הבחירות האלה קרעו את המחנה הלאומי. לכולם יש אחריות לכך. אם ניכנס עכשיו למריבות על מי התחיל ומי אשם, נצא ממנו בסבב חמישי. לכולם יש אחריות. מי יותר, מי פחות. מי נאלץ, ומי אולץ. מי צדק, ומי הגזים. בסופו של דבר זה מחנה לאומי אחד. כשהוא מתפורר ומחליש את עצמו, הנזק מורגש אצל כולם – והאחריות היא על כולם.
די. מספיק. נמאס. הבטחנו לבוחרים פיוס, איחוי, איחוד בין חלקי העם? בואו נתחיל בלשקם את היחסים במחנה הלאומי. בואו נראה שאנחנו מסוגלים להתעלות מעל הרגשות, האינטרסים, המשקעים והמרירות – ורק אז נוכל לבוא בידיים נקיות לשותפים וליריבים במערכת הפוליטית. איחוי המחנה הלאומי ייתן כיוון והשראה לאיחוי המערכת הפוליטית, הקרועה והמצולקת משנתיים של כאוס ושיתוק.
רבנו. התקוטטנו. כיסחנו. חלקנו רצו להתחדש, אחרים רצו לשמור על הבית. כעסנו, נעלבנו, העלבנו. זה היה קמפיין רעיל בתוך הימין. הגיע הזמן לעצור את זה. דבר אחד נותר כשהיה: רוב המנדטים נמצאים בימין, והניצחון האידיאולוגי של הימין שריר וקיים. לא מגיע לציבור הימני הגדול בישראל לראות את ההישג האדיר הזה יורד לטמיון.
אי אפשר להתחמק מהתוצאה הברורה: נתניהו ניצח. הליכוד בראשותו הוא המפלגה הגדולה בכנסת, וגם הגדולה בימין. אבל מכאן נגזרת גם האחריות שלו. הוא צריך לקרוא לסער ולחברי מפלגתו לחזור הביתה.
אפשר וצריך להימנע מהריטואל המביך של "ציד עריקים". הוא מיותר. הוא מביך. הוא לא לכבודנו. הליכוד צריך להזמין את תקווה חדשה הביתה, ולקבל בחיבוק את סער ואת אלקין, את שאשא-ביטון והשכל, וגם את הנדל. כולם. וחברי תקווה חדשה צריכים להגיד: ניסינו, האמנו, אבל לא נכשיל ממשלת ימין, ולא ניתן יד להקמת ממשלת שמאל, בפרט לא עם הרכבן הנוכחי של מפלגות העבודה ומרצ, ובתמיכת המשותפת. אנחנו נשפיע הרבה יותר בפנים, מאשר בחוץ; נוכל לקדם את המטרות שהתחייבנו עליהן – בתוך קואליציה מגובשת.
אם המדגמים משקפים את רוח תוצאות האמת, המסקנה המתבקשת ממספרי המנדטים היא: סער, חזור הביתה; נתניהו, פתח את הדלת לרווחה. זמן איחוי במחנה הלאומי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו