כמו רובכם, וכמו שסיפרתי כאן בשבוע שעבר, גם משפחתנו נטלה חלק בפקק האינסופי שציין את חול המועד פסח. די מובן, אם כן, שהיו לנו כמה שעות איכות להעביר במרחב הנעים והמאפשר של הרכב המשפחתי.
על סף קטסטרופה, ומתוך תודעת שלום בית עמוקה, החליטה הרעיה ללכת על פעילות העשרה תרבותית. אולי אפילו משהו שקשור לחג. הרעיון היה לעקוב אחרי גלגולי המשפט "שלח את עמי". וזה היה נהדר, מבריק ומציל נפשות. עד מהרה מצאנו את עצמנו מאזינים לאינספור ביצועים לקלאסיקת הגוספל "לט מיי פיפל גו", ודי מהר הגענו לשתי מסקנות.
א. סרטוני "אני מפחד למות" ושאר מסחטות הלב שבין השירים הם ככל הנראה יוזמה של אחת החברות שמתחרות ביוטיוב.
ב. אין כמו הביצוע של לואי ארמסטרונג, הלוא הוא "סאצ'מו" האגדי. כל השאר מגישים את השיר. ארמסטרונג חוגג אותו. בביצוע המופלא שלו משה רבנו נכנס ללשכה של פרעה בצעדי ריקוד, אין ספק בכלל. ופרעה בקושי מתאפק לא להצטרף. אמרנו לעצמנו, וגם לילדים, שככה זה מרגיש כשהאמן המבצע מבין על בשרו מה זאת עבדות, ומה היא יציאה לחירות.
מאז, כבר יותר משבוע שסאצ'מו לא יוצא לי מהראש. תמיד אהבתי לשמוע אותו, אבל רק בימים האחרונים טרחתי להיכנס לרשת ולברר פרטים עליו. ובכן, לואי נולד לפני כ־100 שנה בניו אורלינס, לאם שנאלצה לעסוק בזנות ולאב שלא נכח רגע אחד בחייו. לא היתה לו ילדות מאושרת במיוחד, אבל היו לו שכנים טובים והוא בילה אצלם כמעט מדי יום.
משפחת קרנופסקי, יהודים שהיגרו מליטא, העניקו ללואי הקטן במתנה את כלי הנשיפה הראשון שלו - מין חצוצרה בשם קורנט שהוא לא יכול היה אפילו לחלום לרכוש בעצמו. והנה דבר שממש הרחיב את ליבי: בעקבות הקשר החם איתם, ארמסטרונג ידע לפטפט ביידיש שוטפת. מאז ועד זקנתו הוא המשיך לענוד לצווארו תליון מגן דוד כאות כבוד וחיבה לקרנופסקים, שהביטו בו, ילד שחור עני ומוזנח, וראו רק את האנושי שבו. כלומר, את הפוטנציאל האינסופי.
אגב, לאחרונה יצא ספר חדש ודי מופלא בשם "אבי הפוטנציאל האנושי", על הגותו של פרופ' ראובן פוירשטיין (מאת רפאל פוירשטיין, ידיעות ספרים), האיש שהפך את העין הטובה ואת האמונה בפוטנציאל האנושי לשיטה טיפולית פורצת דרך. גילוי נאות: אני חבר טוב של ילדיו, וגם את פוירשטיין ז"ל עצמו זכיתי להכיר. אבל ממילא אין דרך לצמצם את מה שכתוב שם לכמה שורות בעיתון, כך שאת הספר הזה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
מצד שני, אני לא מכיר שום קרנופסקי, אבל השורות הספורות בוויקיפדיה הספיקו לי כדי להתאהב במשפחה הזאת. בשבוע שמתחיל במימונה ומסתיים ביום השואה אני משתדל להתבונן ביהודים בחיבה. אני שומע על אנשים שמציעים להפוך את יום השואה ליום צום. יש כאלה שחווים את היום הזה כיום זעם. אני מבין את אלו וגם את אלו, אבל מאמין שאם רק נקבל על עצמנו, בימים הספורים האלה, לדבר ולהתבונן על יהודים בעין קצת פחות רעה, דיינו.
לא. אני לא אגיד שזה תמיד פשוט. אבל לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי להגיע למסקנה הפשוטה שהעם הזה העניק לעולם הרבה יותר משהעולם העניק לו בחזרה. אנחנו לא עם פשוט. אבל קרנופסקי, למשל. ופוירשטיין, למשל. והעובדה שבימים אלה ישראל חוגגת אלף תורמי כליה. אלף! ומה בנוגע לעובדה שכולנו הצבענו לאנשים שלא באמת מגיע להם? מה זה אם לא אהבת חינם?
אם ארצה ואם לא ארצה, הסיפור עם לואי ארמסטרונג וקרנופסקי העלה גם מחשבות על פרשת ילדי תימן. מאז החלה הפרשה האסונית הזאת להילקח ברצינות, ולא כעניין הזוי שמעסיק מטורללים מקצועיים, נשמעו טענות שיש משהו מסוכן בעצם העיסוק בה.
הדאגה היתה למפעל הציוני, ואם אני מבין נכון, המודאגים חששו שהסיפור הציוני - שנשען במידה רבה על טענה לצדק היסטורי - לא יוכל לשאת כתם שכזה. אם אכן היתה כאן חטיפת ילדים ממוסדת, אם היתה כאן רשעות מאורגנת בסדר גודל שכזה, אז לפנינו כתב אישום ששובר לרסיסים את התורן שעליו מתנוסס הדגל הכחול־לבן.
מהבחינה הזאת, חשבתי שיש משהו מעודד במסקנות האחרונות שעולות מחקירת פרשת "ילדי תימן" (והמזרח והבלקן). ההצצה בהן מותירה אותך בתחושות מנוגדות. מצד אחד, מתברר שלא היתה כאן חטיפה ממוסדת. לא היה זדון מאורגן. אפשר לנשום, מעט, לרווחה.
אבל ממש מעט. כי מה שהיה כאן, ובשפע, זו גזענות פשוטה ואינסטינקטיבית. היא לא היתה אידיאולוגית, הגזענות ההיא. אפשר לקוות שהיא גם לא עטתה על עצמה פאסון "מדעי". בכל זאת, הדברים התרחשו שנים ספורות אחרי השואה. היא לא נישאה בראש חוצות, הנטייה הזאת, וכנראה לא היתה ספוגה בשנאה. רק זלזול.
זלזול תהומי. אדיש, אכזרי ותמים כמו הטבע עצמו. אדם הביט באדם ולא ראה מולו שום דבר אנושי. שום דבר מחבר, או דומה או מעורר אמון. שום דבר שראוי להתייחס אליו, אם לא בכבוד אז לפחות באמפתיה. ילדים הגיעו לטיפול רפואי - ולעולם לא שבו הביתה. חלקם נפטרו ונקברו, חלקם נמסרו לאימוץ. וזהו. וכמו שאיש לא חשב להודיע על הקבורה, כך איש לא העלה בדעתו לדווח על האימוץ. שהרי לא באמת מדובר בבני אדם כמונו.
ואני חזרתי וקראתי את הטקסטים האלה, את הציטוטים המצמררים של אנשי רפואה, וכבר לא ידעתי מה גרוע יותר: הרוע הרועם, הזדוני והממוסד, או הרוע השקט והמיתמם. דבר אחד בכל זאת עלה באופן ברור מהדברים: ברוב המקרים לאנשים אין כל כוונה לעשות רע. יצר לב האדם לא כל כך גרוע. ברוב המקרים הם פשוט לא יודעים מספיק. הם עיוורים לתוצאות מעשיהם ולא פנויים מספיק כדי לברר.
וכן, אין דרך לחמוק מכך שהדברים התרחשו שנים ספורות אחרי השואה. כולנו ניצולים, כמו שאמר אדם חכם אחד. ולמרות זאת - ואולי בכלל כתוצאה מכך - אנשים דוברי עברית הביטו באחיהם שהגיעו ממקום רחוק וזר, ולא הניח אותם ליבם אלא לראות את מה שחסר בתמונה. והם לא מצאו בליבם דבר אחר לומר, בפה מלא או עמוק בלב, מאשר שהאנשים האלה מוזנחים ומלוכלכים, והם תת־אדם, ולא ראויים להיות הורים.
ולא צריך שום ועדה כדי להבין כמה רע היה לילד שנפל לידיהם. וכמה נורא היה למשפחות. והדבר היחיד שניתן לעשות הוא לדעת את העובדות ולהודות בהן בראש מורכן. ועם זאת לדעת שבאותו זמן היו גם אחרים. קרנופסקי, למשל.
