פּאקש: פרק מספרה החדש של ריטה

מהפָּאקֶש הזהירו אותי מאז שהתחלתי ללכת. הסבירו לי שזהו יצור שמתחבא מחוץ לחלון ואוהב להפיל ילדים מגבהים מסוכנים. הפָּאקֶש דבוק לקיר, מחכה בעורמה שתוציאי החוצה יד או רגל, ואז, במהירות הבזק, הוא תופס אותך, מושך ומפיל אותך מטה־מטה.

אבל אני לא פחדתי ממנו. גבהים סקרנו והלהיבו אותי. את כל הכרת הפחד שלי השקעתי בַּלוּלוּ.

ואלה תכונות הלוּלוּ: הוא מתחבא במקומות נסתרים וחשוכים. מאחורי הדלת, מתחת למיטה, בחדר השני כשלא דולק בו אור. אפשר גם שהוא מחכה במרווחים החשוכים שמאחורי הספה, במגירות, בחור האסלה. מהלולו לא היה צריך להזהיר אותי. אותו הכרתי עוד לפני שדיברו עליו, לפני שידעתי מה שמו. הלולו יכול לחטוף אותך אל הלא נודע, אל האופל שמאחורי הדברים הברורים והחפצים המוצקים, ומי יודע אם אפשר לחזור משם.

את הלוּלוּ לא רציתי לפגוש בשום פנים. לגבי הפָּאקֶש סקרנותי רק הלכה וגברה. אמנם סיפרו לי מה הוא עושה, אבל לא פירטו איך הוא נראה, ואני ניסיתי לדמיין את היריב הזה שלי, שאדע איך להתמודד איתו כשיבוא. האם הוא דומה לאנשים, רק דק וקל מאוד, כדי שלא ייפול בעצמו אל תהום המטה־מטה? אולי הוא כמו דף דביק שלוכד זבובים? ומה הצבע שלו? חום, שחור, אפור אפלולי, או שצבעו משתנה על פי צבע הקיר שאליו הוא נצמד?

ביליתי לא מעט בהצצות מחלונות הבית, כדי לזכות בהזדמנות לראות אם הוא נמצא מעבר להם, או לתפוס אותו מתגנב וחומק מחלון לחלון. ומכיוון שלא הצלחתי, החלטתי שהוא כולו יד ירקרקה עם אצבעות ארוכות וציפורניים מושחזות. כשתהיתי איך הוא רואה, הפאקש, הסתבר לי שיש לו עיניים בכריות האצבעות.

הייתי בת שנתיים.

בבית שלנו בטהרן, בקומה הרביעית, יכולנו לצאת מהסלון ישר אל הגג, שנמשך ממנו ושימש לנו כמרפסת. פיר בטון מרובע ירד ממרכז הגג לאורך הבניין וסיפק אור שמש לדירות בכל הקומות. את פתח הפיר בגג סגרו בארבעה אריחי זכוכית תפוסים במסגרות ברזל, כדי שלא יחדור הגשם או כל מטרד אחר. צינור האור הזה ירד עד מרתף הבית של טוּראן ושוֹקְרוֹלה בָּרוּכין, בעלי הבניין, שגרו בקומת הכניסה.

אהבתי לשכב על הבטן מעל פתח הפיר ולהסתכל מבעד לריבועי הזכוכית העבה. הייתי מוכרחה לדעת אם יש מתחתיי התרחשויות בחלל העומק, אבל בני המשפחה שלי כבר לא הרשו לי להתקרב לשם. אחד מריבועי הזכוכית נשבר, ועד שבעלי הבניין יזמינו את הזגג, הוריי הניחו במקומו שק יוטה. כולם חזרו והזהירו אותי שאסור. אסור לי להתקרב אל בד היוטה, ובכלל, אסור לי לצאת לבד אל הגג.

אבל הגיעו ימי ההכנות לפסח, ואני הסתובבתי בין בני הבית העסוקים. אימא רכנה אל ה'זינגר' המטרטרת שלה, תופרת לנו שמלות חג חדשות משאריות הבדים שאבא הביא מהבזאר. אחיותיי, דיאנה ומיטרה, שפשפו בצמר פלדה את תחתיות הסירים שהשחירו במשך השנה, ואבא, המומחה לגיהוץ, עמל על הווילונות שכובסו ועל המפות החגיגיות.

דוֹד דָריוּש בא אלינו עם רדיו חדש וגדול שקנה לנו לכבוד החג. הוציא את המכשיר מהקופסה, ולקול צהלותינו חיבר אותו לחשמל. הוא סובב את הכפתור העגול, ואני עקבתי בעיניי אחרי המחוג הדק שזז לפי תנועת הכפתור. בכל סיבוב פרצה מוזיקה אחרת מהבד המחורר של הרדיו. דוד דריוש עצר על שיר שאני כבר מכירה, אבל לא הבנתי את שפת המילים שלו. הרגשתי שהזמר ששר אותו אוהב אותי ויכול לשמור עלי, ואני מאוהבת בו בחזרה. דוד דריוש סיפר לי שהוא זמר מחוץ לארץ, מאמריקה, וקוראים לו אלביס פרסלי.

קצב המוזיקה הרקיד אותי. יותר מכל רציתי להראות לדריוש את הריקוד שלמדתי השבוע מהטלוויזיה, טוויסט. נענעתי את ישבני הזעיר מצד לצד, מצחיקה את דריוש ברצינות העמוקה שבה אני, ילדונת רזונת, רוקדת. והוא התלהב, כמו בכל פעם, מהדברים החדשים שאני יודעת לעשות.

אימא בררה גרגירי אורז על מגש וקצצה מיני עשבים ירוקים. ריח המנטה שעלה מהם קירר לי את האף. היא טיגנה בצל, אחר כך הוסיפה את הבשר, ולבסוף את הירוקים, מערבבת ומניחה להם להתבשל ביחד. כשהסיר כבר עמד על אש נמוכה, פנתה לחדר השינה, ואני אחריה, מסתכלת בה כשהיא פושטת את השמלה הביתית ולובשת במקומה את הפרחונית, זאת שתמיד לבשה כשהיא יוצאת מהבית. אימא משחה אודם על השפתיים וקראה לאבא: "גָ'אהְן פוֹרוּז, הָאזֶרִי? אתה מוכן?"

הדלת שנטרקה מאחוריהם הציפה בי בהלה. הם נעלמו, ואני לא ידעתי אם יחזרו אלי ומתי. ושוב הגל המר המוכר עלה ותפס לי את הבטן, שוב טיפס לחזה, והבכי התפרץ. אבל דוד דריוש מיהר לאסוף אותי בזרועותיו, הוציא אותי לגג לראות את הוריי הולכים במורד הרחוב, ושנינו נופפנו להם: "ביי ביי".

* * *

מזג אוויר אביבי ריחף סביבי, מחזיר לי את השמחה. דוד דריוש סיפר לי סיפור, נתקע מדי פעם במילה, נאבק בה עד שהיא משתחררת. אני רגילה לגמגום שלו. ריח התבשיל שאימא השאירה על האש טייל בכל חדרי הבית והגיע אלינו. בטני, שהתבשרה על האוכל המוכן, הגיבה בקולות קרקור. מייד הכרזתי שאני רוצה לאכול, ודוד דריוש נכנס פנימה להביא לי מנה מהתבשיל. נשארתי לבד על הגג.

שנאתי בגדים. הם הפריעו לי, חנקו ועקצו אותי. במיוחד שנאתי תחתונים, ומיהרתי לפשוט אותם בכל הזדמנות. גיליתי שלא רק בבית אני יכולה להוריד אותם, לרוץ ולשחק בחופשיות. כשאני עושה את זה מחוץ לבית, יש לי כוח להביך את ההורים שלי, ואני מקבלת את מה שהם לא הסכימו לתת לי קודם.

עכשיו הפשיטו אותי השמש החמימה והרוח הנעימה, והבגדים נשרו ממני על רצפת הבטון. מאושרת התרוצצתי לי הנה והנה על פני הגג, נעצרתי מול שק היוטה, שהונח בחוצפתו במרכז הגג, מחביא מתחתיו את ריבוע הזכוכית השבור. למרות שהזהירו אותי אינספור פעמים שלא אתקרב אליו, הוא קרא לי בנינוחות שלו. עקשן, לא זז. רציתי להרים את השק ולהעיף אותו סביבי כשאני רצה, להתכסות בו, למשוך אותו לאורך הגג כאילו הוא הכלבלב שלי, לשבת עליו כמו על שטיח מעופף, ממש כמו בסיפורים.

בדקתי אם יש מישהו לידי. דיאנה ומיטרה היו בפנים הבית, ודוד דריוש עוד לא יצא מהמטבח. ניצלתי את הזדמנות הפז, התקרבתי בהתרגשות אל השק, וכבר אני מנתרת וקופצת עליו. באופן פלאי רגליי נוגעות ולא נוגעות בו, לא נוחתות על שום דבר מוצק. אני נמשכת מטה־מטה במהירות לא מובנת, בזמן נצחי, הנשימה נעתקת כלפי מעלה, לא מספיקה לדהור ולהתחבר עם הגוף, הפאקש לופת אותי ברגליי, בגרוני, מערפל, מחשיך את עיניי, לא נותן לי לנשום, ואז בבת אחת מטיח אותי על רצפה כועסת ואכזרית. היא משתקת את כולי. אני נרדמת ומתעוררת, נרדמת ומתעוררת, גופי מסרב לקום, לזוז, נדמה לי שאני צועקת, אבל צל הקול שבוקע ממני הוא פעייה חלשה: "מָאמָאן... מאמאן..."

לא ידעתי איפה אני.

בינתיים יצא דריוש לגג עם צלחת האוכל, נושף על תכולתה, לקרר אותה קצת בשבילי. ואני אינני. הוא קרא בשמי, חיפש בכל פינה בגג, חזר פנימה, אולי אני באחד החדרים, אולי מסתתרת בארון, משחקת איתו במחבואים, ולפתע הִכתה בו בעתה. הילדה נעלמה.

הוא קרא לדיאנה ומיטרה שיעזרו לו, ושתיהן התרוצצו וחיפשו בכל הבית. כשדיאנה יצאה אל הגג, הבחינה שהשק איננו וצעקה לדריוש, "דאיג'אן, דוֹד, אני חושבת שהיא נפלה לתוך הפיר!"

שלושתם כרעו על רצפת הבטון, תוחבים את ראשיהם מבעד לפתח האריח החסר, והצליחו לשמוע פעייה חלושה, כאילו גור חתולים מיילל שם: "מאמאן..."

"דאיג'אן! היא נפלה לדירה של טוּראן ושוֹקרוֹלָה! אבל הם נסעו! נסעו!"

* * *

את כל גרם המדרגות של ארבע קומות הבניין עשה דריוש תוך שהוא רץ, נופל, מתגלגל, מתחלחל מעצמו, ממה שקרה. כשהגיע לדלת הדירה של בעלי הבית, נוכח שהיא נעולה. הוא ניסה לפרוץ אותה בגופו, דחף ובעט, עד שסוף סוף הצליח.

הידיים של דריוש חדרו מבעד לעטיפת הכאב, אוחזות בי ומרימות אותי אליו, מנתקות אותי מלפיתת הפאקש.

הוא יצא איתי החוצה לרחוב, רץ איתי, בודק שכל איבריי מחוברים אלי. שמעתי את דיאנה ומיטרה מדברות אלי ולא הצלחתי לענות. דוד דריוש קרא לאנשים, מתחנן שיעזרו לו להציל את הילדה, מגמגם יותר מתמיד כשהוא צועק שהוא האשם, שבגללו נפלתי מארבע קומות, שייקחו אותו מהר לכלא, כי הוא לא עומד בכאב הזה.

אני זוכרת המון אדם שהתאסף סביבנו, זוכרת איך דוד דריוש נכנס איתי לחנות הממתקים שמול הבית שלנו ואמר לי שאני יכולה לבחור מה שאני רוצה. נדהמת מהמזל הטוב שנפל כרגע בחלקי, הצבעתי על הזוּלוּבּיָה, הבקלאווה הגדולה ביותר בחנות, זו שתמיד רציתי ולא קיבלתי. עמימות אפפה אותי. למרות החולשה הצלחתי להחזיק בממתק הדביק. הדבש ניגר על אצבעותיי ולא יכולתי לנגוס.

כנראה שחוץ מזה שהייתי עירומה לגמרי, נראיתי בסדר גמור. כי כשההורים שלי חזרו עם חבילות קניות לחג, מישהו צעק להם: "תגידו, הבחור הזה עם הילדה הוא משפחה שלכם? קחו אותו ותטפלו בו מהר, הוא תכף מתמוטט לכם פה ומת!"

את דריוש, דיאנה ומיטרה הוריי שלחו הביתה, ואותי לקחו מייד בטקסי לבית החולים. נרדמתי, והתעוררתי, ושוב נרדמתי.

שמעתי את אימא. היא נגעה בי והעירה אותי: "את רוצה לקום ולהראות לאדון הרופא איך את רוקדת יפה טוויסט?" ואני, שכל כך אוהבת להופיע בפני כל מי שרק מעוניין, נאבקתי להתרומם מספת הטיפולים, לעמוד ולנענע מצד לצד את רגליי החלושות וישבני ההמום. רציתי להראות לאדון הרופא באיזו מהירות אני מצליחה לבצע את התנועות המסובכות של הריקוד, ואיבריי נענו בכבדות מפתיעה, לא מוכרת.

אבל הרופא לא התאכזב. הוא מחא לי כפיים, פנה אל אבא ואימא ואמר: "אין מה לדאוג. שום דבר לא נשבר אצל הקטנה הזאת".

בימים שאחרי האירוע היו מגיעים אלינו הביתה אנשי השכונה, מבקשים פיסות בד מהבגדים שלי. ילדה בת שנתיים שנפלה מארבע קומות ונשארה בחיים ללא פגע היא נס מהלך, שיביא ברכה גם לביתם. קראו לי "חוּדָאדָד", מתת אל. אימא גזרה שתיים או שלוש חולצות ושמלות שלי וחילקה מהן בהתלהבות לשכנים. אבל כשהבקשות התרבו, והמצב בביתנו לא אִפשר להמשיך את גזירת הבגדים, היא חתכה סדינים ישנים וחילקה את חתיכות הבד לבאים אלינו להתברך, כפיסות מבגד שלבשה החוּדָאדָד.

* * *

חמישה וחצי עשורים מאז, דריוש הוא כבר סבא וגר עם משפחתו בלוס אנג'לס. בכל מפגש בינינו הוא עדיין מספר לי את הסיפור הזה, בכל פעם מחדש הוא מחייך חיוך מבויש, ועיניו העצובות נעצבות עוד יותר. גמגומו המתוק גורם לי לרצות לחבק אותו ולעולם לא לעזוב.

דיאנה, אחותי הגדולה, הנבונה והאינטליגנטית, שזוכרת הכול במדויק ובמדוקדק, מספרת לי שוב איך התקרבה אל פתח הפיר ושמעה את היללות שלי: "מאמאן..."

"וריטה", היא מנופפת אלי באצבע, "אלה לא ארבע, אלא חמש קומות. את נפלת למרתף של טוּראן ושוֹקרוֹלָה!"

אני מתווכחת איתה: "דיאנה, אבל זה כבר ממש מטורף. מי נשאר חי אחרי נפילה מחמש קומות על רצפת בטון?!"

"מה לעשות", היא עונה לי, "זה מה שהיה".

ואני אומרת, "טוב, נו, בואי נתפשר. ארבע וחצי. זה קצת יותר סביר לעיכול".

עוד מעט, עם השנים, סיפור המקרה הזה יישמע מצוץ מהאצבע, רק דמיונות שווא. אבל דבר אחד אני אזכור בבירור: את תחושת הבגידה. שום דבר ואף אחד לא שמרו עלי בדרך אל תהום המטה־מטה, כשהפּאקֶש בא וחטף אותי. שם הייתי לגמרי לבד.

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו