אל תיתנו ליאיר לפיד להרדים אתכם

ערפל התהיות ביחס לשתיקתו המשונה של יאיר לפיד בעת האחרונה התפוגג אתמול סופית. אסטרטגיית הבחירות של מטה לפיד־סער־ליברמן נחשפה, והיא כוללת שתי תנועות מלקחיים: הרדמת שיח הבחירות והגבלת ההצלחה של "יש עתיד". למהלך הזה יש היגיון אלקטורלי ופסיכו־פוליטי כאחד. אם לפיד עובר תקרה של 20 מנדטים, ואולי אף נושק ל־25 - זה יקרה על חשבון מפלגות השמאל - עבודה, מרצ, כחול לבן - וגם על חשבון סער. במצב כזה לא תיתכן קואליציית השמאל ("קואליציית השינוי", כפי שהם קוראים לה). לפיכך יש צורך להגביל את ההצלחה של לפיד, ושתיקתו היא למעשה חלק ממהלך מודע ומכוון של בלימת הנסיקה שלו עצמו לטובת פרויקט העל - החלפת נתניהו.

אבל יש לכך גם תכלית פסיכו־פוליטית חשובה: הצלחת הפרויקט תלויה לא רק בריסון הנסיקה של "יש עתיד" אלא גם בהרדמת השטח הליכודי - שלמעשה לא מתעורר כאשר אין אויב מובהק, קונקרטי ומשמעותי המאיים עליו. זו הסיבה שלפיד מתחמק מלהציג את עצמו כמועמד לראשות הממשלה ואף מודיע שבכוונתו לוותר על הבכורה גם אם יזכה ליותר מנדטים מסער ובנט. לעמימות הזו, להשלטת האווירה שלמעשה אין יריב, ולפיכך אין איום - יש השפעה גדולה על הנעת בוחרי הליכוד. השפעה שלילית.

פוטנציאל המצביעים של הליכוד קשיח וכמעט לא משתנה: מיליון ו־300 אלף מצביעים. אך לבוחרי הימין בפרט ולבוחרי הליכוד בפרט יש תכונה עקבית: לא לצאת להצביע במספרים הקרובים לשיעורי התמיכה הארציים. כך קורה שלמרות הקשיחות של מצביעי הליכוד, במבחן התוצאה 300 אלף מצביעים פוטנציאליים נשארים בבית - בוודאי לעומת מצביעי שמאל־מרכז. כך לדוגמה במעוזי ליכוד כמו בת ים נרשם שיעור הצבעה נמוך ב־20 אחוזים מהממוצע הארצי, בדימונה 10 אחוזים פחות, בטבריה 12, בקריית שמונה 11, בנתניה 12, וזו רשימה חלקית. אובדן קולות זה הוא המשפיע על תוצאות הבחירות.

מערכת הבחירות הרדומה - זו שאין בה ויכוח רעיוני־אידיאולוגי ושבעיקר אין בה מתחרה מובהק ומוסכם מול נתניהו - משרתת את האסטרטגיה של מטה לפיד־סער־ליברמן, משום שהיא שוללת מהליכוד את ה"דרייב", את הדבר שמאיץ את מצביעי הליכוד לקלפי, אותה תחושת חירום שבלעדיה המוטיבציה להגיע לקלפי נופלת פלאים ובדרך כלל גורמת להפסד של הימין בבחירות.

לפיד, אגב, לא אמור היה לשתוק. שתיקתו וטשטוש המועמדות שלו הם פתרון לבעיה שנוצרה בעקבות כישלונו של סער לספק את הסחורה. "תקווה חדשה" של סער הייתה אמורה לפורר את התמיכה בליכוד, ולשם כך אף הובאו אנשי "פרויקט לינקולן", שתפקידם היה להמאיס ולהשניא את נתניהו על הימין ועל תומכי הליכוד בפרט. פרויקט לינקולן כשל, וסער נכשל בתפקידו לכרסם בתמיכה העממית הרחבה בליכוד ובנתניהו.

משעה שסער כשל ואכזב את שותפיו, וככל הנראה גם הולך ונחלש בסקרים - כולל מול בנט - הכל תלוי כעת באסטרטגיית טשטוש המועמדות של לפיד. הוא שותק כדי לא להצליח אלקטורלית במטרה שלא לפגוע ב"קואליציית השינוי" (כלומר השמאל), והוא שותק כדי לא לייצר יריבות גלויה מול נתניהו, ולהרדים בכך את השטח הליכודי. נחלצת לעזרתו כמובן תקשורת הזרם המרכזי, שעושה ככל יכולתה לטשטש את הדיון המהותי שיחדד את ההבדלים בין הגושים ובין המועמדים: הכלכלה והקורונה, הסכמי השלום, וההתמודדות עם האיום האיראני.

אך מול המטה של סער־לפיד־ליברמן, המחנה הלאומי צריך להקים מטה משלו שייאבק בהרדמה הטוטלית - מטה משותף שיכלול את מערך הכוחות של הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, הציונות הדתית וחב"ד - שייקח על עצמו להעלות את שיעור ההצבעה במעוזי הימין ולהשוות אותו לזה של מעוזי המרכז־שמאל. מרגע שמבינים שמטה לפיד־סער־ליברמן בונה על שיעור השתתפות נמוך של מצביעי הימין והליכוד - מבינים שרק הנעת בוחרים תביא לניצחון ותביא תקווה לממשלת ימין על מלא־מלא. אל תיתנו להם להרדים אתכם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו