מספר המנדטים הפוטנציאלי בחברה הערבית מוערך בכ-17. אחוזי ההצבעה הנמוכים – כ-45 אחוזים בסיבוב בחירות זה – הורידו אותו לשפל. שתי הרשימות הערביות בוודאי לא מיצו את הפוטנציאל. לרשימה המשותפת הצביעו כ-207 אלף בוחרים (6 מנדטים), ואילו לרע"מ, שהסתמנה כסוג של חידה עם סיכוי להפתעה, הצביעו כ-167 אלף בוחרים (4 מנדטים).
עבאס מגיב אחרי שעבר את אחוז החסימה // צילום: גיל אליהו / ג'יני
ההצבעה למפלגות הציוניות בחברה הערבית נותרה זניחה יחסית, בפרט בשיעורי ההצבעה הנמוכים הללו. אולם גם במספרים הקטנים האלה מסתמנות מגמות מעניינות. מפלגות השמאל הציוניות, העבודה ומרצ, היו משיגות בעבר – עד לפני שניים-שלושה עשורים – עשרות אלפי קולות. בעבר הרחוק יותר גייסו אפילו 150 אלף קולות לעבודה או למפלגות הלוויין שלה, בעיקר הודות ל"מפקדי ארגזים", תוצאת הקשר עם ראשי החמולות והמשפחות גדולות, גיוס קבלני קולות שבתמורה נהנו מקרבה לשלטון, בנוסף לחוסר פיקוח מלא על הנעשה אז בקלפיות.
מה נותר מכך? לא הרבה. מפלגות השמאל והימין שפנו באופן ישיר לחברה הערבית, השיגו לפי הערכות (ואלה הערכות חלקיות בשל הקושי למדוד קלפיות מעורבות), פחות מ-100 אלף קולות.
הליכוד, מרצ ויש עתיד היו שלוש המפלגות שבלטו במיוחד בפעילות בערבית. מרצ הדגישה את מיקומם השוויוני של מועמדים ערבים במקומות ריאליים, וזכתה בכ-14 אלף קולות – אחרי שכבר הגיעה בעבר הלא רחוק ל-35 אלף קולות עם מועמד ערבי אחד. יש עתיד, שמיקדה את הקמפיין שלה בתוכנית למיגור האלימות, קיבלה כ-8,000 קולות, ואילו הליכוד, שניהלה קמפיין מתוקשר וחלוצי מבחינתה בערבית, השיגה כ-20 אלף קולות - רחוק מאוד מהציפיות, שעמדו על 50 אלף קולות, אולי בשל שיבוץ מועמד ערבי במקום לא-ריאלי ושימוש מעט מוגזם ב"אבו-יאיר" על חשבון הצגת תוכניות רציניות.
למרות הכל, זה איננו הישג מבוטל. ממפלגה שלא היתה נוכחת בחברה הערבית, ושהתנהלה בעימות תמידי מול מנהיגי הציבור הערבי, הליכוד הפכה למפלגה הציונית החזקה ביותר במגזר הערבי, והיא נמצאת על המפה האלקטורלית של נצרת וסכנין.
מרצ יורדת, הליכוד עולה, ושתי מפלגות ערביות – האחת דתית-שמרנית והשנייה ליברלית-חילונית – מתחרות על הקול הערבי. אם הנטיות האלה יימשכו גם כששיעורי ההצבעה יהיו גבוהים יותר, ניתן יהיה לדבר על כך שההצבעה בחברה הערבית היא הרבה פחות חמולתית ושבטית מבעבר, והרבה יותר חופשית ופתוחה.
הדבר נובע בין היתר מהיחלשות ראשי המשפחות הגדולות, מי שכונו בעבר "מנהיגים" או "מוכתרים" בערבית, והתחזקות התא המשפחתי הגרעיני, יחד עם תהליכים תרבותיים נוספים הקשורים בחיזוק האינדיבידואליזם בכל מישורי החיים - הפרטיים והציבוריים כאחד. מה שנכון לבחירות לכנסת, לא נכון בהכרח לבחירות המוניציפליות, אבל מסתמנת מגמה מעורבת: מצד אחד, אי אמון בממסד הפוליטי בכלל ובמפלגות הערביות בפרט, המתבטא בשיעורי הצבעה נמוכים; ומצד שני, ליברליזציה של הקול הערבי, שהופך למגוון ולמפתיע הרבה יותר מבעבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו