כשהגורל מכה בפעם השלישית: "אני מתעוררת בבוקר למען מי שנשאר"

המוות נוכח כמעט בכל פינה בביתה השקט של נילי חפצדי בת ה-73 בשכונת הר חומה שבירושלים. מעל שולחן האוכל תלויה תמונת הבן, סמל ניר חפצדי ז"ל, חדר אחר הוא מעין היכל הנצחה המוקדש לו. כניסה אל החדר ממחישה את עוצמת הגעגוע והקשר האמיץ שלה עם הבן, שנשאר צעיר לנצח לאחר שנרצח בפיגוע בירושלים לפני כ-20 שנה. על הקירות תלויות תמונות נוספות של ניר במדים ונילי מביטה בהן בעיניים קרועות מצער. בארון מונח הנשק האישי שלו ובסמוך לו מגן הוקרה מרשים, המעיד על הצטיינותו במהלך שירותו הצבאי.

נילי שומרת על כל פריט הקשור לניר ואפילו על כרטיסייה שהביא לה אחד מחבריו במהלך השבעה. אותו חבר סיפר כי לא היה לו כסף לנסיעות וניר נתן לו את הכרטיסייה שלו. "כבן הזקונים הוא היה אהבת חיי", מספרת נילי בעצב. "זו עדיין אהבה שאני לא יכולה לאמוד אותה. אני לא יכולה לתאר אובדן של בן. זה כאב שמפלח את הלב ומשאיר את הלב - אם הוא קיים עדיין - מצולק וכואב. כל דבר מזכיר לי אותו. זה קשה מאוד-מאוד. הוא מלווה אותי בכל שנייה, בכל שעה, בכל יום. אני ישנה עם ניר ומתעוררת איתו.  19שנים וחצי אני הולכת לישון איתו, אחרי שאני מנשקת את כל התמונות שלו. עשיתי מוזיאון של ניר, ועכשיו לצערי אני צריכה להוסיף גם את משה, בני השני. ניר ילד מדהים, ביישן, יפה תואר עם דרך ארץ ונימוס. אין דברים כאלה".

עד היום נילי מתקשה להשלים עם הנסיבות שהובילו למותו של ניר בפיגוע בירושלים. "לא האמנתי ואני עדיין לא מאמינה. ניר הספיק לשרת שנה וחצי בשריון. בהתחלה הוא היה טען קשר ואחר כך תותחן בטנק. המפקדים שלו סיפרו במהלך השבעה שלו דברים נפלאים עליו, שאפילו אני כאמא שלו לא ידעתי. ניר לא היה אמור לצאת לחופשה, אבל היה אימון גדודי. הוא קיבל חייל מצטיין ויצא לחמשוש, לכן אני אומרת שזה גורל מר ואכזר.

"הוא ביקש ללכת עם חברים במוצאי השבת לאכול על האש בתלפיות כי הוא היה אמור לא להיות שבועיים בבית. אמרתי לו: 'הכנתי פיצה בבית. בוא, תאכל פיצה כי אני צריכה להתעורר איתך בבוקר ולהקפיץ אותך לתחנה המרכזית'. הוא אמר לי: 'לא אמא, יהיה בסדר. הכל מוכן. אני אוכל עם החברים ואחר כך אבוא'. מאוחר יותר בעלי נכנס למיטה ואמר לי שהיה עוד פיגוע. זו היתה תקופה של פיגועים אחד אחרי השני בקצב נורא ואיום. המשכתי לישון. באחת וחצי צלצל הטלפון שליד המיטה. שמעתי אותו ולרגע חשבתי שאני צריכה להתעורר כדי להספיק לקחת את ניר לתחנה המרכזית. מעברו השני של הקו שמעתי את החבר של ניר אומר: 'אנחנו מחפשים ולא מוצאים אותו'. קפצתי מהמיטה. מרדכי בעלי אמר לי שהוא הולך להדסה לזיהוי. אמרתי לו: 'הפיגוע היה במדרחוב וניר לא היה שם אלא בתלפיות'".

