אין חקר לחוכמתו של המין האנושי, אבל גם טיפשותו הרחבה מני ים ראויה למשוררים שישוררו לה שירי הלל. ואין עוד אידיוטיות מזוקקת כמו הרגע שבו אתה תקוע לחלוטין. תקוע כמו קואליציה, כמו ספינה בתעלת סואץ, כמו מכונית משפחתית ביום א' של חול המועד, שבו הנסיעה מירושלים לאזור עכו והמפרץ נמשכת בערך כמו יציאת מצרים.
לא היה קטע כביש בדרך, או בישראל כולה, שלא היה פקוק. מכוניות משפחתיות, ומשפחות ממוכנות, שמרוב קורונה וגעגועים פשוט שכחו הכל. שכחו שאסור לצאת ביום הראשון של חול המועד. ושבכלל עדיף לא לנסוע לשום מקום בחגים. בטח כשאין חו"ל וכולנו כאן. וכשאני אומר כאן, אני מתכוון לאטרקציה הצפופה ביותר במזרח התיכון - "תחנת הרענון" של כביש 6.
על ידית מקרר הארטיקים במקום התגלו דגימות דנ"א של חצי מאוכלוסיית ישראל, וזה רק מיום ב'. אם בשנה הבאה לא תראו שם גם מלונית B&B לצד משאבות הדלק, שולחנות הפיקניק ובית הכנסת, משהו עצוב מאוד קרה ליזמות הישראלית.
קרום דק מפריד בין חוכמה לאהבלות, ואנחנו, הירושלמים, מכירים את זה מקרוב. כל ירושלמי יודע שהוא חי בעיר מיוחסת ורבת השראה. פרופסורים, שופטות וחתני פרס נובל מהלכים ברחובותיה, ואנו גאים בהם ומאמינים שאין זה מקרה ששלמה המלך נחשב החכם באדם.
מצד שני, בעקבות ספינת הענק שנתקעה בתעלת סואץ, לא מעט ירושלמים שאלו את עצמם אם ייתכן שרב החובל גר פה בשכונה, שהרי גם ברחובנו הצר יש בכל יום איזה אידיוט או שניים שמתעקשים לבצע סיבוב פרסה עם המשאית, ותוקעים את התנועה לחצי יום, למרות ש־50 מטרים משם יש מעגל תנועה. ואני שואל אתכם, איפה עוד בעולם תוכלו למצוא את השלט הגאוני שמוצמד כמעט לכל פח אשפה בעיר הנצח וקורא לזרוק את השקיות רק פנימה? לא מסביב ולא ליד. רק לתוך המכל, גבירותיי ורבותיי, דוקטוריות וחתני פרסים!
והשלט הזה לא בא משום מקום. לא ליצן מרושע הגה אותו כדי להעליב את הבריות, ולא פקיד נוקדני, אלא עשרות שנים של זוהמה ותסכול מתמשך - מה שכונה לא פעם בשם "מכת צפרדעים", ואף "הרים סביב לה" - הביאו בסופו של דבר לשלט שמצליח להביך בכל פעם שאני ניגש לפנות את האשפה הביתית.
ומה בדבר שלטי "קודם יוצאים ואחר כך נכנסים", שמפארים את דופנות הרכבת הקלה? מה נאמר שם שאי אפשר להבין לבד? הרי לכל אחד מאיתנו ייחוס משפחתי לגאון מווילנא או לרמב"ם, ואם לא לאיינשטיין אז לחיד"א, ונשאלת השאלה כמה שנות לימוד צריך אדם לצבור כדי לתפוס שבמעלית או ברכבת אין יציאה אחורית, וייתכן שעדיף, מטעמי נימוס ואף חיסכון בזמן, להמתין ולא להסתער עם פתיחת הדלתות?
האמת העצובה היא שהשלטים האלה לא רק מביכים ומעליבים, הם גם לא תמיד עוזרים כל כך. לא ברכבת, לא בפסולת, ולא באמנות הרכבת הקואליציה. שהרי אם אנחנו אומת סטארטאפ של ממציאים, קל וחומר שנבחרי הציבור שלנו אינם קוטלי קנים. ובכל זאת, נפלאו נתיבותיה של הטמטמת האנושית, ואם זאת אינה סתם טיפשות, אז לפחות תערובת קטלנית של הרגלים רעים ומין מנהג מסורתי לעשות תמיד את הדבר הלא נכון, ומה שכל אדם סביר אמור להבין בקלות - איכשהו לא מצליח להיכנס לראש.
מה אמורים להבין בקלות? שזה המצב. שגם אם נצא לעוד 20 מערכות בחירות, וגם אם נפקוד את הקלפי בכל שבוע מעתה ועד עולם, התוצאות יהיו בערך אותן תוצאות. פה ושם מישהו יקים עוד מפלגה שתיעלם בתוך שנתיים, פה ושם יצוץ עוד בלוף טכני, אבל התוצאות, רבותיי, לא ישקרו. זה מה יש, וכל השאר הוא בעיקר חלומות בהקיץ על ימין מלא־מלא, או שמאל רחב־רחב, או ממשלה ללא דתיים וללא חשש קטניות. האמת היא שאף אחד לא עומד להקים פה את ממשלת חלומותיו. לא בעתיד הקרוב, וגם לא למחרתו. ויודעים מה? זה גם לא כל כך גרוע.
חייבים להבין שאמנות החיבור ושיתוף הפעולה עם יריבים היא יסוד המשחק הפוליטי. ומי שאין לו את זה, עדיף שיחפש לו עיסוק אחר ויפסיק להתיש את הציבור. מי שלא אוהב לסלסל, שלא יהיה זמר ים־תיכוני. מי שלא יכול לגעת באנשים זרים, שלא ילמד פיזיותרפיה. מי שלא מסוגל להבין תוצאות מורכבות - אך ברורות - של בחירות, שלא ילך לפוליטיקה.
ומי שבכל זאת הלך וביקש את אמוננו, אך לא מסוגל לצאת מהקופסה של חלומותיו והצהרותיו האינפנטיליות, להתמתח מעט ולכונן בריתות וקשרים שהם מחוץ לאזורי הנוחות - ובכן, איך לומר בעדינות? הוא נמצא בתחום המקצועי הלא נכון. וכאן המקום להודות באשמה כבדה שרובצת גם עלינו, אנשי התקשורת. כבר שנים שרבים מאיתנו מקדשים את רעיון ה"בייס". לא ברור למה, אבל המנהג השתרש, ובכל ראיון פוליטי חייבים לבטא את המילה הזאת לפחות פעמיים, ובארשת חשיבות אינסופית. ה"בייס" מוצג כנצחי. סלע קיומנו ואם אשכחך.
מכיוון שהבייס הוא גם הטריבונה הכי משוגעת באצטדיון, ברור שהוא זה שדורש שלעולם לא נשב עם פלוני ולא נשתף פעולה עם אלמוני. ולכן כמעט כל ראיון פוליטי חשוב בשנים האחרונות הוליך לשם, לשאלה המטופשת וחסרת האחריות: "האם אתה מוכן להתחייב במילים ברורות שלעולם לא תשב עם..."
אנחנו שאלנו והם ענו. ועוד איך ענו. והתוצאה היא ניסיון לבצע סיבוב פרסה עם ספינת מכולות בתעלת סואץ.
קוראי העמוד הזה יודעים שאני לא אוהב לדבר על פוליטיקה, אבל אם בסוף יתברר שאנחנו בדרך למערכת בחירות נוספת, ושבמקום איגרת לבוחר נקבל כרטיסייה, אני מתכבד להציע חוק שיוציא מהמשחק את כל הנבחרים שנבחרו פעמיים או שלוש, קיבלו מנדט ולא השכילו לעשות עם זה כלום. ניסיתם? נכשלתם? דרכתם על הקו? נפסלתם. לפחות לסיבוב אחד. חכו בחוץ. קודם יוצאים ואחר כך נכנסים, ואת האשפה רק פנימה.
למה אתה אופטימי? זאת שאלה שאני נשאל לא פעם, ויש עימי כמה תשובות. למשל, שריפת חמץ! מנהג יפה יש ליהודים רבים, לשמור את הלולבים היבשים שנותרו עימם מסוכות ולשרוף אותם עם החמץ בערב פסח. מנהג קצת פחות יפה היה לשרוף את הלולבים בתוך נרתיקי הפלסטיק שלהם.
במשך שנים מצאתי את עצמי מתווכח עם שכנים, מתחנן עד ייאוש ומנסה להסביר להם שאין שום מצווה, היגיון או טעם בעשן השחור והמזוהם שהפך לסמל מסמלי החג. הם תקעו בי מבט שאמר "הו, הנה עוד ניאו־רפורמי". והנה השנה, חי נפשי, לפחות בשריפת החמץ השכונתית - שאצלנו הכילה כמות חשודה של פריכיות כוסמין, חטיפי מחמצת תוצרת בית ושאר מיני פלצנותא - כל נרתיקי הלולבים הגיעו איכשהו למחזורית הסמוכה. מוקדם להספיד את המין האנושי!