נתניהו מממש את הלקח מהמרמרה ואסון הכרמל במבצע החיסונים

אחרי המרמרה ואסון הכרמל, נתניהו התחיל להיות מעורב אישית בניהול הדברים, וזה בא לידי ביטוי קיצוני במבצע החיסונים

כשחזר בנימין נתניהו לשלטון בשנת 2009, בשנתיים הראשונות בתפקידו הוא למד שהמערכות בבעיה תפקודית. בשנת 2010 ראה את פעולת ההשתלטות הבעייתית על ה"מרמרה", והבין את מצבו של צה"ל. בסוף אותה שנה צחיחה חזה במכבי האש בשריפת הענק על הכרמל. הוא היה צריך לטפל בעצמו בהשגת אמצעים, בייחוד אוויריים, כדי לגמור את השריפה כשהאסון רודף אותו. כשהתחולל אסון האש הבא כעבור כמה שנים, כבר ראו אותו באזור הכרמל מנהל בעצמו דיווחים באמצעי הקשר שלו.

בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון - לא רק בארץ - שהבין שאם הוא רוצה להשיג תוצאה, הוא חייב לעשות את הדברים בעצמו ובמו ידיו. כשעלה נושא המנהרות החודרות מעזה, הפרוטוקולים מעידים שהבין מוקדם את הבעיה והנחה את צמרת צה"ל לפעול; אבל דבר לא נעשה עד שמבצע צוק איתן יצא לדרך בקיץ 2014.

דווקא בשנה האחרונה של מגיפת הקורונה, נתניהו הראה שבאמצעות צוות מצומצם וקרוב אליו הוא יכול לסגור עסקה ולהביא להכרעה. עדותו של נשיא פייזר, אלברט בורלא, מדברת בעד עצמה. ביבי הציב מודל שלראשי ממשלה ולכל מנהיג אחר יהיה קשה לחקות: היכולת האישית שלו לעבור דרך קירות. זה פירוש הדיווח של בורלא, שנתניהו טרטר לו בראש 30 שיחות טלפון, בכל שעות היממה, להשגת החיסונים. במקביל, פעל ראש הממשלה כמחתרת מתחת לרדאר של משטר הפקידים, היועצים המשפטיים והרמטכ"לים בדימוס. כך סגר את הסכמי אברהם.

מה עשה שר הביטחון גנץ כשהבין שהממשלה הגיעה לסוף דרכה, ושחלומו הגדול להיות ראש ממשלת ישראל מתפוגג? הוא תמרן את פיזור הכנסת סביב נושא התקציב, כך שסבב הבחירות הנוכחי יתקיים במועד הקרוב ביותר, ב־23 במארס, בעוד ארבעה ימים. כמו רוב הפרשנים, גנץ הבין שהמגיפה בלתי צפויה, שלא לומר בלתי נשלטת, וש"רב הנסתר על הגלוי", כפי שהתבטא צביקה האוזר. לכן, בגלל התפרצויות קודמות של הנגיף, הוא היה בטוח שהמגיפה תשתולל לאורך החורף ובחודש מארס תקבור את ראש הממשלה. האחריות הלאומית אמרה שאם הולכים לבחירות - מוטב מסיבות של בריאות הציבור ומסיבות נוספות לקבוע את הבחירות לקיץ.

גנץ חשב כמו בכיר מחלקת היח"צ של מערכת הביטחון, אמנון אברמוביץ', כי "הרי אנחנו יודעים שייקח לפחות חודשיים עד שמנהל התרופות האמריקני יאשר. לאחר מכן, מה קצב הייצור. לאחר מכן מדינות צפון אמריקה ואירופה קודמות לנו, ואנחנו אמורים לקבל ללא התחייבות ברורה ובלתי חוזרת ארבעה מיליון חיסונים עד סוף 2021. כלומר, עוד 13 וחצי חודשים מהיום. לאחר מכן - בעיות השינוע והאחסון בטמפרטורות (הנחוצות) בהיקפים האלה ושאלת תופעות הלוואי. כך שאני לא מבין למה מישהו מיהר לקחת קרדיט והציב את ההסכם הזה - כאילו זה היום החשוב ביותר מאז כ"ט בנובמבר". כתב בכיר אחר דיבר על "ההחלטה שחרצה את גורל המדינה לעשור הבא", והתכוון גזר את דינה.

גנץ לכאורה כבר לא חשוב בפוליטיקה הישראלית, אבל באישיותו מתמקד המצב של תשלובת השמאל והמערכות החשובות במדינה. זה לא רק סרבול, חוסר מעש ורפיון; כפי שנחשף בפליטת הפה של גנץ בשידור חי, עת כינה את התנהלות נתניהו "זבל", מדובר גם במוסר ירוד.

תבונת מעשה הלוחמה

תחקיר של לי סמית חושף את כוונות הממשל הדמוקרטי בארה"ב לגבי איראן, ומבהיר למה אסור להסתמך על קצינים בינוניים

לפני כשבוע פרסם הכתב האמריקני לי סמית מאמר מזעזע על ממשל ג'ו ביידן וכוונותיו בהקשר לאיראן ובמקביל למדינת ישראל, שאותה מתכוונים ביידן ואנשיו, ברוח ברק אובאמה, להשאיר חשופה לאיומי גרעין וטילים של מדינה המונהגת בידי אייתוללות משיחיים ואנטישמיים.

"המטרה של הסכם הגרעין היתה לשים את סוגיית הגרעין בסוגריים, על ידי כך שתינתן לאיראנים הפצצה שהם באופן ברור לא היו מסוגלים לבנות בעצמם - ובכך להסיר את המכשול שמנע מאובאמה להביא לשיתוף ותיאום בין האינטרסים האמריקניים באזור לבין היערכות חדשה של המשטר המהפכני (באיראן)", כותב סמית.

"כל הדיבורים הטכניים היו מסווה, כדי להסיח את הדעת מהמטרה היסודית של הסידורים האלה: והמטרה היא להיפטר מבעלות בריתה הנוכחיות של ארצות הברית לטובת איראן.

"השיגעון של הפנייה נגד טורקיה, ערב הסעודית וישראל ולטובת איראן - כלומר, החלשת בעלות הברית שלך כדי להפוך לשותף של האויב שלך - השתקף בסבל הנורא שהאסטרטגיה הזאת גרמה במזרח התיכון... אובאמה היה הגורם שאפשר לג'נוסייד בסוריה להתחולל כדי לספק את הבוסים האיראנים של בשאר אסד... כיסיתי את נאומו של רה"מ נתניהו בקונגרס (תחילת מארס, 2015). שם הזהיר מפני הסכנות של מסירת הנשק ההרסני ביותר בידי משטר (אסלאמיסטי) המפיץ אנטישמיות. במקביל, עשה ממשל אובאמה באמריקה שימוש בדפוסי פעולה אנטישמיים כדי להפחיד את הדמוקרטים היהודים כדי שלא יתנגדו להסכם".

מה שלי סמית החסיר, זה שנותני הלגיטימציה, בעלי הברית החשובים ביותר של אובאמה במאמץ להחליק את הסכם הגרעין, היו קברניטי מערכת הביטחון בישראל - בני גנץ, גבי אשכנזי, מאיר דגן, גדי איזנקוט ופוליטיקאים כמו יאיר לפיד, שבין התנגדות להסכם לבין שימור היחסים עם ארה"ב, היחסים עם "בעלת בריתנו" חשובים להם יותר. בכך, סימאו את עיני הציבור הישראלי שלא יבחין כי הממשל הדמוקרטי חדל להיות בעל ברית אמין ובמבחן האש למעשה בגד בישראל וחבר לאויביה.

