החלטת בית הדין בהאג היא בראש ובראשונה הבעת אי־אמון במערכת המשפט הישראלית

רעש הרקע הפוליטי, הכזב ששודר בערוצים הרוסיים וגם הניסיון לסכל את ביקור מנכ"ל פייזר - כל אלה לא יוכלו למזער את הצלחת החיסונים

כדאי להזכיר לאנשים כמו אהוד ברק, למקורבו עו"ד אושי אלמליח מתנועת "אחריות לאומית" ואולי גם ליועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט ולבני גנץ - שהירידה בתחלואה, ובכלל המשך מבצע החיסונים, עלולים להיחשב כפעילות אסורה בזמן שעוד נותר ליום הבחירות. לפני שבוע התריעה "אחריות לאומית" על ידי אלמליח נגד ביקורו בישראל של נשיא פייזר, אלברט בורלא. "השתתפותו באירועים של הזדמנויות צילום עם ראש הממשלה עלולה להוות סיוע אסור למערכת הבחירות וזו עבירה פלילית". הם שיגרו את ההתראה לכל הגורמים, כולל לבורלא עצמו, ואיימו במקרה הצורך לפנות גם למשטרת ישראל. 

בני גנץ תקע תוכנית חשובה של נתניהו להעברת חיסונים למדינות נזקקות, בין השאר באירופה. "לא היה נגרם שום נזק למבצע החיסונים אם כמה עשרות אלפי חיסונים של מודרנה היו מועברים. לפעמים התחננו רק לכמה אלפים בודדים", אומר שר הבריאות יולי אדלשטיין, "והתמורות בתחום המדיני היו מדהימות. זה כולל עד כדי כינון יחסים דיפלומטיים מלאים, כל מה שאתה רוצה. הסיבות הן לחלוטין לא רפואית. חבל מאוד שתקעו את זה. הרווח המדיני היה יכול להיות עצום".

לשאלה אם היתה כאן פגיעה באינטרס הלאומי, אומר אדלשטיין: "ללא ספק. לפעמים לא היה מדובר ביחסים דיפלומטיים, אלא בתמורות ובהבטחות מדיניות. זה לא הופך אותנו, חס וחלילה, לספקולנטים של מאגר החיסונים. כאילו סוחרים. גם מנכ"ל מודרנה אמר שהוא לא רואה בכך שום בעיה. אבל ברגע שגורמים שונים, כולל היועץ המשפטי, הבינו שיש רווח פוליטי - התגייסו לעצור את היוזמה. אני מדבר בצורה הכי אובייקטיבית. כמי שאחראי לתחום (הבריאות), אני רוצה לומר שלא היתה כאן שום פגיעה (בבריאות הציבור)".

לגבי דחיית הביקור של בורלא, אדלשטיין סבור שלא נגרם נזק לגבי שיתוף פעולה עתידי. "מה שאנחנו עשינו בשביל פייזר שווה מיליארדים", הוא מבהיר, "באירופה הם מקבלים איומים ברצח. ממשלות נמצאות בלחץ אדיר משום שלא ארגנו את מבצע החיסונים".

לא נרשמה אחריות לאומית גדולה במבצעים של ברק וגנץ. אם יש אפשרות לפגוע פוליטית בנתניהו, האינטרסים המדיניים הלאומיים יורדים בסולם החשיבות. אבל כיוון שקשה להאשים את גנץ בתחכום פוליטי, המטרפד הוא היועמ"ש מנדלבליט, שנתפס על חם כאומר: "נעלתי אותו". כשהדברים נחשפו בכתבה של אריאל כהנא, הוא הכחיש ומחה יותר מדי. 

"עושים לי עכשיו כותרות הפוכות לביבי", אדלשטיין אמר השבוע, "אבל זה לא אמיתי. כאילו אני בולם והוא רוצה לפתוח. בנושא המקצועי, אין את מי לשאול. יותר מחצי אוכלוסייה מחוסנת, אין לי את מי לשאול בעולם כי אנחנו ראשונים. כולם פונים אלי, כי לנו יש כאילו יותר ניסיון. ארה"ב זה לא המקום ללמוד איך לטפל במשבר".

