קארין באומן יושבת על המיטה בחדרה הקטן שבבית אמה, לבושה בפיג'מה שנראית תלויה ורופפת על גופה הצנום, ומחוברת לאינפוזיה. שערה דליל, עצמות הלחיים שלה בולטות, עיניה שקועות, שיניה חסרות וזרועותיה מלאות אינספור סימנים כחולים מאינספור דקירות של עירויים. היא מדברת לאט, בקושי מצליחה להוציא קול, וגם הדמעות בקושי מצליחות לזלוג.
יותר מעשר שנים חלפו מאז שבאומן (33), דוגמנית לשעבר, אובחנה כחולת אנורקסיה ובולמיה. יותר מעשר שנים של הקאות, התקפי זלילה בלתי נשלטים, כאבים, אשפוזים, אינפוזיות ועירויים, וגם של בדידות, היטלטלות בין תקווה לייאוש ומלחמה בלתי נגמרת בעצמה.
על המיטה לידה מונח יומן עמוס טקסטים כתובים בכתב יד צפוף ועגול. באמצעותו היא מעבירה את הזמן, פורקת את שעל ליבה וגם מפנטזת במילים על מה שהיתה יכולה להיות אילולא היתה חולה.
"כתבתי כבר 37 מחברות", היא מספרת ומושיטה לי את היומן. "אבל לא לקרוא, רק להסתכל".
מה הטקסט האחרון שכתבת?
"בדף האחרון כתבתי שהחלטתי לוותר על החיים. כלומר, לא שאני רוצה למות, אלא שאני מקבלת את המציאות שאני כנראה לא מסוגלת לחיות. אני רוצה, אבל לא מסוגלת. ורק היום אני מתחילה להבין את זה".
מתי נשקלת בפעם האחרונה?
"אני נשקלת בכל יום. היום אני שוקלת 27 קילו".
אמה, יהודית, מתערבת בשיחה. "עוד פעם ירדת? אתמול אמרת לי 28".
קארין: "אל תכעסי, אני 27.4. הייתי קרובה אפילו ל־30, אבל יום אחד אתה עולה ויום אחד אתה יורד. מה אני יכולה לעשות?"
באומן מתגוררת בצפון תל אביב בבית של אמה ושל בעלה, הזמר שימי תבורי. יש לה חמישה אחים, לרובם קריירות עבר בעולם הזוהר: אורלי (43), דוגמנית עבר ואם לשלושה, שחיה בלונדון ("אורלי היא החיים שלי. היא מנסה לדבר איתי כמה שיותר. היא מזכירה לי את אמא בדאגה שלה"); רֶנֶה (41), דוגמן עבר שהצטלם לקמפיינים בינלאומיים והיום עושה עסקים בפרנקפורט; אנה (39), דוגמנית עבר ואם לשניים שחיה בלונדון; סטיבן (36), איש עסקים שמתגורר בלונדון; ונטלי (32), דוגמנית עבר ואם לארבעה ילדים. כולם נולדו בהולנד ועלו לארץ עם אמם. אביהם נשאר לחיות בהולנד.
קארין גדלה בנהריה, וטיפחה חלומות על קריירה בינלאומית. "דמיינתי את עצמי צועדת במסלולים הכי חשובים", היא מספרת. הפרעות האכילה והקשיים עם דימוי הגוף החלו כשהיתה בת 13. נערה מתבגרת, בת למשפחת דוגמניות, שחולמת להצליח.
"שקלתי אז קצת יותר מ־50 ק"ג, והתפללתי לאלוהים שיעשה אותי רזה", היא נזכרת. "לאט־לאט גדלתי וגבהתי, ובכל פעם שהצלחתי לרדת, רציתי עוד.
"בהמשך היתה לי סוכנת בפריז, שאמרה: 'הכל אצלך מושלם, רק תורידי חמישה קילו, ולא תפסיקי לעבוד'. התחלתי לרדת. ירדתי חמישה קילו, ואחרי חמישה רציתי עוד חמישה, ועוד חמישה. ולא הפסקתי".
איך ירדת?
"בהתחלה זה היה דיאטות בריאות, שכמעט כל אישה עשתה לפחות פעם אחת בחיים. אחר כך עברתי לצומות. רשימות של קלוריות. הפעם הראשונה שהקאתי היתה בחזרות לתחרות 'נערת השנה', כשהייתי כמעט בת 17. רציתי להגיע כמה שיותר רזה. אכלנו ארוחת צהריים, ואני לקחתי שני ביסים, ומייד הלכתי להקיא. אחת המתמודדות שמעה אותי והלכה להלשין עלי למארגנים, אבל הם לא עשו עם זה כלום".
באומן סיימה את התחרות כסגנית ראשונה - תואר שהיה אמור לבשר באופן רשמי על תחילת הקריירה שלה כדוגמנית. אבל מצבה הלך והידרדר.
"התחלתי להקיא יותר. חברתי למישהי עם הפרעות אכילה, והיא לימדה אותי הכל. שיטות הקאה, כדורים משלשלים. הייתי עושה הכל בסתר, אף אחד לא ידע מה אני עושה. ירדתי עוד ועוד במשקל, עד שהתחלתי להתעלף במסיבות. חברים היו מחזירים אותי הביתה. אמא היתה שואלת, 'מה קרה שאת חוזרת כל כך מוקדם?' ואני הייתי ממציאה לה שקרים.
"בשלב מסוים הפסקתי לראות אנשים, התרחקתי מכל החברים. עד שיום אחד, כשהייתי בת 23, נכנסתי למקלחת, שכחתי לנעול ואמא נכנסה וראתה הכל. הגובה שלי הוא 1.69 מטר, ושקלתי אז 43 ק"ג".
יהודית: "אף פעם לא נכנסתי למקלחות של הילדים שלי, ובפעם ההיא נכנסתי במקרה, אלוהים שלח אותי. ראיתי שלד, וחשבתי שאני הוזה. התעלפתי במקום".
עד אז לא שמת לב שהיא רזה?
"היא כל הזמן לבשה טרנינגים ושכבות על שכבות, שלא יכולת לראות. על הפנים ראיתי שהיא רזה, אבל לא משהו יוצא דופן".
קארין: "אני זוכרת שלפני מסיבה הייתי לובשת מעיל פרווה כדי להסתיר את הרזון, וברחוב היו צועקים לי, 'מה קרה, קייט מוס?', ו'ילדה, עברה תקופת ההרואין שיק'. אמרתי להם: 'אולי היא עברה, אבל אני אוהבת ככה'".
מי היתה המודל שלך לדוגמנות?
"לא היתה אף אחת. אף פעם לא קינאתי בגוף של בחורה אחרת. רציתי רק בשבילי".
בגיל 23 היא התאשפזה לראשונה בְמחלקה לחולי אנורקסיה בבית החולים. מאז, למעשה, היא לא נפרדה ממנה.
"באשפוז הראשון הצלחתי לעלות מ־43 ק"ג ל־55, וזה כאילו הצלחה, אבל לא באמת. כי כשיצאתי, היה לי בום בלב. היתה לי הארה, שלעולם כבר לא אחזור להיות בריאה. זה היה היום הכי עצוב בחיים שלי, כי ידעתי שהמחלה הזאת תרדוף אותי כל חיי. לצערי לא טעיתי".
בתוך כמה זמן המצב הידרדר שוב?
"מהר מאוד. כשחושבים על זה, בעצם אף פעם לא החלמתי. כששקלתי 50 קילו ידעתי שזה יפה, אבל היה פה (מצביעה על ראשה) משהו גדול ממני. גברים היו הולכים ונתקעים בעמודים כי לא יכלו להפסיק להסתכל עלי. אני מודעת לכל מה שהייתי, אבל כבר לא עניין אותי לצאת ולהיראות טוב, לא עניין אותי איך גברים יראו אותי, אלא רק איך אני אראה את עצמי. ואני רציתי להיות הכי רזה שיש - גם במחיר של להיות לבד ובלי חברים".
מתי הבנת שאת רוצה לעצור?
"עכשיו הגעתי למצב שאני זקוקה להשתלה כליה, אני לא מוכנה לעשות דיאליזה. אני לא יכולה לשבת, כי אין לי שומן בעצם הזנב, ואני למעשה יושבת על העצם וזה מאוד כואב. אני בקושי מצליחה לקום לשירותים, כי אני מקבלת סחרחורת ונופלת, ואין לי שיניים".
כשאת עומדת מול המראה, מה את רואה?
"אני רואה בן אדם נורמלי, עם משקל נורמלי ויפה. אבל יש בי גם צד שמבין שזה חולני ודפוק. אני לא מטומטמת, אבל עדיין רוצה להוריד עוד שני קילו".
השיחה עם קארין לא היה מתוכננת. התכנון המקורי היה ראיון זוגי עם אמה יהודית ועם שימי תבורי, שבימים אלה חוזר לשגרת הופעות וגם משחרר סינגל חדש. אבל שיחה קצרה עם קארין, ששכבה בחדר צדדי, חשפה את הטרגדיה שמלווה את המשפחה כבר שנים.
שימי: "לא קל לחיות במצב הזה. כל יום בתי חולים, תרופות, והיא סובלת. אנחנו מקדישים את החיים שלנו בשבילה. כשאני הולך להופיע ויהודית באה איתי, אנחנו חוזרים הביתה אחרי שעה. אבל יש לנו תקווה שאולי היא בכל זאת תעלה במשקל ותשתפר".
יהודית: "אנשים מופתעים ששימי ואני עדיין ביחד ושאנחנו מאושרים. האהבה שלנו היא בשיא, והיא יותר מכל דבר שהיה פעם. אבל יש גם קשיים, שבחוץ לא רואים. לצערי, קארין ושימי לא מסתדרים ביניהם. קשה לה שפתאום שימי נכנס לחיים שלנו, ושאני כבר לא רק שלה אלא גם שלו.
"כשהיא אוכלת ולא מסיימת את האוכל בצלחת, הוא מעיר לה. הוא יכול להגיד לה לפעמים, 'כל האוכל זה בזכותי'. ואני חושבת שאם בן אדם נותן אוכל, לא צריך להעיר.
"הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי ביניהם. אני עומדת ביניהם, כדי שהוא לא יעשה לה פרצופים. הייתי רוצה מאוד שהם יסתדרו".
קארין: "שימי לא מנשק אותי ולא מחבק אותי, למרות שאני מתנהגת אליו בכבוד. לפעמים יש לי הרגשה שהוא מכניס לאמא שלי דברים לא טובים לראש. אני מרגישה שלאף אחד חוץ מאמא לא אכפת ממני".
שימי: "לפעמים קארין מקללת, וזה לא נעים, ויוצאות לי מילים לא נעימות. קארין מרגישה לפעמים שאני לקחתי לה את יהודית. בגלל שקארין תלויה ביהודית, יהודית מוגבלת, ואז גם אני מוגבל. אבל כנראה שאני בשליחות, ואלוהים שלח אותי לפה".
יהודית: "יום לפני החתונה עוד אמרתי לו: 'שימי, אולי תחשוב על זה שוב. המשפחה שלי מאוד מאתגרת, למה אתה צריך את זה על הראש?'. הוא אמר לי: 'אני נשאר איתך'".
"יש לנו קשיים כלכליים רציניים", ממשיכה יהודית. "אני לא מתביישת להגיד שאני צריכה עזרה. מכרתי את הבית שלי בנהריה כדי לקחת אותה לקליניקה פרטית, ושילמתי 65 אלף דולר, אבל הטיפול לא הצליח.
"רק האוכל שקארין אוכלת עולה 15 אלף שקלים בחודש, בגלל הכמויות הגדולות. אין לנו כסף לקנות כל כך הרבה, אבל אני קונה. שימי אומר לי לפעמים לא לקנות את הדברים הכי יקרים. אין דבר כזה, אם צריך אני אקבץ נדבות בשבילה. הפחד הכי גדול שלי הוא שלא יהיה יותר איך להאכיל אותה.
"שימי עובד פה ושם, ואם תשאל אותו, הוא יגיד לך 'ברוך השם, הכל בסדר'. אבל זה לא נכון. האמת היא שאין לנו כסף. עד שהעיניים לא רואות, אף אחד לא יכול להאמין. אנחנו לוקחים הלוואות ועוד הלוואות, ומחכים לניסים".
שימי: "אנחנו רוצים להתפרנס בכבוד, והלוואי שנקבל קמפיין גדול. כואב לי הלב על יהודית, אף אחד לא יודע כמה היא סובלת ומה מסתתר מתחת לחיוכים שלה. אנחנו לא רוצים לבקש נדבות, אני עובד קשה אבל זה לא תמיד מספיק".
יהודית: "שימי נותן ועוזר, אבל אני לא רוצה לגמור לו את הכסף שלו. מה שנשאר לו זה לזקנה. הוא כבר בן 68, והתקופה הזאת קשה מאוד, בגלל הקורונה. הוא אוהב אותי מאוד, יום אחד הוא אמר לי: 'אם תעזבי אותי, אני אתאבד'.
"אבל הוא לא מכיר מספיק את המחלה, וקשה לו להתמודד עם זה. לפעמים, כשקארין לא מצליחה לאכול מה שהיא צריכה, הוא צורח עלי לא לזרוק לפח. הוא הולך לפח ובודק מה זרקנו.
"לפני הכל, זאת הבת שלי. אני היחידה מכל המשפחה והחברים שדואגת לה. היא מאוד תלויה בי, ואני כל הזמן צמודה אליה. אני מוכנה למכור כליה כדי שיהיו לי האמצעים לעשות לקארין חדר של נסיכות. להביא לה ארון, מיטה, נעלי בית שהיא אוהבת. אני מתה לתת את החיים שלי בשבילה.
"כואב לי שאני לא חיה, אין לי כבר את קשרי החברה שהיו לי בעבר. אבל אני מוכנה לעשות הכל ולוותר על החיים בחוץ, כדי שיהיה לה טוב. אני מוכנה גם לתרום לה כליה, למרות שיש לי סוכרת. כי אם אני אאבד את קארין, אם קארין לא תהיה בעולם, גם אני לא אהיה".
יש לך חשש כזה?
"בטח, כל דקה. ד"ר איתן גור, מנהל מחלקת הפרעות אכילה בשיבא, שמטפל בה בלי סוף, אמר לי: 'יהודית, אל תצפי'. לפני שנתיים הרופאים אמרו לנו שהיא לא תחזיק עד הקיץ".
החיים של קארין מתנהלים בין שני קצוות קיצוניים. יום אחד היא בצום, למעט שתייה, וביום שלמחרת אוכלת ארוחה אחת ממושכת, שמתחילה אחר הצהריים ונמשכת שעות ארוכות. היא אוכלת ושותה כמויות שמספיקות לכמה אנשים, אבל במהלך אותה ארוחה שלא נגמרת, מקיאה כמה וכמה פעמים.
"אני אוהבת את האוכל של אמא", היא אומרת. "אורז, קוסקוס, פירה ופירות מרוסקים, כמו שעושים לילדים. לפעמים אני לוקחת כפית של שוקולד השחר ואוכלת כמו מעדן, כי בדרך כלל שוקולד נדבק לקיבה. אבל במצבי, גם זה יוצא. יש הרבה דברים שהגוף כבר לא מקבל.
"אני כבר לא יכולה לאכול שווארמה או פלאפל, ובא לי לבכות רק מלהגיד את זה. עכשיו אמא קנתה בלנדר כדי לטחון לי פירות. כשמגיעים למצב הזה, זה אומר שהמוות קרוב".
מה קורה לך בגוף כשאת אוכלת?
"האוכל לא מתעכל. כשאני אוכלת, כואב לי. בראש חרדות, ובגוף הכל כואב. היום אני במצב שאני כבר לא צריכה ליזום את ההקאה, אני פשוט מתכופפת ומקיאה".
ואם אביא לך עכשיו משהו שאת אוהבת?
"גם אם תביא לי עכשיו קוסקוס, אני לא אוכל אותו. אפילו תמורת מיליון דולר. אבל מחר אני כן אֹוכל, כי אני יודעת שאני חייבת לאכול כדי לחיות".
משהו מגרה אותך לפעמים?
"כלום. אני צופה ב'מאסטר שף', ושום דבר לא מגרה אותי. יותר מהכל, הכי מפחיד אותי שאין לי תחושת רעב. אני יכולה לא לאכול ארבעה־חמישה ימים בלי להרגיש. אמא נסעה לבר מצווה של הנכד שלה, ושמרו עלי קרובי משפחה. לא הסכמתי לאכול כלום עד שהיא תחזור, כי רק היא יודעת מה אני צריכה. אני תלויה בה".
יהודית: "אני עומדת על הרגליים עד 12 בלילה ומשרתת אותה מהרגע שהיא מתחילה לשים משהו בפה. אף אחד לא יכול לעמוד על הרגליים שמונה שעות של ארוחה".
עוד יש סיכוי שהיא תעלה במשקל?
יהודית: "המזל הגדול שלה הוא שמערכת העיכול שלה בסדר גמור, והיא עדיין יכולה לאט־לאט להעלות במשקל, אם רק תרצה".
קארין: "את לא צודקת".
יהודית: "אם היית מקשיבה ולא בורחת, היית יכולה להעלות. בואי נאמר את האמת, את לא רוצה זונדה.
"אם היא היתה מסכימה לקבל אוכל דרך זונדה, זה היה מציל אותה. ביקשתי מוועדת האתיקה באיכילוב שייתנו לה זונדה ויציבו שומרים בכניסה לחדר שלה, אבל לא אישרו לי. ניסיתי לאשפז אותה בכפייה, ובית המשפט לא אישר".
קארין: "קל להגיד את זה, אבל זונדה זה סבל, עם תחושה של שיתוק. אם היה אפשר להרדים אותי, הייתי מסכימה. אבל ככה זה סיוט. וגם אז, הייתי עולה במשקל בקצב של עכבר".
יהודית: "הרופא שמטפל בה אומר לי שהיא נס רפואי. מכל הסירים שאני עושה לה, אני מאמינה שמשהו נקלט בסוף".
בשנה האחרונה מבקרת באומן אחת ליומיים באיכילוב, שם היא מקבלת עירויים של ויטמינים וברזל, שהיא לא מצליחה להחדיר לגוף דרך הארוחות, ולעיתים גם מנות דם. אחרי שלוש שעות בבית החולים היא חוזרת הביתה ונשכבת במיטה. היא נחשבת סיעודית, וכמעט לא מתפקדת ללא עזרת אמה.
"אני לא יכולה להגיד לך כמה פעמים נפלתי", היא מספרת. "אני קמה מהמיטה, הולכת לשירותים, חוטפת סחרחורת ונופלת. אם אני לבד, זה מאוד מסוכן. אני גם לא יכולה להתקלח לבד. בגלל הפצע בעצם הזנב אני חייבת מיטה חדשה, אבל יודעת שזה לא אפשרי כרגע".
יהודית שולפת מהארון כרית ישיבה מסיליקון. "קניתי לה אותה ב־2,500 שקל, אבל היא לא נוחה לה. הם לא היו מוכנים לקבל אותה בחזרה".
קארין: "יש לא מעט רגעים שאני רוצה למות. בוקר אחד את תקומי ואת תראי שאני מתה", היא פונה לאמה. "זה רק עניין של זמן. אני לא חיה".
יהודית: "אני לא רוצה לשמוע אותך אומרת את המילים האלה".
קארין: "היא בחרדות, כי היא הכי קרובה אלי, והיחידה שמרגישה אותי. אם היא לא היתה כאן, גם אני לא הייתי. אני חיה בשבילה.
"אני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות, אבל אני גם יודעת שאני יכולה למות מהמצב שהגעתי אליו. החלום שלי הוא להציל בנות אחרות. אני מבטיחה שאם אני אצא מזה יום אחד, אקדיש את כל חיי לבנות שסובלות מזה".
איזה מסר היית רוצה להעביר לנערות שקוראות את הכתבה, ויש להן בעיה עם דימוי הגוף והמשקל?
"לצעירות ביותר אני אומרת: תתפסו את זה בזמן. זה לא שווה את זה. זה סיוט, זה כאב, זה פחד ועצב עמוק, שאין מהם דרך חזרה. אם תגיעו לשם, אתן תצטערו על הרגע הזה. זו מערבולת, שהיא רוב הזמן חזקה ממך. זה סרטן בנפש. אל תיכנסו לשם".