בדרך לאסון הבא בפוליטיקה הישראלית? התרגילים שעושות המפלגות לצורך הקמת ממשלה

בניגוד לתרגילי עבר שנועדו להחליש את הימין כדי לתפוס את השלטון, הפעם אין שאיפות ליצירת גוש שמאל־מרכז־ביטחוני. רק להוריד את נתניהו, ואחר כך נסתדר

למצביעי ימין לאומיים זה כבר היה צריך להיות ברור מזמן. מפחידים אותם שפיצול המחנה, ובייחוד התרגיל של גדעון סער, בתור "תקווה חדשה" של השמאל, ימליך את יאיר לפיד, ולכן חייבים לחזור הביתה - לליכוד.

אבל ההסבר הפשוט לשיבה הגדולה הביתה, שמקווים לה בליכוד, מצריך רק זיכרון שקל לעורר אותו: בכל פעם שעשו תרגיל לליכוד והצליחו לפצל אותו, התרחש לא פחות מאסון. רבים בימין מזכירים את 1992 ולאחר מכן את 1999, כאשר הימין שמימין לליכוד הפך למוקד של התקפות נגד הליכוד ומנהיגיו, תוך היאחזות בטהרנות אידיאולוגית שאפילו יצחק שמיר, שנחשב לאידיאולוג הנוקשה ביותר בתולדות המדינה, לא עמד בציפיות.

אבל ב־99' קרה עוד דבר. הימין לא סתם התפצל, אלא בוקע. ש"ס, שלא בטובתה, זכתה בהישג אלקטורלי אדיר של 17 מושבים שבא על חשבון הליכוד שנותר עם 19 בלבד. בנוסף, הושק התרגיל הראשון ב"מפלגת מרכז", שלפי התיאוריה אמורה היתה לחבר בין הלאומיים בשמאל, בעבודה, לבין הפרגמטיסטים וה"ליברלים" בליכוד. לפי איל ארד, זו היתה ההרצה הראשונה של רעיון "קדימה". מפלגת המרכז עם מרידור, מרדכי, ליפקין־שחק וחבריהם זכתה בשישה מושבים. זה נראה ככישלון מבחינה ציבורית, אך זה למעשה חיסל את גוש הימין.

עליית אהוד ברק ב־99' האיצה את המשא ומתן המדיני עם הוויתור בירושלים ולאחר מכן הוויתורים מרחיקי הלכת בטאבה; כל זה אחרי הנסיגה החפוזה מרצועת הביטחון (ביצוע כושל של אשכנזי וגנץ), שהחלישה את ישראל והזמינה את האינתיפאדה השנייה. אריק שרון היה התרופה, וב־2003 נרשם ניצחון אדיר לליכוד. שוב, ההמשך ידוע.

השאלה מה קדם למה - ההתנתקות להמצאת "קדימה" או הקמת "קדימה" להמצאת ההתנתקות. אפשר היה לראות את ההתהוות כאשר לשרון היו שתי קואליציות - השנייה היתה לא רשמית, עם העבודה, להעברת ההתנתקות. הקמת "קדימה" שברה למעשה את הימין, כאשר הליכוד מקבל בבחירות של 2006 12 מנדטים בלבד, בראשות נתניהו. אבל היכולת של נתניהו לאחד סביבו את הימין ולהחזיר את הליכוד לרמה של 27 מושבים ב־2009, אפשרה הקמת ממשלת ימין־מרכז כאשר העבודה בראשות ברק היא הרגל השמאלית. מאז גילו האמריקנים, הממשל הדמוקרטי של אובאמה והשמאל הישראלי, שממשלת ישראל בראשות נתניהו היא אגוז קשה לפיצוח. הוא יצר אופוזיציה בינלאומית ופנים־אמריקנית חזקה למדיניות הפרו־פלשתינית ולמדיניות הדטאנט עם איראן, שהתבטאה בהסכם הגרעין.

בשלב הזה החלה להתפתח אסטרטגיית ה"רק־לא־ביבי", תחילה על ידי גיוס הצמרת הביטחונית בדמותם של דגן, דיסקין, אשכנזי, גנץ ובכירים בדימוס; וההמצאה החדשה, "תקווה חדשה" של גדעון סער. זהו עוד ניסיון בשרשרת התרגילים של 22 השנים האחרונות להחליש ולפצל את הימין ואחריתו כמו התרגילים הקודמים: אסון כלשהו, שעדיין קשה לחזות.

