1. נזכרתי השבוע באחת הסיסמאות של האליטות הישראליות בתקופת ההתנתקות: "נעבור את זה יחד". כמה אירוניה. ברגע המפלג, המשסע, אולי הקורע ביותר שחוותה החברה הישראלית בעשורים האחרונים, כשהיא בקושי מסדירה את נשימתה אחרי אוסלו והאינתיפאדה השנייה, שפררו האליטות סיסמה מניפולטיבית על אחדות מזויפת.
בנט: אפעל לפי מה שטוב למדינת ישראל // צילום: שמואל בוכריס
"נעבור את זה יחד". היחידים שהרגישו "ביחד" באותו רגע היסטורי אומלל היו תומכי ההתנתקות והשמאל, שרשמו לעצמם סוף-סוף ניצחון מוראלי על הימין האידיאולוגי. "זה מעולם לא היה קשור לפלשתינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום", חשף לא אחר מאשר יאיר לפיד את המוטיבציה האמיתית של האליטה: "הוחלט ללמד (את המתנחלים) שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה".
שקר בשקר נשזר באותם ימים. אף אחד לא "עבר את זה ביחד", ולאליטות מעצבות-התודעה לא היתה כל כוונה לתת למישהו תחושת "יחד". להפך. ההתנתקות יצרה משבר פוליטי-חברתי, שהביא רבים בימין ובחברה המתנחלית להרהר באי-ציות צבאי ולפלרטט עם פרישה מהזרם המרכזי של החברה. לדחוק את הימין האידיאולוגי הצידה ולנטרל את השפעתו - זה בדיוק מה שהאליטה קיוותה לו אז. באופן מדהים, זו תמונת הראי למה שקורה עכשיו.
2. במין רשעות נוסח "1984", גם עכשיו משפררים סוכני הממסד נרטיב כוזב, מעין "רעיון מקובל" שאין לערער עליו. הכוונה כמובן למיתוס "ישראל המשוסעת". המתיחות הפוליטית שאין טבעי ממנה על רקע סבבי הבחירות, בשילוב הקושי לאכוף משמעת ממלכתית במשבר הקורונה, הם קרקע פורייה לקמפיין תעמולתי שמציג את החברה הישראלית כ"חולה", "מפוררת", "על סף מלחמת אחים", "מפולגת מתמיד". זו אכן דמותה של ישראל הנשקפת אלינו ממסכי הטלוויזיה ומבעד לפובליציסטיקה המוסרנית, אך זו הרבה פחות ישראל שתפגשו מתחת לבית. תמיד תשאלו את עצמכם מי מרוויח מהשלטת אווירה של משבר חברתי; תמיד תשאלו את עצמכם מתי האליטה רוצה שנחשוב שאנחנו "ביחד", ומתי "מפולגים".
כי אנחנו "מפולגים" בעשור האחרון דווקא כשבמציאות החברתית של שוק העבודה, של הנהירה להשכלה גבוהה, של הייצוגים התרבותיים - החברה הישראלית מחזקת את רשת הלכידות החברתית שלה. יותר ויותר קבוצות משפרות את מיצובן, עוברות תהליכי "ישראליזציה" שאינם מחייבים אותן יותר להתנשל מתרבות המוצא, ומתחרות על ערוצי גישה למוקדי ההשפעה, העשייה והיצירה.
מי שמוצאות את עצמן מאוימות מהתהליך החברתי הזה, אלה אותן קבוצות דומיננטיות לשעבר, שמאז מהפך 77' מתנהלות במעין פאניקה מוסרית מול פתיחתה של החברה הישראלית. זהו ה"שיסוי" וה"שיסוע" הגדול; זהו מקור ה"פילוג". היה להן חמים ונוח אז, לפני עשורים רבים, כשהן נהנו מיתרון ללא תחרות בכל מישור של החיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים. אז, כשחרדים, מזרחים, ערבים, כשהפריפריה הפוליטית של הימין היתה מחוץ למשחק ואפשר היה לאטום את האוזניים לקולותיה - אפשר היה גם לשדר לעולם את התחושה הכוזבת ש"החברה הישראלית מאוחדת". "אנחנו מפולגים" זה מיתוס שהמציאו אלה שהביאו את עצמם לצד הלא-נוח של קביעת סדר היום הלאומי.
3. ובכן, מה שנכון לסיסמה המניפולטיבית "נעבור את זה יחד", נכון לנרטיב הכוזב של "אנחנו מפולגים". אז לא עברנו את זה יחד, וגם כיום החברה הישראלית לא מתפוררת. שניהם נשלפים מארגז הכלים התעמולתי כדי לנטרל את הימין. אלא שמול "נעבור את זה יחד" העמיד הימין נרטיב חלופי, ואילו היום? כאב לב.
לא אכביר מילים על מפלגת "תקווה חדשה", שאנשיה מזדהים סוציולוגית עם מה שעבר על האליטות הדאובות של 77' הרבה יותר מאשר עם מי שלפיד מרמז עליהם כ"בלתי-שפויים": ימנים, מתנחלים, חרדים, מצביעי ליכוד. אבל על בנט אני מתפלא - מי שהיה בצד הנכון של תהליך ההתאוששות מטראומת ההתנתקות, שעלה בימין של פוסט-ההתנתקות כאחד הקולות הדוחפים לסילוקה של אופציית הפרישה מהשולחן, להצבת נתיב כניסה לכל מעגלי קבלת ההחלטות ולעיצוב אליטות חדשות מתוך הימין, לרבות הימין הדתי-לאומי.
האיש שידע להציב מול אליטות השמאל נרטיב-שכנגד, הפך מקץ עשור ומחצה לסולן הבית של תעמולת האליטות. הוא מספר לישראלים שהם "חולים" ושצריך "להבריא" אותם; דואג לשווק את המסר המופרך ש"ריפוי" הוא הצורך הלאומי הבוער, כזה שראוי למענו לדחות שיקולים אידיאולוגיים, עד כדי מחיקת האני הפוליטי שלו. הפרזנטור של תעמולת האליטות גם מתנדב לגלם עבורן את תפקיד האביר המושיע. שמאל יקר, אליטות אומללות, הוא מרגיע, אל דאגה, אני אציל אתכם מהימין.
אם יש משמעות סמלית לרגע המנהיגותי של בנט, היא מתכנסת למבחן ההתרסה. האם יבין, כאז, שמבחינת השמאל, ה"פילוג" ייגמר וה"ביחד" יחזור רק כשהימין ינוטרל שוב מכוחו? בשבוע הקרוב נדע אם בנט יעז, כאז, להעמיד סיפור חלופי, או שמא יהיה לחמורן של אליטות; שזה אומר חמורו של השמאל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו