לא אוסיף על הגינויים לאופן שבו מתנהל שער הכניסה למדינה, נתב"ג. לא ארחיב על מספר המתים שהלכו לעולמם ישירות בגלל ההפקרות בשדה התעופה. חשבונות אני עושה בקלפי.
אבל אפרופו קלפי, יש אלפי ישראלים שרוצים לבוא להצביע, ובעילה הזאת יפתחו את נתב"ג לכל מי שירצה לבוא לארץ, לא משנה איזו מוטציה חדשה ומעניינת הוא נושא בגופו. זה טירוף מוחלט.
אמנם נותרו שבועיים וחצי לבחירות, אבל אפשר במהלך זריז לחוקק חוק שישראלים בחו"ל יכולים להצביע בשגרירות, בקונסוליה, בשיפודי אבי ומשה בניו ג'רזי. לא כהחלטה ארוכת טווח לגבי זכות הבחירה של ישראלים שלא חיים פה שנים ארוכות ומצביעים על כנסת שלא תשפיע על החיים שלהם, אלא בעיקר כי כרגע אין מצב לרכבת אווירית הומה מארבע רוחות שמיים, כשאנחנו מנהלים פה קרב על חיינו. הרי יש מצב שיבוא אחד עם איזו מוטציה חדשה שהחיסון לא יכול לה, ובגלל כל כיסי מעוכבי החיסון, הדבר הזה יתפשט כמו אש ויחריב את מבצע החיסונים ההרואי שלנו. זה סיכון לא מידתי.
לכן יש לאפשר לישראלים להצביע במקומות מושבם, כמקובל בקרב תושבי חוץ בהמון מדינות. תכלס הייתי מציע הצבעה בזום, עם שימוש בסימן "הרם יד" מול הפתק שחפצה נפשך, אבל אני מניח שזה לא באמת ישים. בשגרירות או בקונסוליה - מה הבעיה? עובדי השגרירויות מצביעים, למה לא לפתוח לכולם? כמה זה נועז משפטית?
צריך לדחוף את היוזמה הזאת בכל הכוח. שלא נבחר בבחירות הקרובות בירידת כל מאמצינו לטמיון. החברה הזאת לא תעמוד בעוד סיבוב.
טסטוסטרון
לפני שנה הבאנו הביתה ארנב מחמד. קראנו לו נבט, ולאחר תקופת אקלום שבה למד לעשות צרכים רק בכלוב, שחררנו אותו אל מרחבי הבית. למשך זמן מה הכל היה בסדר, אבל אז התבגר מר נבט והפך לארנב מוכן לקיום מצוות פרו ורבו. בבת אחת השתנתה התנהגותו, גלי טסטוסטרון הציפו את מוחו הזעיר ופקדו עליו לעשות את צרכיו בכל מקום, כדי לסמן טריטוריה לממלכתו ולקרוא נואשות לארנבת. בן־לילה הוצף הסלון גללים זעירים ושלוליות שתן ארנבים לבן ודוחה.
וזאת לא היתה מילתו האחרונה. בהיעדר נקבה ראויה לחיזוריו, התאהב נבט הקטן בבתי הקטנה. בכל רגע ללא פיקוח הוא חמק אל מיטתה ועשה את צרכיו על הכרית שלה, כך סימן את תחום שלטונו והשניא עצמו עליה ועל יתר בני הבית.
המצב הלך והחמיר, והבית כולו נראה כמו שירותי הארנבים בבלומפילד. אבל רגע לפני שהוחלט על מסירתו לפינת ליטוף, דיברתי עם מומחי ארנבים שהיו תמימי דעים: אם יסורס הזכר הנמרץ, יירגע, וכך יירגעו גם שלל התנהגויותיו הדוחות.
ביום המיועד התייצבנו אצל הווטרינרית שבהליך פשוט (לנו) הסירה את שתי בלוטות ייצור הטסטוסטרון שעליהן היתה גאוותו. שמחנו לשמוע שהן היו גדולות במיוחד. נתן תקווה.
והנה, משעה ששב הביתה, חזר נבט הקטן והמאוד חמוד להיות חיית בית נהדרת. שום צרכים בשום מקום, שום פלישה למיטת הילדה, ובנוסף הפך גם להיות יותר רגוע, שמח לליטופים, רך ונימוח.
בניסוי הזה בבעל חיים שערכנו בביתנו, ראינו איך ההורמון הזה, הטסטוסטרון, שבמידתו הנכונה מניע את העולם, כשהוא בעודף בלתי נשלט ממיט חורבן על בעל החיים הנושא אותו בדמו, וכשאני אומר בעל חיים, אני מתכוון גם לבעל חיים מסוג גבר.
יש לאחרונה (ובעצם, מאז ומעולם) הרבה גברים עם רמות גבוהות של טסטוסטרון, שגורמות להם לעשות שטויות נוראיות, לשלוח הודעות לא ראויות, לצלם חלקים פרטיים בגופם ולשתף נשים שבקושי פגשו, וכמובן גם להטריד, להתעלל, לנצל, לפגוע באחרים ולפגוע בעצמם. רגע אחרי, כשרמת ההורמון הזה בדמם מעט יורדת, הם יכולים רק לומר "אני לא יודע מה השתלט עלי".
בביקורו הקרוב בישראל, בדעתי לפגוש את ד״ר אלברט בורלה, מנכ״ל פייזר, החברה שלפני שהצילה את העולם מהקורונה הצילה גברים מאין־אונותם, ולהציע לו את ההמצאה החדשה שלי: גלולת ״הרגע שלפני״, שהיא ההפך מהוויאגרה. זאת תהיה תרופת קסם, שמנחיתה בבת אחת את רמת הטסטוסטרון בגופו של הגבר ומונעת ממנו לעשות דברים שיחסלו את הקריירה שלו, את המשפחה שלו ואת הקורבן שלו. כשגבר ירגיש שהוא הולך לעשות שטות, ייקח - וירווח לו. לא הנשים - אנחנו, הגברים, הורמונליים כל הזמן. קצת פחות מההורמון הזה, והעולם יהיה מקום עם הרבה פחות פגיעות. תשיגו לי את אלברט.
תמונות
רבות דובר על הטכנולוגיה הידועה בשמה "דיפ פייק", המאפשרת לגרום לאנשים לומר בסרטונים דברים שלא אמרו, לעשות מעשים שלא עשו, לשרת מטרה זדונית של מישהו. לא אוסיף מילים על הסכנה. אבל הנה יצא יישום חדש של אותה טכנולוגיה, ואני זוכה להתנסות ולהיקסם מהיופי.
מה שהם עשו שם, במיי הריטג', זה יישום שבו מעלים תמונות ישנות של בני משפחה, או דמויות היסטוריות, או מי שרוצים, והתוכנה, השייכת לקטגוריית "למידה עמוקה", מחיה את הצילום והופכת את האדם לחי ממש. הוא מעפעף, מחייך, זז, מפנה ראש, מביע הבעות. הלם.
העליתי תמונות של אבי המנוח, של סבי, שאותו לא ראיתי מעולם ורק תמונה אחת שלו שרדה את השואה, ושל סבא של אמי, האדם שאני נין שלו ולא הכרתי מעולם. בום לפרצוף. כולם חיים. זזים, מחייכים אלי. תמונות דהויות הפכו לסרטונים חיים. איזו התרגשות, איזו תחושת חיבור מיידית לשורשים שלי, וגעגוע מר לאלה שלא הכרתי ועתה חיים מול עיניי, ולאבא, שפתאום יוצא מהתמונה וזז כמו שאני זוכר אותו זז. חוויה על גבול הרוחנית.
גם אתם יכולים. תקתקו DEEP NOSTALGIA ותוכלו, בחינם, לחיות במידת מה את סבא שעלה ממרוקו ושיש תמונה אחת שלו במעברה, את הקרובים שמתו בשואה, את ההורים, החברים, את עצמכם בילדות. זה הצעצוע הכי טוב שפגשתי עד היום. ופגשתי.
החברה שעושה את זה, מיי הריטג', נמכרה השבוע למשקיעים מסן פרנסיסקו. דפקו וואחד אקזיט, מדברים על יותר מחצי מיליארד דולר. ומגיע להם כל סנט. כי הם החברים שגם ממפים גנטית את הבן אדם ויוצרים עבורו עץ משפחתי של דורות אחורה, וגם משמרים מסורות של שבטים נכחדים, וגם עושים דברים בעולם כדי לשמר את הקשר הבין־דורי ולהעמיק אותו. החזון של האיש שהקים את החברה המופלאה הזאת, גלעד יפת, הוא לחבר אנשים אל השורש שלהם, לא משנה באיזו מדינה ותרבות. ההבנה שלו שיצירת קשר מחודש עם הדורות הקודמים נותנת לאדם תחושת משמעות, המשכיות, שייכות, והיכולת שלו להפוך את זה לטכנולוגיה משנת עולם - זה עניין לפרס נובל לשלום. שלום בין כל אדם לשושלת המשפחתית שלו, לעם שלו, לתרבות שלו.
בעיניי, זה יישום מודרני של "מציון תצא תורה". המשפחתיות היהודית מונחלת לכל העמים דרך שורת המצאות כובשות לב. תוסיפו לזה את מעבדות הקורונה שהקימה החברה, וקיבלתם ישראל יפה בתלת ממד.
עכשיו אני מחכה לטכניקה שתשחזר את הקול המדויק של אדם על סמך מראה גרונו, כדי שבפעם הבאה הסבא המת שלי לא רק יבהה אלי מהתמונה, אלא גם יגיד משהו, יבטא דעה, יזרוק איזה בדיחה ביידיש. ככל שאני בוהה בו שותק אלי, כך זה רק מגדיל את הגעגוע.