ההבדל הגדול הפעם הוא שהממסד של המפלגה הדמוקרטית והשמאל הישראלי ויתרו על יצירת גוש שמאל־מרכז־ביטחוני שיעביר קולות מהימין. הפעם התקווה היא רק להוריד את מנהיג הימין, את נתניהו, ואחר כך נסתדר. התופעה חסרת התקדים היא ששתי סירות קלות הורדו מהספינה הגדולה של המחנה הלאומי בישראל, והן משתתפות בתזמורת האש הנורית על ידי השמאל, התקשורת, בכירי ביטחון בדימוס, והממסד הפרקליטותי המגויס.

מאחר ששום תרגיל מפצל נגד הימין לא הביא ישועה לעם ישראל ב־25 השנים האחרונות, אלא ההפך הגמור - זה תמיד נגמר בקטסטרופה ביטחונית היסטורית - הליכוד צריך רק ללחוץ על הטריגרים המתאימים של מצביעיו. השמאל מצידו, עם הכלים הידועים שלו, ינסה לטשטש ככל האפשר את המהות הקיומית שמאחורי כל הווירוסים, כתבי האישום, החיסונים והחבלות שגנץ אוכף על מדיניות הממשלה.

הרק־לא־ביבי, שהוא התרגיל האחרון לפני תרגיל גדעון סער, גרם לאסון בלתי חזוי: תרגיל כחול לבן - כמו כוננות כחול לבן שבעקבותיה התחוללה עלינו מלחמת יום הכיפורים - הביא להיעדר יכולת להרכיב ממשלה מתפקדת. זה גרם לחבלה מורלית קשה, אך באורח פלא רה"מ נתניהו הצליח להוביל מאבק יעיל יחסית במגיפה, סיום הסכסוך הישראלי־ערבי, וניהול מערכה מוצלחת נגד איראן.

רוח רעה

אי אפשר לנתק את תיקי רה"מ מהמנגינה שנשמעת כבר 25 שנה, גם מצד אנשי התרבות הגבוהה. כשההתבטאויות תופסות כיוון אלים, זה כי התחושה היא שמותר

רצח אופי הפך לכלי העבודה העיקרי נגד הימין בעידן נתניהו. במערכת הבחירות של 2015 הורה רביב דרוקר במאמר למפלגת העבודה "להתחיל לטפל בשרה נתניהו". גם השנה הוא התגלה כנביא, כאשר כתב ב"הארץ", ש"לגדעון סער אין מה לחפש בליכוד". זה היה ב־6 בדצמבר, וכעבור יומיים הודיע סער על פרישתו ועל הקמת מפלגתו.

בתחילת הדרך התקפת רצח האופי נגד נתניהו נועדה ליצור חומת אש שתרתיע ותמנע ממצביעי שמאל לעבור לליכוד. בהדרגה האסטרטגיה כוונה לפיצולים בימין. קודם היו אלה אישים בולטים, שקולפו מהליכוד או אנשי הציונות הדתית, ששיתפו פעולה עם האסטרטגיה בתעמולה אישית נגד נתניהו.

הייחודיות של מסע רצח האופי נגד נתניהו במשך 25 השנים האחרונות היא שגם אנשי רוח השתתפו בו בחדוות סדיזם, שעמוס עוז התפלש בה. ופה הגילויים האחרונים לגביו מתחברים, בניגוד לדעתו של יאיר שלג, למשל.

במערכת הבחירות של 2015 הופיע עוז בכינוס מרצ בהוד השרון. הוא סיפר שם בגאווה שבהיותו בן 12 הוא בעט בילד בן שנתיים או שלוש, שהגיע יחד עם אביו הפרופסור לבית פרופ' קלאוזנר בירושלים. עוז אמר שעד היום הוא מרגיש אשמה כי אחת מהשתיים, "או שבעטתי חזק מדי ואז הכל באשמתי; או שבעטתי חלש מדי... וגם זה באשמתי". והילד הזה היה ביבי.

הקהל התלהב ומחא כפיים. תיאור מוקדם של האינסידנט מופיע ב"סיפור על אהבה וחושך": "(באחד מילדי נתניהו) בעטתי כשהייתי בערך בר מצווה, במלוא תנופת נעלי, משום שהיה זוחל מתחת לשולחן ומתיר לי את שרוכי נעליי... עד היום איני יודע אם בעטתי באח הגיבור או באח הזריז". ברור שסופר דגול כמו עוז לא היה מרשה לעצמו לדבר בבהמיות כזאת אלמלא חש שמותר לו. בעיני המפומפם בארס, נתניהו איבד את אנושיותו ואת כבודו, ואדם כמו עוז יכול לרדת לתהום השפלה ביותר בפרהסיה ולצאת מזה בשלום.

שני אנשי רוח מאותה סביבה הגדירו את הפסיכולוגיה שהפכה מאז לריקוד של כלבי קש. הסופר יצחק בן־נר אמר בכתבה בעיתון תל אביב מ־1998, תחת הכותרת "אקדמיה במצור": "בדמיון שלי אני רואה את כל דרכו בראשות הממשלה כמזימה קונספירטיבית, זדונית, מקיאבליסטית, מרושעת, מתוכננת, להשתלט על עם ישראל ומדינת ישראל". אמנון דנקנר, שהיה לו גם רקורד אנטי־מזרחי, סימן את היעד מאחר שהיה חשש, אחרי עליית ברק במאי 99', שביבי עוד ישוב: "כדאי לסמן לנו שלא נשכח, אם באמת יקרה בעתיד שביבי יחזור אל חיינו הציבוריים, כי מה שהרס אותו, את מפלגתו, את ממשלתו וכמעט את המדינה כולה... היה האופי", כתב במעריב (28.5.99). "והאופי, אבוי, אינו דבר שעשוי להשתנות אחרי שנות צינון ואחרי התבגרות מסוימת. בגילו של נתניהו האופי הוא כבר תופעת קבע, ומכיוון שהוא ילווה אותו בניסיונו הנוסף - אם יהיה כזה - בוודאי שרבים ישאלו את עצמם אם כדאי לשחרר את האופי הזה פעם נוספת בסביבה הרגישה של ניהול ענייני המדינה". כאשר העריצות הגולמית הזאת לוחצת 25 שנה, נוצרת בסופו של דבר ההחלטה לפתוח תיקים נגד ראש הממשלה.

אבל עוז גם היה רגיש לאפשרות של התלקחות אלימה, כתוצאה מהגבהת הלהבות. כשנתיים לפני מותו רצה להיפגש איתי. הסיבה לכאורה היתה שהייתי בין הבודדים שכתבו ביקורת טובה על "הבשורה על פי יהודה". והיתה גם מטרה פוליטית. באותה עת, לא יודע בגלל מה, שוב הגיעו מטורפים מהימין הקיצוני אל סף דלתו ממש של הסופר; כמו כן, אלמונים הגיעו גם למכוניתה של זהבה גלאון. אולי היו עוד אינסידנטים וגלאון משום מה לא עשתה מזה עניין. עוז יצר אצלי אז איזו תחושת חובה לכתוב ולהתריע נגד התפרצות שעלולה לקרות במפתיע. וזה מה שעשיתי מעל דפי "מקור ראשון".

היום אני שומע איתותים מכיוון מפגיני בלפור ו"הגנציאדה", כפי שהם קוראים להפגנות שלהם נגד שר הביטחון מול ביתו בראש העין. ההתרעה היא שוב, להנמיך את הלהבות. ההיסטוריונית שושנה ברי אומרת שאנחנו נמצאים בעיצומה של מערכת הבחירות הארוכה ביותר... מ־1933 ועד היום. המחשבה שהקלפי יוצרת סוג של רגולציה על מלחמת האזרחים הכבושה היא מוטעית. בעניין הזה, צדק הנשיא אפרים קציר כשאמר "כולנו אשמים". זכותם של אנשי בלפור להפגין, גם אם המטרה והדרך אינן לגיטימיות; וזאת בלי להיחשף לחרפות ונאצות ולתקיעת מקלות וניסיונות לשריפת אוהלים.

השבוע היה יום השנה להתנקשות בישראל קסטנר (בליל 4-3 במארס, 1957). כן, היתה הסתה ב"תקשורת" של אז. וכבר זמן רב האופנה היא לחפש תיאוריית קונספירציה מאחורי המתנקש זאב אקשטיין ושותפיו. למעשה, הגורם לרצח הוא פסק הדין של השופט בנימין הלוי. מי שהבין את זה היה פרשן־העל של "הארץ" באותה עת משה קרן. הוא פרסם סדרת מאמרים בעקבות פסק הדין, שיצאה יותר מאוחר בספר. הוא מת במפתיע זמן קצר לאחר מכן.

"יהודי זה נאשם על ידי שופט בישראל כי 'רצח בעקיפין' - איש אינו יודע כמה מבני עמו - כי שיחק כל הזמן משחק כפול ונעשה שותף לרוצחים וידידם... מדינת ישראל אינה לאחר מתן פסק הדין מה שהיתה לפניו", כתב קרן. החותם הסופי של "מכר את נשמתו לשטן", קיבל משמעות ברורה: גזר דין מוות על קסטנר. כך רמז משה קרן לגבי פסק הדין בכללותו.

בזמנו שאלתי את אחד המעורבים, יעקב חרותי, מי תקע לראשו של אקשטיין שצריך לרצוח את קסטנר. הוא אמר שאף אחד לא היה צריך להגיד לו את זה, זה נכנס לו בראש לאחר פסק הדין. פה צריך לעצור ולעשות הבחנה בין "דין רודף" שפוסק איזה רב באפלת חדריו, כאשר יש שלוקחים אותו ברצינות ויש שלא מתחשבים בו, לבין דברים שפוסק בית משפט מחוזי. הסמכות היא אחרת, הרבה יותר כבדה, גם אם הוגש ערעור לבית המשפט העליון. גם אם הנאשם במשפט בכלל לא היה קסטנר אלא מלכיאל גרינוולד.

הושטת יד וסטירת לחי

הפייסנות הצפויה של הממשל האמריקני כלפי איראן עלולה להתהפך על ישראל ושותפותיה הערביות. ומותר להיזכר מה אמר סטלין על היטלר, ואיך זה נגמר

והנה עוד תזכורת שהתחזיות כתובות על הקיר ולא צריך לקרוא בין השורות. עוד יותר ממה שאפשר היה לצפות, הנשיא המושבע ביידן פועל לפי סעיפי המצע של מפלגתו וחותר בסוג של עיוורון מיוחם למגע עם האיראנים. לחזור חזק מהר ובאופן אלגנטי להסכם הגרעין המקורי מ־2015.

צריך לחזור למדיניות הפייסנות המקורית, לא של צ'מברליין אלא של יוסיף סטלין. הדיקטטור כתב באיזווסטיה (באוקטובר 1939) שמלחמה "לחיסול ההיטלריזם" היא בלתי קבילה. "כל אדם חופשי להגן או לגנות אידיאולוגיה זאת או אחרת... אבל זה חסר היגיון ומטופש להשמיד אנשים משום שאתה לא אוהב דעות מסוימות או השקפות שלהם".

"הוא הזהיר את המערב מהתנגדות לגרמניה הנאצית", כותב סטיבן קוטקין בביוגרפיה שלו על סטלין. "אפשר לכבד או לתעב את ההיטלריזם... זה עניין של טעם", כתב סטלין. את מי תיעב הדיקטטור הקומוניסטי, שחייליו ערכו משמר כבוד לריבנטרופ שכלל הצדעה במועל יד נאצי? את בריטניה הקפיטליסטית, האימפריאליסטית, הקולוניאליסטית המשוקצת.

לא נעים, אבל הפייסנות האמריקנית מבית מדרשו של ממשל ביידן מזכירה תקופה קודרת. "פייסנות" היא דבר טבעי - בתנאי שהיא משיגה תוצאה ממשית. אבל היא הופכת לבלתי מוסרית בעליל כאשר היא נתפרת בחוטים גסים על חשבון מדינה שלישית שאמורה לשלם את המחיר, קרי ישראל וגם שותפותיה הערביות.