כך קרה במבצע צוק איתן, כאשר הנשיא אובאמה סייע למעשה מבחינה מדינית - אך בעקיפין גם צבאית - לחמאס, תוך שיתוף פעולה עם טורקיה של ארדואן וקטאר. אובאמה מנע מאיתנו טילי "הלפאייר" כדי שניאלץ לירות תחמושת לא מדויקת שעלולה לפגוע בעוד אזרחים; וכמו כן, סגר את הטיסות לנתב"ג בעקבות טיל חמאס שנחת בקרבת שדה התעופה.

זה לא מפריע לגנץ להגיד בכל הזדמנות שנתניהו "פוגע בביטחון הלאומי". "הניסיון לעקוף את מערכת הביטחון ומערך החוץ מערער את כל מערכת קבלת ההחלטות התקינה במדינה", אמר בעקבות המשבר הירדני לפני שבוע, שגרם לגנץ להתייצב לצד המלך הירדני.

אחרי שקוראים מאמר רציני של עיתונאי חוקר כמו לי סמית, שמזכיר גם את העובדה שארה"ב דאגה לממן את איראן מאז 2014 בסכומים של 700 מיליון דולר לחודש, השאלה שעולה מאליה היא כיצד בכירי הביטחון בישראל מסוגלים לתמוך במהלך של ממשל עוין כמו זה של אובאמה והיום ג'ו ביידן. קודם לכן, לפני כעשור, הם חברו לבכירי הממשל האמריקני נגד רה"מ ושר הביטחון, כדי לבלום אותם בנושאים מבצעיים נגד מתקני הגרעין.

אורי מילשטיין כתב בספרו "קריסה ולקחה" כי ל"קצינים בינוניים ובכירים רבים בישראל... (חסרה) תבונת מעשה הלוחמה, ואין הם מסוגלים לראות תמונה כוללת של בעיות הביטחון בהקשר מדיני־אסטרטגי". האלוף ישראל טל, הוא טליק המנוח, זיהה תהליכים: "אחרי מלחמת ששת הימים חלו בצה"ל תהליכי השחתה וריקבון. עוצמתו של הרמטכ"ל גברה מאוד והוא ניהל את הצבא כאילו הוא אחוזתו הפרטית... בגלל הסתאבות הממשל, גברה מעורבותם של הרמטכ"ל והקצינים הבכירים במערכת הפוליטית, ומעורבותה של המערכת הפוליטית במינויי הרמטכ"ל והקצונה הבכירה, וכך חדלה הביקורת על הצבא להיות עניינית, ושיקוליה היו השתייכותם הפוליטית של המבקרים ושל מושאי הביקורת..." דומה שב־35 השנים מאז נאמרו הדברים, העניינים אולי רק החמירו.

אפשר רק להתנחם בכך שבניגוד לציפיותיו של גנץ, מבצע החיסונים הצליח גם מעבר לתחזיות המומחים.

הפורטה של ליברמן

ישראל ביתנו מציגה את "ישראל השחורה", ובונה ביום הבחירות על הכאוס והפאניקה בשמאל

אם בעבר אפשר היה לסכם את המצע האסטרטגי והרעיוני של אביגדור ליברמן בשתי מילים, "מוות לערבים", היום הוא עשה סוויץ' ליהודים. זה עובד, ובתקשורת בערכאות המשפטיות והייעוציות זה עובר חלק.

לשופט עוזי פוגלמן אין מה להגיד על קמפיין שמבוסס כולו על הסתה אנטישמית וחרחור שנאה. ליברמן ואנשיו משתמשים בכל הסטריאוטיפים האנטישמיים בלי להגיד את המלה "יהודים". זה רק "חילונים" מול "חרדים". החרדים הם משתמטים, בטלנים, לזרוק לערימת הזבל - המילה הפופולרית לא רק של מערכת הבחירות הנוכחית. צריך להזכיר, שבשנת 2015 היתה מועמדת נקייה, מלאת הדר, רציונלית, שוחרת שלום מחד אבל ז'בוטינסקאית מדופלמת, שעמדה על במה מול קהל אוהד כמו במופע סטנד־אפ, ואמרה, "יחד נוריד את הזבל".

יצחק הרצוג גם הוא חטא פה ושם באיזו אמירה וולגרית, אבל בחיים לא היה מוציא מילה כזאת נגד יריב פוליטי. אז בואו נסכם ש"זבל" ושאר השמצות מכוערות נגד ביבי מגיעות ממקום נמוך של נחיתות. נכון, איל ארד פעם הוכיח בצורה סרגלית שמדד השנאה נגד נתניהו גבוה עשרות מונים ממדד השנאה לאריק שרון. אבל גם כלפי שרון טופחה שנאה, וזה לא היה רק מאז 1982, אלא עוד מימי יחידה 101, והגיע לשיאים ראשונים אחרי מלחמת ששת הימים.

גילדות מקצועיות כמו קבוצת המצביאים הבכירים של צה"ל - אבל זו יכול להיות כל קבוצה מקצועית אחרת - אינן סובלות מנהיג שלא מוכן לקבל על עצמו מוסכמות ותקינות כובלת. שרון בלט משכמו ומעלה. הוא היה תחבלן צבאי ברמות על, מנהיג קרבי כריזמטי, והגייסות אהבו אותו. הוא היה בולדוזר של ביצוע שלא מסתובב אחורה בגלל שאיזה כלב נבח. כל זה עשה אותו לשנוא, בייחוד שסביבתו הצבאית היתה מורכבת מבוגרי פלמ"ח. הוא נחשב ל"נישט פון אונזערער".

הקבוצה בדור הנוכחי לא סובלת את נתניהו משום שהוא משכמו ומעלה ביחס אליהם, והספיק להטביע חותם היסטורי בעולם ובזירת היחסים בין ישראל לארה"ב עוד לפני שבכלל נכנס לפוליטיקה, עת היה עוד בגיל שאנשים כמו גדעון סער מכהנים כמזכיר הממשלה.

הבעיה של הבחירות הנוכחיות היא שליברמן, המעודד את הנטיות האנטישמיות של חלק מבוחריו באמצעות כלי תקשורת ברוסית, עלול להפוך לאחד המרוויחים הגדולים. גם כשיש שמאל שמאוד מעורר מחלוקת, עדיין טוב שהוא שומר על רמה של שיח תרבותי. פריצת הסכרים של ליברמן מסוכנת, לפחות כמו המסע הלא ייאמן של כמה משותפיו לרשימת ישראל ביתנו נגד החיסונים ונגד שיתוף פעולה עם מדיניות המאבק במגיפה. ליברמן ואלי אבידר יכולים להחליף את שם מפלגתם ל"ישראל השחורה". בעוד אבתיסאם מראענה מפטפטת את שיעורי הבית מהארכיונים של המופתי הגדול חאג' אמין אל־חוסייני, ליברמן מתחבר למסורות השחורות של הפוליטיקה הרוסית והאוקראינית ב־150 השנים האחרונות.

את כל המהפך הזה ביצע ליברמן בדם קר. רק לפני שנתיים ומשהו הוא היה שר ביטחון שאנשים רציניים ציפו ממנו לגדולות. עכשיו, בגלל המבוכה בשמאל, ובקרב לא מעט אנשים המגדירים עצמם כ"ימין", יש לליברמן סיכוי לקלוט אצלו את קהל הקול המבולבל. במרחב הזה, המחוג אצל חלק גדול מהמצביעים משתולל בין מרצ לגדעון סער, בין מרצ למרב מיכאלי, ובין בני גנץ ללפיד. המשתנים שישפיעו על המצביעים הללו זה "כן ביבי - לא ביבי"; הם מחפשים הצבעה בטוחה נגד נתניהו, כנראה לא אוהבים את יאיר לפיד, וחוששים מאוד מהצבעה לא אפקטיבית לרשימה שלא תעבור את אחוז החסימה.