ואיך הכביסה תגיע לסל בקלות הכי רבה. אני חושבת על הדברים האלה ממקום אימהי.
"בכל כניסה לחדר ילדים אני מתקינה מתג שיכבה את מנורות הלילה. זה משהו שאצלי הוא ברור, כי כל כך נוח שההורים יכולים לשלוט על שעות השינה של הילדים עם המתג הזה. אלה דברים שאני עושה באוטומט, תוך כדי השיפוץ.
"ובאמת, אדריכלים שעובדים איתי אומרים שהעבודה איתי מפרה גם אותם, כי אני מביאה להם רעיונות שישפרו את הפרויקט, וגם מבינה אותם. אני אף פעם לא אגיד לאדריכל שהחליט פתאום להוסיף עוד שקע, 'מה פתאום? זה לא קשור', וגם לא אקח על זה עוד כסף. כי אני מבינה אותו ומבינה מאין בא הצורך שלו. זה באמת דבר שמאפיין את כל העבודות שלי".
נתקלת גם ביחס מזלזל, בגלל שאת אישה?
"הלכתי לא מזמן לחנות חומרי בניין, ועמדתי בתור עם שלושה דיסקים לחיתוך ברזל. המוכר שאל אותי, 'את בטוחה שזה מה שאת צריכה?', אמרתי לו שכן, והוא אמר: 'תשאלי שוב, תבדקי. אולי זה לא זה? את מבינה בחומרי בניין?' הוא פשוט חשב שאני לקוחה שהשיפוצניק שלח אותה לקנות משהו, וביקש שאוודא. אמרתי לו שאני הקבלנית, הוא נדהם.
"אבל זה מקרה יוצא דופן, כי בחנויות לחומרי בניין שאני עובדת איתן מכירים אותי. יש בעלים של חנות כזאת שאפילו מתקשר להתייעץ איתי. נגיד, הוא עבד עם חברה מסוימת בתחום הצבע, ושוקל להתחיל לעבוד עם עוד חברה. הוא שאל מה דעתי על החברה השנייה.
מה השלב שאת הכי אוהבת בעבודה?
צוחקת. "מסירת המפתחות. וגם טלפונים כמו זה שקיבלתי אתמול בערב. צלצלה אלי אישה מבוגרת, שבעלה חלה והפך לנכה. הם החליטו להפוך חדר בבית לאמבטיה מונגשת, ואני עשיתי עבורם את העבודה במהירות. כשהיא צלצלה כבר חששתי שאולי יש להם שם הצפה של מים. אבל היא רק ביקשה להודות לי.
"מטבעי אני אדם מאוד מתנדב, משתדלת לעזור כשאפשר. היה לי מקרה עם משפחה שלקחה שיפוצניק לא מורשה, בלי משגיח ובלי פיקוח. הוא לקח להם ים של כסף, והשאיר קירות שבורים וצינורות דולפים. הם פנו אלי, ואני הבאתי את הפועלים שלי ליומיים. אמרתי לבעלת הבית: 'תשלמי להם את היומית שלהם, והם יסיימו עבורך את העבודה'. אפילו הבאתי חומרים משלי.
"הם תיקנו את הדירה בצורה יפה ועשו לה 'גמר' יפה. זה פרויקט שממש בא ממקום של חסד.
"אני הכי גאה בפרויקטים הקטנים, שם נותנים לי יד חופשית לעבוד לפי הטעם שלי. בכל דבר שקשור לדיוק, אני משתתפת בעצמי. אני מוודאת, למשל, שכל מרצפת מונחת בדיוק, על המילימטר. בסוף יום עבודה אני נראית כמו כל הפועלים שלי".
תקופת הקורונה השפיעה עלייך?
"מבחינת הלקוחות זו היתה תקופה מאתגרת. נוצר מצב אבסורדי, שבו אנשים נמצאים יותר בבית, נזכרים שהוא קטן ומחליטים להרחיב אותו, אבל לרבים מהם אין כסף לזה. אחת מההתמחויות שלי, שבגללה פונים אלי, היא להצליח לבנות לאנשים דברים יפים מכמה שקלים. בתקופת הקורונה זה היה אחד האתגרים הגדולים - לבנות לאנשים פרויקטים במינימום הוצאות.
"עכשיו, למשל, סיימתי פרויקט עבור אישה מבוגרת, שהחליטה להגדיל את הסלון כדי לארח יותר את הילדים, אחרי שנה שבה לא היתה יכולה לעשות את זה. זו ממש עבודה שהגיעה בגלל הקורונה.
"התקופה הזאת היתה מאוד מאתגרת גם בגלל הסגרים, מה שייקר את העבודה. כקבלנית, אני צריכה לשלם לפועלים עבור לינה בישראל. הביטוחים יותר יקרים, כי צריך לבטח את הפועלים גם מפני הידבקות בקורונה. ובכל רגע, פועל או ספק נכנס לבידוד. היה לי פועל אחד שחלה בקורונה, וזה השבית את העבודה באותו זמן.
"זה עוד הבדל בין קבלני שיפוצים פרטיים לבין הקבלנים של המגדלים הגדולים. הקבלנים הגדולים יכולים לתת לפועלים שלהם לישון בתוך אתרי הבנייה, זה לא מעניין אותם. אנחנו שומרים עליהם ביחס אישי ובכבוד".
יש מחיר לבחירה בעבודה כזאת?
"ללא ספק. זאת עבודה מאוד קשה, גם פיזית וגם מבחינת שעות. כדי לעבוד בתחום הזה צריך לקום מאוד מוקדם, מה שאומר להתחיל לעבוד לפעמים כבר ב־6:30 בבוקר. יום העבודה נגמר מאוחר, ובלילות יש פגישות תכנון. אבל הילדים הגדולים שלי, וגם אמא שלי, עוזרים לי עם הקטנים".
היית קוראת לעוד נשים חרדיות לעבוד בתחום?
"בסופו של דבר, בתחום הזה צריך סיבולת. זו אחת העבודות שלוקחות הכי הרבה אנרגיה. צריך תמיכה מהמשפחה, וכמובן, צריך להיות וורקהוליק, אחרת אי אפשר לעבוד בתחום.
"לצד כל זה יש גם סיפוק גדול. אני הולכת לישון בלילה ומרגישה סיפוק שסיימתי עוד פרויקט גדול. המוטו שלי הוא הפסוק מתהילים - 'אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו'" (בכל בנייה דרושה ברכת שמיים; ח"ב).
מה השאיפות לעתיד?
"לעבוד עם אנשים שמשלמים הרבה כסף", היא צוחקת. "אני בסך הכל שלוש שנים בתחום הזה של שיפוצי הבוטיק, אז אני רוצה לגדול, אבל בלי לוותר על הרמה של הדברים שאני עושה היום, הגימורים המיוחדים ותשומת הלב לכל פרויקט. אני לא שואפת לבנות רבי־קומות, מעדיפה להישאר עם עבודות בוטיק ויחס אישי".
chananibl2@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו