בנובמבר האחרון היה אמור הצלם חמי כרם לצאת למסע צילום אינטנסיבי בהודו ונפאל, על מנת לתעד בין השאר את אנשי שבט Bhopa שבמדבר ראג’סטאן ואת פסטיבל Dev Deepavali שבעיר ורנאסי שבצפון מזרח הודו ואף לעבור את הגבול אל נפאל השכנה. “בניתי תוכנית מסע מדוייקת שמאפשרת כמה שיותר ימי צילום, הזמנתי בתי מלון, יצרתי קשר עם ספקים מקומיים, אפילו שיפצרתי את התיק נגד כייסים, ואז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. בהמשך בימי הסגר, קיבלתי מתנה נפלאה, כמעט שכחתי שגם כאן בינינו בישראל הרב תרבותית, מסתתרים סיפורים מרתקים ששווה לתעד”.
הצלם חמי כרם מתעד אנשים ותרבויות מסביב לעולם מעל לעשור. מאחוריו מסעות צילום למדינות דרום מזרח אסיה כגון נפאל, וייטנאם, קמבודיה, הודו וסין, מזרח אפריקה ואף ערים מרכזיות באירופה וארצות הברית: ניו יורק, לוס אנג’לס, ברלין, לונדון ובלפסט שבצפון אירלנד שלא פחות מרתקות לטענתו. “גם בערים מערביות ומתקדמות אפשר וחשוב למצוא את השונה, ניו יורק של 5 בבוקר שונה מאוד מניו יורק של הצהריים והערב, זו לא ניו יורק שרובנו מכירים, הנרטיב המקומי שונה בתכלית. כשאני טס ליעד כלשהו אם בעולם השלישי או במדינות המערב, אני מקפיד לצאת לרחוב חמש דקות לפני עלות השחר, ואז עם קרני השמש הראשונות, מתגלים הרגעים המיוחדים של המקום והאנשים שחיים בו. הכלל הזה עובד בכל פינה בעולם”.
“מיד בסיום התואר הראשון, עבדתי כעורך תוכן באתר האינטרנט “למטייל” ובמסגרת העבודה טסנו למדינות שונות באירופה ככתבי תיירות, ויצאנו לסקור את האטרקציות, בתי המלון, מסלולי הטיול והמסעדות המקומיות בשיתוף עם לשכות התיירות המקומיות. כצלם מתחיל שרק חזר מהטיול של אחרי הצבא במזרח הייתי סקפטי לחלוטין לגבי הפריימים שאוכל לצלם ביעדים “שיגרתיים” שכאלו. בוקר אחד בעיר דרי (Derry) שבצפון אירלנד, החלטתי לקום מוקדם ולראות עיר אירופאית מתעוררת ומיד נשבתי בקסמי דמדומי השחר של העיר הגדולה. בכל עיר אם במזרח או במערב, פעילות שלוש דמויות בשעות הבוקר המוקדמות: איש הדת, ההומלס ואנשי הניקיון. וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. יצרתי קשר בעדינות, הוקסמתי וצילמתי ומאז אני נוהג לצלם בעיקר בשעות האלו, להן יתרון נוסף, התאורה הרכה מחמיאה מאוד למצולם ויוצרת פריימים נהדרים”.
כצלם תרבויות, אילו קווים משיקים אתה מוצא בין אנשים במערב ואנשים במדינות העולם השלישי?
“מה שמדהים אותי כל פעם מחדש הוא שבסופו של דבר אנחנו מאוד דומים. את נהג הריקשה מכלכותה ואת סוחר המניות מוול סטריט מניעים אותם כוחות, המכאניזם של החיים זהה לחלוטין. שניהם קמים לעבודה בבוקר, מתפרנסים ומתנהלים, לכל אחד סט של אמונות, פחדים ותקוות. נהג הריקשה יעטר את הריקשה שלו בסמלים הינדים או בודהיסטים גדולים ונוצצים, כאות למחויבותו לאלוהיו, ומקבילו הקפיטליסט מוול סטריט יצחצח וימרק את הסמל הקדמי של הדודג’ הנוצצת – ריטואל מטאפורי מובהק של דת הקפיטליזם ותרבות הצריכה. כל אחד ואלוהים שלו”.
מה עושה צלם שנוהג לצלם בדרום מזרח אסיה בזמן שהגבולות סגורים?
“אני מנצל את התקופה הזו ומפנה את המבט פנימה, הן לארכיון העצום שצברתי והן אל התרבות המקומית. במהלך הסגרים השונים נברתי במשך שעות באלפי צילומים שמגובים אצלי בבית, זו הזדמנות נהדרת לצאת למסעות וירטואלים אחורה בזמן ואף לערוך מחדש תמונות מסוימות ולחפש כשלים ונקודות חולשה על מנת לשפר בעתיד את יכולות הצילום שלי. בנוסף, התחלתי לצלם יותר בארץ, ישראל מדינה רב תרבותית מגוונת ביותר מבחינה חברתית וטעונה מאוד, ובהחלט יש מה לתעד כאן. יצאתי אל הפזורה הבדואית ורהט, אל ירושלים המוסלמית, צילמתי בעוספיא ויפו וישובים נוספים ומצאתי קסם גדול. איך אומרים – יש לנו ארץ נהדרת”.
באיזה ציוד צילום אתה משתמש?
“כצלם שמסתובב הרבה בסימטאות צפופות, מקדשים ושווקים הומים חשוב לי שהציוד שלי יהיה קטן וקל ככל שניתן, על מנת שלא יכביד על הגב ויותר חשוב, שלא ירתיע את המצולמים שלי. כשאני ניגש לאנשים ברחוב ויוצר אינטראקציה לקראת צילום, אני מסתיר את המצלמה מאחורי הגב. מי ירצה להתמסר למצלמה ענקית שנראית כמו מכונת ירייה או תותח אימתני? יש לי מצלמת קנון EOS 5D Mark IV, זו מכונה מדהימה ואמינה ביותר, אתה יכול לזרוק אותה באוויר, למרוח אותה בקטשופ ולהפיל אותה ממטוס והיא תמשיך לצלם כמו סוס עבודה נחוש ונאמן”.
“מבחינת עדשות, אני משתמש בעיקר בעדשת Canon EF 24-70mm f/2.8l II USM, סוג של פלא טכנולוגי, עדשה שתצלם כמעט כל דבר בכל תנאי התאורה ותייצר פריימים שנראים כאילו נלקחו מסרט של רידלי סקוט. בנוסף לעדשה הזו, אני נוהג לקחת איתי עדשה שנחשבת מיושנת יחסית, ענתיקה במושגים טכנולוגיים, Canon EF 85mm f/1.2L II USM שבגלל מפתח הצמצם הקיצוני שלה, נחשבת לאחד העדשות המיוחדות בעולם שיודעת להפריד את הנושא מהרקע ולטשטש את הרקע לחלוטין. צלמים מסביב לעולם מכנים אותה בשמות כמו “האגדית”, “האלמותית”, דימויים מעולם המיתולוגיה, והיא באמת עושה קסם שאין שני לו. החיסרון שלה הוא שהיא יקרה מאוד, איטית וכבדה. אבל התמונות? סרט צרפתי. אגב לא סתם אני משתמש בדימויים מעולם הקולנוע, כי סרטי קולנוע הם בית הספר הטוב ביותר לצילום ודרך אהבתי לקולנוע למדתי לצלם”.
“מרכיב נוסף שחשוב לצלם תרבויות להתייחס אליו הוא תיק הצילום. חווית הצילום בארצות העולם השלישי היא חוויה אינטנסיבית, ולעיתים מפרכת ומתישה. אתה מסתובב שעות ארוכות במקומות הומים וצפופים, החום והלחות מתישים, אתה מרוח מכף רגל ועד ראש בתרסיס נגד יתושים בגלל המלריה המצוייה ביעדים האלו, המונסונים מכים ונעלמים באחת וכמובן שהיכן שיש המון צפוף – שם פועלים הכייסים. את הציוד אני מחזיק בתיק Lowepro Protactic BP 350 AW II, מעבר לכך שהוא שומר על הציוד ואטום לגשם הוא גם צר מאוד מה שמאפשר להתנהל בקלות וזריזות במקומות צפופים, והוא בנוי נגד כייסים בכך שהגישה לציוד נמצאת מאחורה באזור שבמגע עם הגב. הכייס הפוטנציאלי רואה מולו רק פלסטיק שחור משוריין, ומדלג לקורבן הבא”.
מהם היעדים הבאים אליהם אתה שואף להגיע?
כשיפתחו את הגבולות, השאיפה הראשונה שלי היא לצאת מזרחה להודו ונפאל על מנת לתעד את הפסטיבלים הדתיים שהתבטלו בשל הקורונה. מעבר לזה יש לא מעט מקומות ואירועים שאני רוצה לצלם ולתת להם את הפרשנות שלי, המקדשים הבודהיסטים של מיאנמר מאוד מושכים אותי, המדינה הקסומה הזו עוברת כעת מהפכה צבאית ונקווה לטוב, יצא לי להיות בתאילנד בזמן המהפכה הצבאית, עם חיילים וטנקים ברחובות והמראה לא נעים”.
“חשוב לציין שמסע צילום לא חייב להיות בתנאים קשים ללא אינטרנט ומים חמים במקלחת, אני את ימי התרמילאות שלי סיימתי. כיום גם במדינות העולם השלישי אני משתדל למצוא בתי מלון טובים, אין דבר יותר נחמד מלסיים יום צילום שכולל שוטטות במשך 14 שעות בחום והלחות הטרופיים, ולשבת עם הלפטופ בבית קפה ממוזג, לשתות אספרסו ולעבור על התמונות, או אפילו במסאג’ רגליים בספא של המלון”.
“מעבר למזרח יש גם אירועים מדהימים ששווה לחקור כגון פסטיבל המסכות בוונציה שמתקיים בכל שנה מאז המאה ה-13, ויום המתים במקסיקו, בנוסף, אחד מהאזורים בעולם שהכי מושכים אותי בשנים האחרונות הוא “חגורת התנ”ך” בארצות הברית שזהו האזור הנוצרי-שמרני של דרום ארצות הברית שכולל את המדינות אלבמה, טנסי, קנטקי ג’ורג’יה ועוד – אני שואף להגיע לשם ולצלם בכנסיות, באתרי הקרוואנים והטריילרים, בדיינרים של נהגי המשאיות והאופנוענים, להיות לואי ת’רו מה-BBC- של הסטילס”.
יש לך קווים אדומים?
“לעולם לא אצלם אדם ללא רשותו. בתחילת הדרך הייתי מעט יותר אגרסיבי, ולא פעם פעלתי באסטרטגיית “צלם וברח”, קפצתי מעל גדרות, נכנסתי לחתונות, היסתננתי ללוויות ולתפילות המוניות במקדשים וגם מסגדים והכל בשם החיפוש אחר הפריים המושלם. כיום אני חש בשל יותר ובוגר יותר כדוקומנטריסט וחשוב לי יותר מכל לכבד את האנשים שאני מצלם. תפילה למשל, אם ביחיד ואם ברבים היא אירוע אינטימי מאוד, דו שיח בין אדם לאלוהיו ואני מקפיד לקבל את רשותו של המצולם גם ללא מילים, פשוט שולח לו חצי חיוך וקריצה מאחורי המצלמה ומקבל את הנהון לאות אישור. לאחר מכן אני אפילו מראה לו את התמונות ונוצרת אינטראקציה מעניינת. בכל יעד אליו אני מגיע יש מארג מאוד עדין ומאוד סובייקטיבי וצריך לפעול על פיו. צילום תרבויות במקדש בקמבודיה שונה לחלוטין בצילום תרבויות בעיר העתיקה בירושלים, כל יעד והחוקים שלו. בתרבויות מסוימות ישנה האמונה שכשאתה מצלם אדם אתה גונב את הנשמה שלו, לכן הכלל הוא תמיד לקבל את רשות המצולם ולנהוג בעדינות ובכבוד”.
תן טיפ למי שרוצה להתחיל לצלם תרבויות ואנשים
“כדי לצלם אנשים אתה חייב לאהוב אנשים – נקודה. זו נקודת הפתיחה ומכאן הכל מתחיל. אתה חייב להתעניין באנשים, בבני אדם, וכאן אני קובע באופן חד משמעי, אנחנו היצור המרתק ביותר בפלנטה. כצלם, אני לא נוהג לצלם נופים או בעלי חיים, זה נחמד בעיני, אבל זה לא הדבר האמיתי. הפרופיל הפסיכולוגי של אנשים, הכוחות שמניעים אותם, ההישרדות היומיומית, הפחדים ומערכת היחסים הסוערת של הפרט בתוך המרחב האתנולוגי שלו היא מדהימה ומרתקת בעיני. מבלי לשים לב, אנחנו נמצאים בתוך משא ומתן קדחתני ומתמשך בינינו לבין החברה המקיפה אותנו. הרצונות, התקוות היצרים והמאווים הכמוסים ביותר שלנו נמצאים בדו קרב מול המוסכמות החברתיות, החוקים והנורמות של הקהילה בה אנחנו חיים. את שדה הקרב הזה של החיים רואים באופן מובהק על פניו של האדם, עיניו מספרות את סיפור חייו, וזה בדיוק מה שאני מחפש לתעד – ולחלוק עם העולם”.
על הצלם: חמי כרם, נשוי ואב לשניים מהוד השרון, משתמש במצלמה ככלי להבנת התנהגות אנושית, לתיעוד נקודות קיצון בתרבויות מסביב לעולם ועל מנת לחלוק עם הצופה את הדומה והשונה בין מזרח למערב ובין אדם לאדם במרחב גיאוגרפי נתון. תוכלו למצוא תמונות נוספות שלו באתר ובעמוד האינסטגרם שלו.