באחד הימים חזר אדלשטיין הביתה ופתח את שני הערוצים הרוסיים הגדולים. שם הבין את הקמפיין שפוגע בחלק מהאוכלוסייה של יוצאי רוסיה. "ראיתי שבטלוויזיה הרוסית משדרים את מבצע החיסונים והמסר היה: הספוטניק הוא החיסון היחיד הבטוח בעולם. יושבות בבושקות בעפולה, ובכל מיני מקומות בארץ, שלא מדברות מילה בעברית, מראים להן בטלוויזיה תמונות של אנשים, חולים על סף מוות, שכביכול התחסנו בפייזר". 

עם זאת, אדלשטיין מבהיר: "עשינו סקר, והנתונים בקרב דוברי הרוסית השתפרו. כשיש מה לאכול ואפשר שוב לפגוש את הנכדים - זה גם משפיע. אז השיעור של המתחסנים בקרב עולי רוסיה מתקרב כבר לכללי; בעצם, מתוך אלה שלא התחסנו רק 30 אחוזים אמרו שהם גם לא מתכוונים להתחסן".

המכתב להצלת נפשות

פרופ' חנה קהת מציעה תוכנית ממשלתית למיגור הפגיעות המיניות ומביאה את המאבק בתאונות הדרכים כדוגמה מוצלחת

הביטוי שבו משתמש הנשיא ראובן ריבלין, "טרור נגד נשים", יכול להישמע בעייתי. אבל פרופ' חנה קהת, מייסדת ארגון "קולך", השתמשה השבוע באותו ביטוי. היא מציעה להפסיק לדבר במילים דרמטיות שמציבות את הדובר בצד הנכון. צריך לעשות. לעשות הרבה, ובגדול, ולא בשיטה הקמעונאית הידועה בתחום האלימות נגד נשים, 8 מיליון שקלים פה, 10 מיליון שם - עד הכותרת הבאה.

לפני שבועות אחדים ניסחה פרופ' קהת נייר שהמכותב שלו הוא רה"מ נתניהו. היא מציעה בכותרת: "תוכנית ממשלתית למניעת אלימות מינית ולטיפול ולשיקום נפגעי ונפגעות עבירות מין". 

בעקבות פרשת גליה עוז שנחשפה בשבועות האחרונים, אמרה לי קהת: "אלימות מינית היא לא אותו דבר כמו האלימות שעוז מתארת, אבל זה דומה. הפגיעה המינית מכפילה את עוצמת ההשפעה. זה משפיע לאורך שנים, עד זיקנה אפילו. התעללות בילדים קיימת במספרים מדהימים; יש התעללות שאינה מינית. ההתייחסות צריכה להיות כאל פגיעה רחבה, צריך לראות את התופעה כטרור פנימי, לא חיצוני".

"אני כותבת את המכתב מדם ליבי", כותבת קהת בפתח המסמך, "וכולי תקווה שיזכה להגיע לידיך ותקרא בו (למרות שאינו בן עמוד אחד)", היא כתבה לנתניהו. פגשתי אותה בתנאי ריחוק חברתי ובאוויר הירושלמי הפתוח. היא מאמינה שראש הממשלה הוא שיכול לחולל את השינוי "ההיסטורי החיוני, להציל נפשות רבות", כפי שהיא כותבת במסמך, "לצד זה גם להיטיב עם תקציב המדינה, שמשקיעה מיליארדים בתוצאות של הפגיעות, בתחומי הרווחה, הבריאות והפשיעה".

לפי תפיסתה, כל תחום שהתפתח לממדים אסוניים, בין שאלו תאונות דרכים ובין שאלו התאבדויות, ברגע שהפכו את הטיפול בבעיה לפרויקט לאומי - ממדי הפגיעה נחתכו באחוזים ניכרים, עד 50 אחוז. "כל הנושא של נפגעות אלימות, גם כשהיו פרויקטים שהמשטרה הובילה, זה היה חלקי. זה היה אפיזודי", היא אומרת. "דרוש טיפול מקיף. טיפול יסודי. וקודם כל העלאת מודעות". קהת מדברת על הקמת גוף ממשלתי או ציבורי עם תקציב בן תשע ספרות ולא שבע ספרות כמקובל עד היום. 

ההפתעה היא שאין תוכנית ממשלתית סדורה בנושא, ולכן היא מציעה קודם כל "יצירת תוכנית ממשלתית למיגור הפגיעות המיניות... דרך חינוך בכל מערכות החינוך". היא מדברת על "הכרה משפטית באוכלוסיית נפגעות ונפגעי אלימות מינית כאוכלוסייה ייחודית בעלת צרכים ייחודיים". בין השאר, היא מציעה פיתוח מערך משפטי מתאים. ויש גם הצעה להכלה פיזית של הנפגעות במקומות שיקומיים, במרכזי טיפול ובמחלקות ייעודיות בבתי חולים.

העיוות שהפך למפלצת

החלטת בית הדין בהאג היא בראש ובראשונה הבעת אי־אמון במערכת המשפט הישראלית, שטורחת לכבול כל העת את ידי מערכת הביטחון 

ההערכה בעקבות החלטת בית הדין בהאג נגד ישראל היתה, שבסופו של דבר יוגשו גם כתבי אישום והחיים של ישראלים בכירים יסבלו מטרדות באזורים ובמדינות מסוימות בעולם. הכוונה היתה כמובן למדינות שאינן מדינת ישראל.

בעקבות התגובה של "שוברים שתיקה" לדו"ח שמפריך את הדו"חות שלהם על פשעי מלחמה שנעשו כביכול בצוק איתן, מוטב לעשות רוויזיה קלה בהערכות. שוברים שתיקה הוא ארגון נטול מעצורים, וכל זהותו נשענת על ניהול חתרנות אנטי־ישראלית גלויה. כדאי לשים לב לשחצנות הבוטחת והתוקפנית של הארגון: "מדובר בגיבוב של שקרים... את הטענות השקריות של 'עד כאן' נפרק בבית המשפט..." וגו'.

זה נראה כמו עבר רחוק כאשר נחשף שתנועת "יש גבול" עוסקת בפרסום שמות של מפקדים וחיילים בעולם. לקמפיין הבינלאומי של שוברים שתיקה, שנועד להחדיר לתודעה הבינלאומית את זיהויה של ישראל עם "פשעי מלחמה", כבר התרגלנו. לכן נראה שמה שצפוי החל משלב מסוים הוא שארגונים כמו "שוברים" ו"בצלם", ואולי ארגוני חזית אחרים המשרתים את הלאומנות הפלשתינית, יתבעו בישראל עצמה את הסגרתם של מפקדים, מדינאים ומתנחלים אזרחי ישראל לבית הדין בהאג. זה עלול לקרות כאשר גיבוב תעמולת העדויות יהפוך לכתבי אישום.

המגמה הזו כבר נהנית מרוח גבית של פוליטיקאים משמאל, ראה התבטאותו של ניצן הורוביץ התומך בבית הדין בהאג ובשיתוף פעולה איתו. מערכת המשפט בישראל חייבת להרגיש רע - להרגיש, רק האנשים שבמערכת מרגישים. החלטת בית הדין בהאג נגד ישראל היא בראש ובראשונה הבעת אי אמון במערכת המשפט הישראלית, שטורחת כל כך לכבול ברשת של פיקוח חוקי ומשפטי את פעילות הביטחון של ישראל. מתברר שבעולם ובשמאל הישראלי לא מתרשמים מזה. 

את המפלצת של ארגוני החתרנות האנטי־ישראליים הפועלים במימון אינטרסים זרים הצמיחו בתי המשפט שעודדו עתירות אינסופיות, והפכו לזירה של לוחמה פנימית נגד צה"ל ונגד המתיישבים. פתאום מתברר שהמשפט המתוקשר נגד החייל אלאור אזריה לא שווה כלום. 

מה יעשו בתי המשפט בארץ כאשר שוברים שתיקה יתבעו מבית המשפט - אולי סתם בית משפט מחוזי - לכפות על הפרקליטות להוציא צו מעצר נגד רמטכ"ל, סגן רמטכ"ל או אלוף פיקוד לשעבר - ולהסגירם לבית הדין הפלילי הבינלאומי?

נציג היחיעמים

ספרו של פרופ' יחיעם ויץ על מיתוס דודו הגיבור הוא חיבור נפלא על ארץ ישראל הראשונית והלוחמת

"כאן לחמנו יחד על צוקים וטרש / כאן היינו יחד משפחה אחת". שורות השיר של חיים גורי יכולות לתאר את החומר שממנו עשוי המיתוס של יחיעם ויץ. משפחה אחת, זה הפלמ"ח, תנועת השומר הצעיר, וגם רשת המשפחות הנפרשת מהמרכז הפטריארכלי בבית הכרם ועד רחובות, שם מתגוררת משפחת סמילאנסקי, וחדרה, חיפה ועוד קרובים הארוגים אל תוך החמולה המשפחתית־תנועתית־לאומית של יוסף ורוחמה ויץ. לאחר נפילתו בקרב בליל הגשרים (16 ביוני 1946), התווספו מעגלים נוספים לאותה "משפחה אחת". אלו עשרות רבות של ילדים שנולדו אחרי שיחיעם נהרג ונקראו בשמו.

את כל זה מפרק ופורט אחד מאותם "יחיעמים", הלוא הוא פרופ' יחיעם ויץ, שמודה כי נטל המיתוס של דודו הגיבור ישב על כתפיו כל חייו. הספר שהוציא עכשיו (הוצאת כרמל) הוא מהסוג שבא לקורא לטרוף בכמה בליעות ארוכות כמו ארוחת בוקר מלאה טרייה. פרופ' ויץ לכוד במיתוס בכך שגם הוא קרא לבנו על שם חבר נפש אהוב, שנהרג במלחמת יום הכיפורים.

כל ארץ ישראל הראשונית, האצילה, הלוחמת - נפרשת בספר "הבא ברכה לנערים". יותר מזה, אותה ארץ ישראל הלכה אחרי ארונו, כ־50 אלף איש שהם כעשרה אחוזים מאוכלוסיית היישוב באותה עת. לדעתי, פרופ' ויץ טועה כשהוא מייחס את בנייתו של יחיעם ויץ כגיבור לאומי וכגיבור תרבות בעיקר לאב, רוכש הקרקעות ואיש ההתיישבות יוסף ויץ, ולבן הדוד, הסופר ס' יזהר. כאילו צריך אב חזק ומשפיע ולצידו איש ספרות דגול כדי לטפח מיתוס ארץ־ישראלי. 

הסיבות הן עמוקות יותר. דרושה דמות עם מאפיינים מסוימים שתהיה מסוגלת להחזיק את הסיפור. רבקה שמי, אמו של אהרן שמי, הוא ג'ימי האגדי מהפלמ"ח, כתבה להורים השכולים ש"אצלי הבנים לא אהבו לכתוב. המכתב שלהם היה בקיצור, כמעט כמו טלגרמה".

יחיעם אהב לכתוב, ידע לכתוב והשאיר מכתבים ארוכים וספרותיים. מכתביו יסדו את ז'אנר ספרי המכתבים של "בנינו הנופלים". הוא היה איש רוח ביסודו, שהזמן והמקום אילצו אותו ללכת בשבילים האדומים. זו התגלמות הצבר יפה התואר והנפש. והיתה לו חברה אהובה נערצת, רמה סמסונוב. הוא נהרג למרגלות גשר מתפוצץ, ואחר כך הקימו בסביבה קיבוץ על שמו. גם חיים בן דור, אהוב נפשו של חיים גורי, נהרג בפעולה למרגלות גשר מתפוצץ. וכמה נערים קיבלו את ברכתם בציר "עכביש" בדרך את הגשר ב־73'. 

פרופ' ויץ כותב כהיסטוריון חוקר וכבן משפחה. אם יש חולשה בספר, היא נמצאת בכלי הכתיבה. זה בדיוק הספר שבו הכתיבה העיתונאית האישית היתה מוסיפה איזושהי שכבה שהמחקר ההיסטורי והמשפחתי אינו מספק. אבל זה ספר מרתק, צלילת עומק לעבר, שאפשר ללמוד ממנה גם כמה דברים על ההווה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו