לסרט "ישמח חתני" יש מניות רבות בהתעוררות המחודשת של הקולנוע המקומי, ובהבנה שסרטים בעברית מסוגלים להגיע לקהל רחב. 350 אלף צופים בבתי הקולנוע הפכו אותו לאחד הסרטים הנצפים בארץ בעשור האחרון. הוא הצליח בפסטיבלים, הכניס יפה ממכירות כרטיסים וסחט מחמאות עד ארה"ב.
אפילו שידור חוזר של הסרט בערב החג, בליל שבת שעבר, סיפק 6.2 אחוזי רייטינג. "ישמח חתני" זה בוננזה שמספקת קבלות, ולכן הגיוני שחמש שנים אחרי הסרט הטילה תרנגולת הזהב סדרת המשך בפריים טיים. העתק כמעט מדויק של החוויה הקולנועית, רק עם צחי הלוי בתפקיד אביב אלוש, על תקן הנבל השכונתי החתיך והשרמנטי שמגיע לערער את הסדר הקיים.
אם עלילת הסרט עוקבת אחר מאבק נשות הקהילה ברב כריזמטי, שמקטין אותן, פוגע בזכויותיהן ודוחק אותן אל מחוץ לבית הכנסת, גם הסדרה שומרת על אותו נרטיב. בשני הפרקים הראשונים, ששודרו אמש בקשת, שוב מצאו את עצמן הדמויות הראשיות נפגעות ישירות מתהליך התחרדות השכונה, ונכנסו למאבק אידיאולוגי עם בני ישיבה סביב הפרדה מגדרית על מדרכת הרחוב. גם הפעם הן נלחמות מול הפטריארכיה, נגד בני ישיבה, חברי מועצה, טייקון נדל"ן ומתווך נכסים חלקלק, ואין ספק מי ינצח.
יוצרת "ישמח חתני", שלומית נחמה, מבססת את הדמויות על שכונת ילדותה בירושלים. היא מעמידה בפני הצופים קשיים ומכשולים שעומדים בפני נשים דתיות, שנחושות להוכיח את כוחן ולא להרגיש נחותות.
אך ורק אם נחפור בז'אנר "סדרות על דתיים" נבין עד כמה מדובר במאורע נדיר. "שטיסל", "שבאבניקים", "כיפת ברזל", "אורים ותומים" ואחרות הציגו התנהלות של קהילות דתיות מבפנוכו, אבל כולן נכתבו מנקודת מבט גברית. להוציא פרקים מסוימים ב"מרחק נגיעה" ו"סרוגים", לא ראינו יצירות כאלו בטלוויזיה שלנו - סדרה פמיניסטית עם גוון דתי, שלא חוששת למרוד בשמרנות המגזרית ועדיין שומרת על אותנטיות, מדברת למיינסטרים ומתקבלת באהבה גם בתוך הקהילות שעליהן מסופר הסיפור.
זה היה כוחו של הסרט ושורש הצלחתו. זה גם היתרון הגדול שמייחד את "ישמח חתני" כסדרה, ואמור לעזור לה לשחזר את ההצלחה גם בטלוויזיה. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
