זמן קצר אחרי שמדינת ניו יורק החלה להכיר בנישואים חד-מיניים בשנת 2011, מיהרה ג'ודית טרכטנברג להינשא לבת זוגה מזה עשרות שנים. הן היו הזוג הלהט"בי הראשון שהשיאה רבה מבית הכנסת האהוב עליהן - בני ישורון - שבאפר ווסט סייד במנהטן.
בערך באותם ימים, החלה זוגתה של טרכטנברג, רני ראצ'יק, להפגין תסמינים ראשונים למה שאובחן בהמשך כמחלת אלצהיימר. מצבה של ראצ'יק החמיר, ובסופו של דבר היא חלתה בסרטן והלכה לעולמה ביוני, כמה חודשים מפרוץ מגפת הקורונה.
טרכטנברג בת ה-80 הייתה לאחד האנשים הבודדים שעלו על מטוס באותם ימים, כשטסה לסנט פול שבמינסוטה, עיר הולדתה של ראצ'יק, כדי להביאה לקבורה. היא הייתה רחוקה מאוד מהבית, דלתות בית הכנסת נותרו מוגפות וכללי הריחוק החברתי נאכפו בקפידה - ובכל זאת, טרכטנברג לא נותרה ללא תמיכה רוחנית.
הרבה פלישה סול מבית הכנסת בני ישורון, שגם ניצחה על טקס נישואיהן של השתיים בניו יורק, התייצבה מול מצלמה וניהלה בזום טקס לוויה בהשתתפות מעל 250 איש ואישה.
"זה היה מרגש במיוחד שגם פלישה הייתה שם", הודתה טרכטנברג. "השימוש בזום היה מחמם את הלב ומלא משמעות, וגם אפשר לנו להקליט את טקס הלוויה".
מאז, מקפידה האלמנה האבלה והמרצה לעבודה סוציאלית להשתתף כל יום בתפילה הווירטואלית שמציע בית הכנסת. כנדרש על פי ההלכה, יש תמיד מניין בזום, וטרכטנברג דואגת לומר קדיש אבלים.
בבית הכנסת עצמו נוהגים המתפללים לקרוא את הקדיש בקול רם ביחד. אולם בשל ההבדלים במהירות החיבור לאינטרנט, כמעט בלתי אפשרי ליצור את אותו האפקט גם בתפילה מקוונת. במקום זה נוצרת קקופוניה של קולות שמופיעים ונמוגים כביכול באקראי. אף על פי כן, קל לזהות את הדקלום יוצא הדופן הזה כאותה תפילה עתיקת יומין שנאמרת בארמית, ורבים מוצאים נחמה גם בביצוע הצורם משהו.
"אינני יודעת אם הייתי מגיעה מדי יום לבית ישורון", הסבירה טרכטנברג. "אבל עם הזום, אין לי תירוץ של ממש להחמיץ תפילה". לדבריה, בימים כתיקונם היה קשה מאוד למצוא מניין, אבל כיום מתייצבים לזום כמעט שמונים מתפללים.
טקסי האבלות היהודיים הם בני אלפי שנים, ונחשבים מאבני היסוד של הדת. יהודים אבלים זוכים בנחמה בביתם שלהם במהלך השבעה, כשזרם בלתי פוסק של בני משפחה וחברים מגיע עמוס באוכל ובסיפורים מחממי לב על הנפטר. זכרו של המת מונצח לאורך כל 11 החודשים הבאים באמצעות תפילת קדיש, שנאמרת בסמיכות פיזית לתשעה יהודים אחרים לפחות.
אבל נגיף הקורונה, שקיפד את חייהם של מעל חצי מיליון בני אדם בארצות הברית לבדה, הוביל להשהיית הטקסים המסורתיים הללו.
בתחילה, נדמה היה שאין ברירה, אלא להתאבל לבד. בעקבות המשבר התגבשו כללים חברתיים חדשים לשם שמירה על בריאות הציבור, אך קהילות רבות הסתגלו לתרבות הסגר הזמנית ומצאו דרכים חדשות להתכנס יחדיו וליצור קשרים חברתיים.
דוגמה מפורסמת במיוחד נרשמה בספטמבר האחרון כשרות ביידר גינסבורג היהודייה, שופטת בית המשפט העליון ואייקון תרבות, הלכה לעולמה. מאות אבלים התקבצו ברשת כדי לבצע וירטואלית את טקס שמירת המת, מסורת יהודית של שמירה על גופת המת מרגע מותו ועד קבורתו. זו הייתה יוזמה של "כבוד וניחום", ארגון המסייע ליהודים בביצוע טקסי הקבורה.
"עם כל העצב (על המגיפה א"ש), התעצבנו עוד יותר כשרות ביידר גינסבורג הלכה לעולמה, וברשת התעוררה בקשה ספונטנית של אנשים רבים לעשות משהו", הסביר דייוויד זינר, מנכ"ל הארגון, באירוע זום לציון שנה למגיפה. במהלך שמירת המת הווירטואלית, הארגון אסף תגובות מקוונות של כ-600 איש והפך אותן לענן מילים.
"ענן המילים הוא מעין תמונת מצב בזעיר אנפין, ומייצג את מה שאנשים חשבו ואת התחושות שהיו להם בלב", הסביר זינר. "זו מעין תמונה של אבל קהילתי נרחב, אך בה בעת גם של תמיכה קהילתית". רוב המתים בשנה האחרונה לא היו מפורסמים כמו גינסבורג, כמובן, אך גם האבל על אנשים מן השורה בא לידי ביטוי בדרכים חדשות.
"באמצעות מניין הזום, אנחנו מצליחים ליצור חלל מקודש"
האתר My Jewish Learning הגיב למגפה באמצעות הקמת מניין קדיש יומי (גילוי נאות: האתר הוא חלק מ-70 Faces Media, חברת האם של JTA). זה שנה שלמה שיותר מ-60 איש ואישה מרחבי העולם מתכנסים כדי להאזין לכמה דקות של הדרכה רוחנית שמספק סבב של רבנים, ובסופה כולם נושאים תפילה. אחת מהם היא שרי לאופר, רבה בבית הכנסת הרפורמי על שם סטיבן ווייז בלוס אנג'לס.
"כרגע אי אפשר להגיע לבית הכנסת המקומי, ובטח לא להידחס באותה הדרך", הסבירה הרבה. "ובכל זאת, למדנו עם הזמן איך ליצור חדר וירטואלי דחוס ולתת לאנשים כתובת. עבור רבים, זו הפכה להיות הקהילה שלהם. אנשים מתראים שם מדי יום ביומו".
כך עשה גם דייוויד ארונסון, מפתח תוכנה בן 61 המתגורר בפרבר של שיקגו, לאחר שאביו הלך לעולמו עם פרוץ המגיפה, ממחלה שאינה קשורה לנגיף. ארונסון חשש בתחילה לקיים את טקסי האבלות באופן וירטואלי, משום שבקרב רבני התנועה הקונסרבטיבית שאליה הוא משתייך התגלעה מחלוקת בשאלה אם מניין וירטואלי אכן מספק את הפורום הדרוש לאמירת קדיש - שאלה שרובם נאלצו להידרש לה לראשונה אי פעם. ואולם החשש הזה נמוג ברגע שארונסון ראה ושמע את מניין המתפללים הדרוש, שהתקבצו על המסך בעת ובעונה אחת.
"באמצעות מניין הזום, אנחנו מצליחים ליצור חלל מקודש", הסביר ארונסון. "יצרנו מניין עם הכלים שעמדו לרשותנו, ויש לזה משמעות אדירה". האפשרות לשמור על זכר אביו סייעה לארונסון להיות האדם שרצה להיות. "אבי היה האדם החברותי ביותר שהכרתי מימיי. הוא נפתח בפני זרים מוחלטים. במשך שנים רבות הייתי ההפך הגמור ממנו", אמר.
אבל ארונסון הבין משהו שעזר לו לחקות את התכונה הזו של אביו. "הבנתי שהחברותיות אינה פועלת רק לטובתי", אמר האיש. "היא פועלת גם לטובת האדם האחר". דבורה רוטנברג מקנדה המשיכה לשמש עדה ברשת לאבלם של ארונסון ושל רבים אחרים גם זמן רב לאחר שהסתיימה תקופת האבל הרשמית על אביה המנוח.
"אני כבר לא אומרת קדיש, אבל בכל זאת אני שם כל יום, כי עכשיו זה כמו משפחה ובית", הסבירה רוטנברג, שמצטרפת לזום מאוטווה. "כאן מצאתי נחמה, ועכשיו זה חלק בלתי נפרד מסדר היום שלי. אני אוהבת במיוחד את השירה של הרב מנחם קרדיטור בימי רביעי. היא מלאת עוצמה וגם רכה".
שלל החוויות החיוביות הללו מעלות את השאלה מה יקרה בתום המגיפה. לדברי לאופר, רבנים רבים כבר מדברים על חזרה פיזית לבתי הכנסת, אך תוך כדי כך מבטיחים לשלב גם אלמנטים וירטואליים. "זו המציאות היום, אני יכולה להתחבר לקהילה במשך רבע שעה ביום. ואני לא צריכה להיכנס למכונית, אני לא צריכה לתכנן את זה מראש, אני פשוט יכולה לרשום את זה ביומן ולהתחבר לקהילה", הסבירה הרבה מלוס אנג'לס.
"אני אוהבת את בית הכנסת, אני עובדת בבית הכנסת. אבל... עלינו לחשוב על דרכים לאיזון בין הצורך בנוכחות אישית לבין המציאות הנוכחית, שהעניקה לנו כלים ויכולת ליצור קהילה גם בדרך אחרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו