פסלון מתקופת המקרא התגלה בנגב

ד"ש מהמאה החמישית לפני הספירה:לפני מספר שבועות טייל צבי בן דוד בן ה-11 מבאר שבע עם משפחתו באזור נחל הבשור, כשלפתע צד את עיניו חפץ יוצא דופן. כאשר הרים אותו, הוא הבחין בפסלון (צלמית) עשוי חרס בדמות אישה חשופת חזה העוטה צעיף.

אימו, מרים בן דוד, מורת דרך במקצועה, הבינה כי הממצא עתיק וחשוב ויצרה קשר עם אורן שמואלי, ארכיאולוג נפת נגב מערבי ברשות העתיקות. בהמשך התברר כי מדובר בפסלון ייחודי מתקופת המקרא, מלפני כ-2,500 שנה,שככל הנראה שימש כקמע לשמירה על ילדים או להגברת הפריון. באוצרות המדינה מוכר רק פסלון אחד דומה לזה שנחשף, שאותר אף הוא בצפון הנגב.

האם ובנה מסרו את הפסלון לטובת מחקר ומשמרת באוצרות המדינה. בנוסף, קיבל צבי הקטן תעודת הוקרה מרשות העתיקות על גילוי מעשה של אזרחות טובה.

שמואלי ודבי בן-עמי, אוצרת תקופת הברזל והתקופה הפרסית ברשות העתיקות, ציינו: ״הצלמית שמצא צבי ייחודית ונדירה, ובאוצרות המדינה מכירים רק אחת הדומה לה. נראה שהיא הייתה בשימוש במאות החמישית והשישית לפנה"ס, בסוף תקופת הברזל או בתקופה הפרסית, סוף ימי בית ראשון או תקופת שיבת ציון. הצלמית, שאורכה שבעה סנטימטרים ורוחבה שישה סנטימטרים, הוכנה בתבנית. מדובר בדמות אישה עטויה בצעיף, המכסה את צווארה וראשה, תווי פניה סכמטיים ואפה בולט. חזה האישה חשוף, וידיה משולבות מתחת לחזה".

עוד הוסיפו: ״צלמיות חרס בדמות נשים חשופות חזה מוכרות בארץ מתקופות שונות, גם מתקופת בית ראשון. הן היו שכיחות בבתים ובכל מרחב החיים, בדומה לחמסה של היום, ושימשו, כנראה, כקמיעות להגנה, למזל ולשפע. צריך לזכור שבעת העתיקה, מדע הרפואה לא היה מפותח: התמותה בקרב תינוקות וילדים היתה גבוהה מאוד, כשליש מהתינוקות שנולדו לא שרדו. לא תמיד הייתה מודעות להיגיינה, וכמובן שלא היו טיפולי פוריות. בהיעדר רפואה מתקדמת, החשיבות של קמיעות כמקור לתקווה ולפנייה לעזרה היתה מרכזית״.

החוקרים הדגישו כי ״מעשה האזרחות הטובה של הילד צבי בן דוד יאפשר לנו להבין טוב יותר את מנהגי הפולחן שהיו נהוגים בתקופת המקרא ואת הצורך האנושי הטבוע באדם בייצוג חומרי של דמויות אנושיות״.