אלא שלמרבה הצער שינו ניר וחבריו את התוכניות והלכו לאכול פיצה במדרחוב. "ניר לא היה מבלה במדרחוב", מספר נילי, "אני לא יודעת מה לקח אותם לשם. הם הזמינו פיצה ואמרו להם שהיא תהיה מוכנה בעוד רבע שעה. בינתיים הם הלכו לדוכן דיסקים שהיה שם, ואז היה פיגוע. היו שני פיגועים באותו מקום בהפרש של כמה שניות. הם ברחו מהפיגוע הראשון, אבל לא הספיקו לברוח מהשני. שניים נהרגו מתוך ארבעת החברים - ניר ומשה ידיד-לוי. יוסי ואביהו נפצעו קשה בפיגוע הזה. ניר היה בעל לב זהב. אחרי שהוא נהרג, איבדתי צלם אנוש. לא ראיתי אף אחד מבני הבית".

"כל ירושלים התפללה"

במהלך הראיון נכנסת אל הבית מינדי לוינגר, רכזת משפחות בירושלים וביהודה ושומרון של עמותת "משפחה אחת", הפועלת למען משפחות נפגעות טרור והמסייעת לאלפי משפחות בכל רחבי הארץ. מינדי מאמצת את נילי אל ליבה בחיבוק חם ועושה כל שביכולתה כדי להכניס מעט אנרגיות חיוביות ואור לחייה.

"אנחנו עוזרים, כמו משפחה שעוטפת, שנמצאת שם בכל בעיה שהיא", היא אומרת, "אנחנו יוצרים קשר עם משפחות שעברו את הטרור, את התופת הזה, את הדבר הנורא הזה, ואומרים 'אנחנו המשפחה החדשה שלכם'. עוזרים להם כלכלית ונפשית בחיבוק גדול. אנחנו משפחה שלא עוזבת אף פעם. יד ביד איתם לאורך כל השנים".

נילי מהנהנת בהסכמה ומוסיפה: "השם הזה, 'משפחה אחת', מתאים כל כך לחיבוק שלהם. זו פשוט משפחה ואפילו יותר. תמיכה, אהבה ונתינה. יש חוגים וגם טיולים מחוץ לעיר. יש מקומות מדהימים שנסעתי איתם שלא ראיתי קודם".

אל שנות היגון והאבל הארוכות על בנה ניר נוספה השנה האחרונה, שבה נאלצת נילי להתמודד עם פטירת בעלה האהוב מרדכי, שלפני כשנה הלך לעולמו לאחר שסבל ממחלת כליות, ועם פטירת בנה הבכור משה, לאחר שנכנע לנגיף הקורונה.

"כל ירושלים נשאה תפילה להחלמתו של משה והיתה הפרשת חלה", מספרת נילי, "ביקשו מ-40 נשים להגיע והגיעו כ-.100 בשעות הקשות האלה שלנו הכי חשוב זה החיבוק ותשומת הלב האינסופית. גם אני עצמי הייתי חולה בקורונה במשך שבועיים בבית לבד, ומינדי והשכנים עזרו לי. ביום הראשון שיצאתי מהמיטה אחרי שהחלמתי מהקורונה לקחו אותי בכיסא לבילינסון לראות את משה. הוא גר אצלי בבית, נדבק בקורונה במקום העבודה שלו ואני נדבקתי ממנו. הוא היה מאושפז שלושה שבועות ונפטר בט' בשבט השנה, כשהוא בן 48 בלבד".

על בעלה היא מספרת: "מרדכי בעלי היה חולה כליות במשך שנים. המצב שלו הידרדר, והוא אושפז במיון שעתיים לפני הסדר בשנה שעברה. היה לו מוות קליני באותו שבוע, הוא היה בטיפול נמרץ חודש ושבוע ונפטר בבית החולים. זה גנטי במשפחה. גם משה איבד כליות והתחיל לעשות דיאליזה, בזמן שאנחנו ישבנו שבעה על ניר. משה היה מושתל, והרופאים אמרו שהמושתלים לא שורדים את הקורונה.

"בכל יום ציפיתי לשמוע על התייצבות במצבו של משה. כנראה זה הגורל שלי. אין לי הסבר אחר לדבר הזה. אמא שקוברת שני בנים, זה הזוי ובלתי נתפס - גם המוות של משה, נוסף על המוות של ניר שאני לא מתאוששת ממנו, וגם של מרדכי, שהיינו 48 שנים נשואים. ברוך השם שיש לי תמיכה של שתי הבנות המדהימות שלי, סימה וחנית. אני אישה מאמינה ושואלת 'למה זה קורה לי?'. אני ממשיכה לקרוא תהילים בכל יום, וזה כאילו שמישהו בא ונותן לי ואליום קטן להרגעה מסוימת".

"אמא, מרדימים אותי"

משפחת חפצדי, שהתגוררה בשכונת גילה, עברה כשנה וחצי אחרי שניר נהרג לשכונת הר חומה. "החלטנו לעשות חדר הנצחה לניר בצהוב ובשחור כי הוא היה אוהד של בית"ר ירושלים", מספרת נילי, "עשינו הכל בהזמנה אישית עם הווילונות והכיסוי למיטה. היה לי חשוב שהכל יהיה כאילו ניר נמצא ויבוא בעוד רגע. הייתי מחליפה את המצעים של ניר כמה פעמים בשנה כאילו הוא ישן שם. אפילו פיסת נייר, שהשם של ניר כתוב עליה, אני לא זורקת. הכל נשמר בארון של ניר.

"בכל בוקר אני נכנסת לכאן, מנשקת את כל התמונות שבהישג יד ואומרת לו 'בוקר טוב, ניר'. בערב אני משאירה לו נורה דולקת ואור קטן בחדר, אומרת 'לילה טוב, ניר' ומנשקת את כל התמונות. אני לא יכולה. ניר היה אהבת חיי, ועכשיו גם משה. אני לא מרגישה שאני מתפקדת. אני אומרת לבנות שלי שאני כל כך רוצה ומשתדלת למענן, אחרת הייתי נכנסת למיטה ולא יוצאת ממנה לעולם. אני מבטיחה לבנות שלי שאתאושש לאט-לאט. אני כמעט לא יוצאת מהבית. אחרי שמרדכי נפטר היתה לי נפילה. היינו נשואים מ-1971 והוא היה יותר מבעל בשבילי. לא ראיתי טוב לב, צניעות וענווה כמו שלו. היתה לנו אהבת נפש.

"התמקדתי במרדכי בשנתיים האחרונות ולא עזבתי אותו לשנייה כי היתה לו מחלת כליות. אני מאמינה שתהיה גאולה, המשיח יגיע, בעזרת השם, ותהיה תחיית המתים. אולי זה מה שמחזיק אותי, האחיזה באמונה הזו נותנת לי להמשיך ולקום בבוקר. אני עצובה, אבל יש לי את הבנות שלי וחמישה נכדים. אריאל, הנכד שלי שהוא חייל, מתקשר אלי ומגיע לאכול איתי. הוא מרגיש את האהבה שלי אליו".

למרות הטרגדיות ממשיכה נילי להיות מלכת הקובה המשפחתית ומכינה את המאכל המסורתי לנכדים. "ניר אהב מאוד קובה, יפרח וקאדה. בגלל זה כבר  19וחצי שנים לא אכלתי את המאכלים האלה. זה משהו שניר נהנה ממנו, אז אני לא מסוגלת ליהנות. אני לא יכולה. המקרה של משה מחק לי את הלב לחלוטין, את מה שנשאר שם. עד יום מותי הם יהיו איתי. קשה לי מאוד. אני מתעוררת בבוקר למען מי שנשאר".

נילי נולדה בנובמבר 1947 וגדלה כבת יחידה. אביה, שעלה מעיראק, התגייס לפלמ"ח וכשהיתה בת שישה חודשים בלבד נהרג במלחמת העצמאות: "לא הכרתי אותו. בחיים לא אמרתי את המילה 'אבא'. אמא שלי לא נישאה בשנית, ומכיוון שהייתי בת יחידה אמרתי שאביא לעולם ארבעה ילדים. לא רציתי שהם יחוו את הבדידות שאני חוויתי כילדה, אבל שוב פעם הגורל. קשה לי מאוד בלי הילדים שלי ובלי בעלי. קשה לי בלי משה כי הוא גר איתי תקופה. משה טיפל בי בקורונה באהבה רבה.

"הוא כל כך דאג לי אחרי שמרדכי נפטר. לפני שהרדימו את משה נתנו לו להתקשר אלי. כל כך שמחתי לשמוע אותו, אבל הוא אמר לי את המילים האחרונות שלו: 'אמא, מרדימים אותי. תשמרו לי על הילדים. אני אוהב אותך'. אמרתי לו: 'משה, אל תגיד את זה. אני קוראת תהילים בעזרת השם'. הוא ידע שזה הסוף, ולכן ביקש שנטפל בילדים שלו. משה לא דיבר עוד. קשה לי מאוד. מה שנשאר לי זה שתי הבנות והנכדים. נהיינו חצי משפחה בלי מרדכי, משה וניר"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו