זה כנראה אחד האיומים הבודדים שהציבור הישראלי לא מודע למלוא היקפם. איום אסטרטגי משמעותי, שעלול לגרור את ישראל לפתוח במתקפת מנע, הגם שהעילה אינה נשק גרעיני. זה גם העניין הבוער ביותר שמונח כיום על שולחן המטה הכללי: הטילים של חיזבאללה.
ייאמר מייד: לישראל אין כוונה לפתוח במלחמה בצפון. גם לחיזבאללה אין, ככל הידוע כרגע. מאז 2006 נבנה בגבול הצפון מאזן הרתעה הדדי, ששולל מראש כמעט כל רעיון הרפתקני שעלול לעלות בראשו של אחד הצדדים. תעיד על כך הססנותו של חיזבאללה, שכבר כמה חודשים לא מוציא לפועל את דבריו על נקמה בעקבות הריגת פעיל הארגון בשדה התעופה של דמשק, בקיץ. גם ישראל נזהרת, ולא הגיבה על שיגור טיל הנ"מ לעבר מל"ט של חיל האוויר בלבנון, כדי לא להידרדר להסלמה.
אבל מאחורי הריסון הזה, נערכים שני הצדדים למלחמה. זה יכול לקרות בן־רגע: הרג של פעיל חיזבאללה בסוריה, שמוביל לפגיעה בחיילים או באזרחים ישראלים, שמובילה לתגובה, שמובילה לתגובת נגד, ומכאן זה כבר עניין של עצבים ומנגנוני בלימה שיעילותם לא נבחנה. לא סתם תרגל צה"ל לפני שבועיים תרחיש כזה בדיוק, של הידרדרות ל"ימי קרב" בצפון; תרחיש דומה עמד גם בבסיס התרגיל שביצע חיל האוויר בשבוע שעבר.
חיזבאללה סיכם את מלחמת לבנון השנייה עם לא מעט לקחים. פומבית הוא טען, כמובן, לניצחון - כמו כל ארגון טרור, אי ההפסד הוא ניצחון. אבל בבית־פנימה הוא נדרש להפקת לקחים לא פשוטה בעקבות המהלומות שספג. חסן נסראללה הודה אז, ברגע נדיר של כנות, שלא היה פותח במלחמה אילו ידע שאלה יהיו תוצאותיה.
כמו כל ארגון רציני (וחיזבאללה הוא ארגון מאוד רציני), ביצעו שם תהליך סדור של חקירה ולמידה. בהגנה, גילו שהם חסרי אונים מול העליונות של חיל האוויר והדיוק שלו: ברובע הדאחיה בביירות הותקפו כ־180 מטרות בבניינים, כולן נפגעו במדויק. הם גם הופתעו מהמודיעין, שאפשר בראשית המלחמה פגיעה ברקטות לטווח בינוני וארוך, מה שהגביל את היכולת שלהם לפגוע מדרום למפרץ חיפה.
בהתקפה, חיזבאללה ציין לעצמו בסיפוק את ההלם שנגרם בישראל כתוצאה משיגור של 4,000 רקטות, בעיקר במקרים של פגיעות מדויקות כמו במחסן הרכבת בחיפה (שמונה הרוגים) ובנקודת ההתארגנות של כוח המילואים בכפר גלעדי (12 הרוגים). לקח התקפי נוסף שהפיק הארגון היה הרצון להעביר את הלחימה לשטח ישראל. המנהרות שנחשפו לפני שנתיים בגבול לבנון היו האמצעי שנועד לאפשר לו "לכבוש את הגליל" ולהכריע תודעתית את המערכה כבר במהלך הפתיחה שלה.
מייד לאחר מלחמת לבנון השנייה, ותוך התעלמות מהחלטת מועצת הביטחון 1701, שהטילה אמברגו מלא על העברת נשק לחיזבאללה, החל חיזבאללה במבצע לוגיסטי עצום, במימון איראני של מיליארדי דולרים, שבמסגרתו הצטייד בעשרות אלפי רקטות והפך לצבא הטרור החזק בעולם. המונח "צבא טרור" שגור מאוד בצה"ל, אף שהוא שנוי במחלוקת - חלק מהמומחים סבורים שהוא נותן לארגון קרדיט גדול מדי, כי אחרי הכל, מדובר בארגון טרור ולא בצבא ממוסד.
על פי ההערכות העדכניות, לחיזבאללה יש כיום 140-120 אלף רקטות לטווח קצר של
45-40 ק"מ, שמכסות את השליש הצפוני של המדינה, כולל מפרץ חיפה וטבריה; כמה אלפי רקטות לטווח בינוני של עד 90 ק"מ, שמגיעות לשרון ולפאתים הצפוניים של גוש דן; וכמה מאות רקטות וטילים לטווחים של מאות קילומטרים, כולל טילי סקאד שהגיעו ממחסני צבא סוריה, ומאפשרים לפגוע בכל יישוב בישראל.
הרקטות והטילים של חיזבאללה מפוזרים בכל רחבי לבנון. את הרקטות קצרות־הטווח הוא מחזיק בעיקר בדרום המדינה, באזור שצמוד לגבול עם ישראל, כדי לנצל עד למקסימום את הטווח שלהן. הן חבויות בבתים בתוך 230 הכפרים השיעים, מוכנות להפעלה בכל רגע. משם מתכנן הארגון להמטיר אש תופת על הגליל, ולמעשה לשתק אותו. אם יחליט צה"ל להיכנס קרקעית לכפרים כדי להפסיק את השיגורים, הוא ייתקל במערך ביצורים שהקים חיזבאללה, כמארב לכוחות.
הטילים האחרים, מתוצרת איראנית וסורית, מפוזרים באתרים בכל רחבי לבנון. ככל שהטווח שלהם ארוך יותר, יכול חיזבאללה לשגר אותם מעומק לבנון. זה הופך את ציד הטילים למאתגר הרבה יותר עבור המודיעין וחיל האוויר.
מערך ההגנה האווירית של ישראל לא בנוי להתמודד עם כמות כזאת של רקטות. ככלל, הוא מתוכנן לפעול מהקל אל הכבד, כשעיקר המאמץ ירוכז בטילים ארוכי הטווח ובהגנה על האתרים האסטרטגיים. מי שאמורות לטפל בטילים האלה הן מערכות כיפת ברזל ושרביט קסמים; האחרונה אחראית גם ליירוט של טילי שיוט. מערכות ההגנה האווירית אמורות להבחין בין טילים מדויקים לאחרים ולבצע תעדוף של היירוט, במידת הצורך.
כמות הטילים האדירה שמחזיק חיזבאללה נועדה להרתיע את ישראל מלפתוח במלחמה. אבל למעשה מדובר בחלק מתוכנית רחבה יותר, שהוביל מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני, שחוסל בשנה שעברה בידי האמריקנים בעיראק. הרעיון שלו היה להקיף את אויבותיה של איראן בטילים ובטרור מכל כיוון אפשרי, והמערך של חיזבאללה היה רק רכיב אחד בתוכנית.
רכיב אחר הוא הסיוע שמעבירה איראן לג'יהאד האסלאמי ולחמאס. איראן ביקשה למסד חזית נוספת נגד ישראל, בסוריה, של מיליציות שיפעלו מטעמה ובהנחייתה. הרעיון היה להקים בסיסים ימיים, אוויריים ויבשתיים של לוחמים אפגנים ופקיסטנים, להצטייד בכמות גדולה של אמצעי לחימה (בעיקר רקטות, אבל לא רק), ולבצע פיגועים וירי אל שטח ישראל.
ישראל זיהתה את המגמה הזאת בזמן. חלק גדול מהתקיפות שמיוחסות לה בשנים האחרונות נועדו לסכל את ההתבססות האיראנית, לא רק בשטח הסורי שקרוב לגבול, אלא בכל המרחב הסורי. כך, יוחסה לחיל האוויר בחודש שעבר תקיפת תשתיות במרחב דיר א־זור בגבול סוריה־עיראק, שנועדו לשמש את המיליציות הללו, שנעו מזרחה לגבול עיראק לאחר שלא הצליחו להשתקע בעומק סוריה. זו היתה הפעם הראשונה שמטוסי חיל האוויר תוקפים באזור מאז השמדת הכור בדיר א־זור בספטמבר 2007.
הפעילות הנחרצת של ישראל בסוריה נשענת בעיקר על הכישלון הלבנוני. עד סוף 2012 צפתה ישראל בעיניים כלות בהתחמשות של חיזבאללה ולא עשתה דבר, בגלל חשש של הדרג המדיני להיקלע למלחמה נוספת בצפון. הצהרות הצמרת הישראלית בסיום מלחמת לבנון, שלפיהן "לא ניתן לחיזבאללה לבנות מחדש את כוחו", נותרו חסרות כיסוי. מצפון נבנתה מפלצת.
מלחמת האזרחים בסוריה שינתה את התמונה. אחרי תקופת הסתגלות, הבינה ישראל שיש לה הזדמנות - והחלה לפעול. תחת שם הקוד המכובס "מקורות זרים" דווח על אלפי תקיפות של חיל האוויר במרחב הסורי, ואם בראשית הדרך כל תקיפה היתה מרעישה עולמות, כיום היא בקושי מדווחת. התקיפות הללו הן הכל חוץ מרגילות: מדובר במבצעים מורכבים, ולא פעם גם מסוכנים, שעלולים להסתיים בהפלת מטוס או בפגיעה באזרחים. העובדה שזה לא קורה (למעט מקרה אחד, שבו נפגע מטוס אף־16 וטייסיו נטשו בשטח ישראל במהלך תקיפה ב־2018) היא הוכחה לעליונות המוחלטת של חיל האוויר בזירה.
אחרי ההתעצמות המואצת בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הגיע חיזבאללה למסקנה שהוא נמצא ברוויה מבחינת כמות הטילים, והחל להשקיע בשיפור הדיוק שלהם. המושג הזה, דיוק, עלול להיות מטעה עבור מי שלא עוסק בתחום, אבל הוא קריטי: רוב הארסנל של חיזבאללה כיום, וגם של חמאס, הוא של רקטות סטטיסטיות, "טיפשות". מי שמשגר אותן אינו יכול לשלוט במקום הפגיעה שלהן, וכדי לגרום נזק ממשי, צריך לשגר כמות גדולה של רקטות. כך, כמעט מחצית מהרקטות ששיגר חמאס במבצע צוק איתן נפלו בשטחים פתוחים או בעזה, בדיוק כמו שקרה לחלק גדול מטילי הסקאד ששיגר סדאם חוסיין לישראל במלחמת המפרץ הראשונה.
טילים מדויקים הם עולם אחר. הם מצוידים במנגנון ניווט, שמאפשר לפגוע במטרה בדיוק גדול. אחד הטילים המרכזיים של חיזבאללה הוא M-600 ("תישרין"), שמיוצר בסוריה ומבוסס על הטיל האיראני פאתח־110. לטיל הזה גרסאות רבות, והוא בעל טווח של כ־250 ק"מ וראש נפץ של כחצי טון. הדיוק הנוכחי שלו הוא רדיוס של עשרות מטרים מהמטרה. טילים אחרים מדייקים ברמה של כ־100 מטר. המשמעות היא שאם חיזבאללה שם את הצלב על בניין המטכ"ל בקריה בתל אביב, הוא יכול לפגוע בכל מקום בין עזריאלי, מתחם שרונה, בית החולים איכילוב ורחוב אבן גבירול.
למי שרוצה סתם להרוג אזרחים בכמויות זה מספיק טוב, אבל מי שרוצה לשתק מדינה צריך יותר מזה. חיזבאללה רוצה להיות מסוגל לעשות לישראל בדיוק את מה שהיא עשתה לו במלחמת לבנון השנייה: לפגוע במתקנים אסטרטגיים (בעיקר חשמל), במתקנים צבאיים (בעיקר חיל האוויר), ובמוסדות שלטון (בעיקר בירושלים), כדי להציג תמונת ניצחון. לכן הדיוק הוא קריטי.
מי שניהל את פרויקט ההתחמשות המואץ של חיזבאללה אחרי מלחמת לבנון השנייה היה עימאד מורניה. אחרי חיסולו בפברואר 2008 בדמשק, בפעולה שמיוחסת למוסד בסיוע האמריקנים, החליף אותו בן־דודו וגיסו, מוסטפה באדר א־דין, גם הוא ממייסדי הארגון. במאי 2016 חוסל גם א־דין, במבצע משותף לחיזבאללה ולאיראן: התירוץ הרשמי היה חיבתו לאלכוהול, נשים ועשיית כסף מהצד, אבל הסיבה האמיתית היתה סדרת חיכוכים עם סולימאני סביב מעורבות חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה. החיסול העביר את הפרויקט לניהולם הבלעדי של נסראללה וסולימאני.
בתחילת הדרך, ההצטיידות של חיזבאללה בנשק מדויק נעשתה באופן מגושם. הטילים המדויקים יוצרו באיראן והוטסו לדמשק. ב־2013, בעת כהונתם של הרמטכ"ל בני גנץ ומפקד חיל האוויר אמיר אשל, החלה ישראל במערכה למניעת יכולת מדויקת ללבנון. המערכה הזאת נמשכת עד היום, כשלכל מבצע או תקיפה שמתקיימים במסגרתה ניתן שם שונה.
התקיפות בלבנון הואצו ב־2014, הואטו מעט ב־2015, כשרוסיה הצטרפה למערכה להצלת שלטון אסד, והואצו שוב ב־2016, כשישראל הבינה שיש לה חופש פעולה נרחב, למרות הנוכחות הרוסית בסוריה. אז נפל דבר גם בצד השני: סולימאני הבין שדאעש הובס ואסד ניצל, וזיהה שעת כושר לביסוס ההגמוניה האיראנית בסוריה. על הפרק עמדו שלושה עניינים מרכזיים: התבססות של האיראנים ושלוחיהם על אדמת סוריה; אינדוקטרינציה לעם הסורי באמצעות אישי דת שיעים שהוטסו מאיראן; והשתלטות על תעשיית הנשק הסורית.
בסוריה פועלת תעשיית נשק מפותחת, תולדה של ידע רוסי ושנים של פיתוח מקומי לטובת התחמשות הצבא הסורי כהכנה למלחמה עתידית נגד ישראל. עיקרה פועלת תחת המכון הלאומי הסורי למחקר ולימוד מדעי (CERS), השם המכובס של התעשייה הצבאית הסורית.
הרעיון של סולימאני היה פשוט: לייצר את הטילים על אדמת סוריה, וכך לייתר את הצורך במשלוחים מאיראן ולמנוע את תקיפתם. איראן תממן, סוריה תייצר, וממנה יועברו הטילים ללבנון. לאסד לא היתה שום יכולת להתנגד לרעיון הזה; הוא חייב את חייו לאיראנים ולחיזבאללה, וגם חייב להם כ־80 מיליארד דולר עבור ציוד, סיוע והלוואות שקיבל. מעבר לכך - עבודה למפעלים הסוריים, שמשמעותה גם פרנסה לאלפי אנשים, היתה מבורכת בעיניו.
ישראל זיהתה את התהליך והחלה לתקוף בשיטתיות את המתקנים ותשתיות הייצור על אדמת סוריה. על פי פרסומים גלויים, בוצעו עשרות רבות של תקיפות כאלו, של מפעלים ואתרי אחסון.
הנחישות הישראלית לתקוף נתקלה בנחישות איראנית לייצר. אם הייצור על אדמת איראן נכשל, והייצור על אדמת סוריה נכשל, השלב הבא היה מעבר לייצור בלבנון. הפעם לא מדובר בייצור שלם של טיל מהיסוד; כדי לייצר טיל צריך לדעת ליצור מעטפת מתכת מדויקת שיכולה לעמוד בלחצים, ואז ליצוק לתוכה חומר נפץ נוזלי, בתהליך שהוא עתיר סיכונים. גם ייצור המנוע הוא תהליך מורכב, ובניית ראש הקרב היא תהליך שדורש ניסיון ביציקה ובהרכבה, בוודאי אם מדברים על כמות גדולה ועל איכות ואמינות גבוהות.
לחיזבאללה אין יכולת כזאת, שדורשת תעשייה צבאית מפותחת עם עשרות מדענים ואתרי ייצור גדולים. במקום זה, בחרו שם בתהליך של הסבה: לוקחים רקטה "טיפשה" מהסוג הישן, שהוברחה בעבר מאיראן ומסוריה, והופכים אותה למדויקת באמצעות GPS וכנפונים, שביחד עם מחשב קטן יכולים לתמרן אותה אל היעד.
המחשב, בגודל של לפטופ, מוכנס לתוך מעטפת גלילית שמולבשת באמצע הרקטה. לתוכו מוזן היעד, והניווט מבוצע באמצעות ה־GPS. במהלך המעוף, שאורך כמה דקות, מבצע המחשב חישובי מסלול, ובמידת הצורך מזיז את הכנפונים כדי לבצע תיקונים במסלול.
את כל הציוד המדויק ניתן לרכוש באינטרנט, אבל חיזבאללה מקבל אותו מאיראן. המחשב עצמו מבוסס על אלגוריתם עם משוואות אווירודינמיות פשוטות למדי; גם תהליך ההסבה אינו מסובך, והוא נמשך כמה ימים. בסיום התהליך נדרשים כוונון וכיול, וכן בדיקות לכנפונים, כדי לוודא שהם זזים בכיוון הנכון.
על פי פרסומים שונים, תהליך ההסבה מסוגל להביא את הרקטה לרמת דיוק של 30-20 מטר. טוב כדי לפגוע בתחנת כוח או במבנה, אבל לא מספיק כדי להכניס טיל בחלון ספציפי או כדי לחסל מישהו. לשם כך כבר נדרש דיוק ברמה אחרת, וגם מודיעין בזמן אמת, שיש רק למעצמות צבאיות.
לכאורה ניתן לדייק כל רקטה. אבל פרויקט כזה על מאות אלפי רקטות הוא תהליך יקר ומיותר, וכדי לפגוע בקריית שמונה או בחיפה, חיזבאללה יסתפק בנשק סטטיסטי. במילים אחרות, הנשק הסטטיסטי נועד לאיים על האוכלוסייה, והנשק המדויק - על מטרות האיכות.
הגודל (או ליתר דיוק, הקוטן) של האלמנטים הדרושים להסבה, ובעיקר המחשב, מלמדים עד כמה מורכב האתגר שעימו מתמודד צה"ל, ועד כמה גדול ההישג שלו. בסופו של דבר, חלק גדול מהתקיפות המיוחסות לחיל האוויר משמידות בקצה לפטופים קטנים, וכך מונעות מטיל להפוך למדויק. בהתחשב באיכות המודיעין בזמן אמת שנדרשת, וברמת הסיכון והדיוק של חיל האוויר, מדובר באופרציה מרשימה בכל קנה מידה. לדברי ראש אמ"ן היוצא, אלוף תמיר הימן, בלבנון יש כיום כמה עשרות טילים מדויקים.
במלחמת לבנון השנייה שיגר חיזבאללה לשטח ישראל כ־200 רקטות מדי יום. במלחמה הבאה הוא מתכנן לשגר אלפים. לישראל אין יכולת ליירט את כולן, ואפילו לא את רובן, כך שהנזק שייגרם לגליל יהיה כנראה גדול. מנגד, פוטנציאל הנזק של כל רקטה בנפרד הוא מצומצם יחסית, והמרחבים המוגנים (ממ"דים ומקלטים) אמורים לספק הגנה מפני הרקטות.
כחלק מהמלחמה בפרויקט הדיוק, פועלת ישראל לא רק באמצעים צבאיים נטו, אלא גם בדרכים אחרות - מדיפלומטיה ולחצים בינלאומיים, דרך מערכה כלכלית, ועד למהלכים תודעתיים והסברתיים. פעמיים בשנים האחרונות נחשפו בפומבי אתרים לדיוק טילים של חיזבאללה בלבנון, על ידי ראש הממשלה נתניהו: הראשונה בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם ב־2018, שבו חשף שלושה אתרים; והשנייה - בנאום מוקלט לעצרת האו"ם ב־2020, שבו חשף מתקנים נוספים, לרבות מחסני רקטות בלב שכונה אזרחית בביירות.
בשני המקרים הכחיש חיזבאללה את הטענות. ההכחשות נועדו בעיקר לאוזניים לבנוניות: המצב בארץ הארזים רע מתמיד, ולבנון מתמודדת עם המשבר הכלכלי והחברתי העמוק בתולדותיה. חיזבאללה, שכבר מזמן הפך לחלק מהממשלה, ובמובנים רבים שולט במדינה כולה, נתפס כמי ששותף באחריות למצב, וספק אם לציבור הלבנוני יש אמפתיה למי שעלול להביא עליו אסון נוסף, בוודאי אחרי הטראומה של הפיצוץ בנמל ביירות בקיץ האחרון.
ההחלטה של ישראל לרכוש חימוש חדש לחיל האוויר ומיירטים נוספים למערכות ההגנה האווירית (לצד מטוסי קרב, מסוקי סער ומטוסי תדלוק), נבעה בעיקרה מהסתכלות צפונה. בדו"ח השנתי שלו הציב המכון למחקרי ביטחון לאומי את ההסתברות למלחמה בלבנון במקום הראשון, גבוה יותר מהאיום האיראני. השם העדכני שהמומחים נותנים למלחמה הזאת, בפרסומים ובתרגילים, הוא "מלחמת הצפון הראשונה" - ההנחה היא שהמלחמה לא תישאר בגזרה הלבנונית בלבד, אלא תתרחב גם לסוריה (ואולי גם לעיראק): ייתכן שסוריה עצמה תפעל נגד ישראל, כדי לגמול לאיראן ולחיזבאללה על הסיוע הנדיב שהעניקו לה במהלך מלחמת האזרחים; ואפשר שיבוצע ירי טילים של מיליציות שיעיות מעיראק, ואולי אף על ידי החות'ים בתימן, תומכי איראן.
מלבד הרקטות הסטטיסטיות, איום נוסף מצפון הוא החדירה לשטח ישראל. סיכול פרויקט המנהרות פגע קשות בתוכניות של חיזבאללה, אבל לא סיכל אותן לחלוטין. כוחות העילית של הארגון, רדואן (ככינויו של עימאד מורניה), מתכוננים לבצע פשיטות לשטח ישראל כדי להשתלט על יישובים או מוצבים. מי שביקרו באחרונה באזור ראש הנקרה או מטולה הבחינו בוודאי בקירות הגבוהים שמתנשאים לאורך הגבול. הם נועדו לצמצם את היתרון הטופוגרפי של מי שנמצא בלבנון ולהקשות על חיזבאללה לירות לעבר שטח ישראל.
בשנים האחרונות משקיע חיזבאללה גם ברחפנים. הוא אמנם הפעיל רחפנים כבר במלחמת לבנון השנייה, אבל מאז נעשתה כברת דרך ארוכה, וכיום יש לו קשת רחבה של מל"טים קטנים ורחפנים משלל סוגים, כולל כאלה שנושאים חומרי נפץ לטווחים של מאות קילומטרים.
לצה"ל יש לא מעט דרכים להתמודד עם האיום הזה. אחת מהן היא פעילות בספקטרום (חסימת תדרים), שאמורה לשבש ולעיתים גם ליירט את הכלי התוקף. האתגר העיקרי הוא איך עושים זאת בלי לשבש את התקשורת בצד שלנו.
מעל לכל האיומים האלה, בסעיף הראשון מבחינת צה"ל, מופיע עניין "המדויקים". מדובר בעניין כל כך כבד, שהרמטכ"ל וסגנו מטפלים בו בעצמם, על בסיס קבוע. זה אומר דיונים שוטפים, תוכניות ומעקב צמוד על מה שקורה משני צדי הגבול. בסיסה של ההיערכות הזאת הוא בתוכנית "ארכימדס", שגובשה תחת הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, והגדירה את האיום, את המענה הנדרש ואת תהליכי ההצטיידות ובניין הכוח כדי להתמודד איתו.
הדעה הרווחת בצה"ל כרגע היא כי איום "המדויקים" נסבל, ואפשר להתמודד איתו. התחשיב מביא בחשבון את אופי הטילים שיש לחיזבאללה, את יכולת הנזק הפוטנציאלית שלהם, את תמונת המודיעין שתאפשר השמדה של האמצעים האלה בתחילת המערכה הבאה ואת יכולת השיבוש של הירי הזה ויירוט הטילים. בהנחה שכמה טילים מדויקים עדיין יצליחו לחדור, השאלה היא איזה נזק הם יגרמו.
כל זה אמור להוביל למספר קסם, שצריך להיות הקו האדום של ישראל. נתון שמעבר לו ישראל לא יכולה להשלים, וחצייה שלו אמורה לשגר את צה"ל למתקפת מנע, בידיעה שמחירה יהיה נמוך מזה של מלחמה עתידית. עד כה נמנעה ישראל מלנקוב במספר כזה. חלק מהמומחים נוקבים במספר 500 טילים מדויקים, אחרים במספר 1,000. כאמור, חיזבאללה עדיין רחוק מזה, אבל האופק ברור: הוא ממשיך לייצר ומנסה להבריח.
מצדדי ההימנעות מקביעה ברורה של קו אדום סבורים כי מדובר במציאות דינמית, שבמסגרתה צוברת גם ישראל כלים שונים שמשנים את התמונה ואת החשבון. מנגד, החשש הוא שישראל תרגיל את עצמה בכל פעם למצב החדש. כמו הצפרדע, שהמים שהיא טובלת בהם בסיר מתחממים בהדרגה, להנאתה, עד שהיא מבושלת לגמרי. ישראל התבשלה ללא מעש מול עשרות אלפי הרקטות הסטטיסטיות שנצברו בלבנון, וכך עלול לקרות לה גם מול הרקטות המדויקות.
הדעה הרווחת בצה"ל ובקרב מומחים אזרחיים היא שחובה על ישראל להגדיר לעצמה את הקווים האדומים שלה, והעובדה שטרם עשתה זאת היא תקלה חמורה שנדרש לתקנה בהקדם.
הרמטכ"ל כוכבי אמר לאחרונה בדיונים סגורים כי בכוונתו לעשות זאת מול הממשלה החדשה שתקום, אבל ספק אם ימצא בממשלה פרטנר להגדרות מחייבות, בגלל חששו של הדרג המדיני שלא יעמוד בקווים האדומים שהגדיר לעצמו. ועדיין, עצם הדיון יהיה מבורך.
"חיזבאללה רוצה להגיע למאסה כזאת של מדויקים, שתרתיע אותנו מלהתמודד איתו", אומר תא"ל ערן ניב, ראש חטיבת שילו"ח (שיטות לחימה וחדשנות), שבין תחומי אחריותה נמצא גם איום המדויקים. החטיבה שלו קושרת בין שלוש המערכות - המב"מ (המערכה בין המלחמות, שנמצאת באחריות משותפת של אגף המבצעים, אגף המודיעין וחיל האוויר); התוכניות האופרטיביות למלחמה (שבאחריות אגף המבצעים והפיקודים), ומרוץ החימוש והלמידה, שאמור להבטיח שגם בעוד עשור, תקדים ישראל את אויביה. "אנחנו רצים כאן במקביל גם ספרינט ל־100 מטר וגם מרתון", הוא אומר.
תחת ניב פועלים צוותים שעוסקים בהגנה, בהתקפה, במב"מ, במודיעין, בתודעה והשפעה ובפוטנציאל הטכנולוגי העתידי. עיקר העיסוק שלהם כיום הוא במדויקים, משתי משפחות: טילים ורקטות (שעושים מסלול בליסטי, ונגדם פותחו אמצעי ההגנה האווירית), וטילי שיוט שיש בידי איראן (שטסים במסלול ישר, בגובה הקרקע; חלק ממערכות ההגנה האווירית הוסבו כדי לטפל גם בהם).
"מלבד הגרעין האיראני, זה האיום הכי גדול היום על ישראל", אומר ניב. "זה ה־אירוע. עליו מתקיימות הערכות המצב. זה התרחיש בתרגילים. הכל מכוון לשם, אבל גם המענה מכוון לשם. אם חיזבאללה יעבור סף של כמות או של איכות, נידרש לפעול. זאת החלטה כבדה, אבל לא נוכל לברוח ממנה. בינתיים אנחנו מנסים לפעול בדרכים יצירתיות אחרות, שלא יאפשרו להם להגיע לשם".
ניב הוא מאלה הסבורים שישראל חייבת להגדיר לעצמה קווים אדומים. לא רק כמותית, אלא גם איכותית. למשל, מעבר של חיזבאללה ממאמצי הברחה של ערכות להסבה לייצור עצמי מסיבי בלבנון. "אנחנו צריכים לסמן סף כמותי וסף איכותי, שמעבר שלהם יחייב אותנו לפעולות אחרות", הוא מדגיש.
חיזבאללה עוד לא נמצא שם, אבל זה עלול להשתנות בקרוב. הסרת הסנקציות הכלכליות מעל איראן, כחלק מהחזרה הצפויה להסכם הגרעין, תזרים מחדש גם כסף רב לבני החסות שלה באזור, ובראשם חיזבאללה. אם טהרן וביירות ירגישו שהאמריקנים גם מגבילים את הפעילות הישראלית, או תומכים בה פחות, הם עשויים להרגיש בטוחים יותר להסתער על פרויקט הדיוק ולעבור מעבודה בפינצטה לפעילות נרחבת.
ניב מדגיש כי יש רכיבים בהיערכות להתקפת טילים של חיזבאללה שאינם מטופלים כראוי - הבולט שבהם הוא מצב המיגון בצפון. התוכנית הממשלתית מ־2017, "מגן הצפון האזרחי", שהיתה אמורה לטפל בפערי המיגון בצפון, לא בוצעה מעולם, וליותר ממחצית מתושבי הצפון אין ממ"ד או מקלט. "ההוריקן נמצא על סף דלתנו, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשקוע", הוא אומר. "חייבים להסתכל קדימה ולקבל את ההחלטות הנכונות לעתיד".
ישראל לא יצאה מעולם למתקפת מנע על בניין כוח של האויב. החריג היחיד הוא כמובן נשק גרעיני: פעמיים תקפה ישראל כורים גרעיניים באזור - ב־1981 בעיראק וב־2007 בסוריה - כחלק מ"דוקטרינת בגין", שלפיה אין לאפשר למדינת אויב לפתח טכנולוגיה גרעינית. ההחלטות על התקיפות האלו היו מורכבות, אבל קביעת הקו האדום שמחייב אותן היתה קלה: רגע לפני שהכורים יהפכו להיות "חמים".
לעומת זאת, קביעת קו אדום בכל הקשור למדויקים היא חמקמקה יותר. בוודאי כאשר אותו "איום קיומי" אינו קיים במתכונתו הקלאסית. לשם השוואה, ישראל לא יצאה למתקפת מנע גם מול איום המנהרות מעזה (עד שראתה מחבלים יוצאים ממנהרה סמוך לקיבוץ סופה ויצאה למבצע צוק איתן), וגם לא למלחמת מנע נגד הטרור הפלשתיני, למרות מאות הרוגים (עד לפיגוע ליל הסדר במלון פארק בנתניה, שהוביל למבצע חומת מגן).
ישראל גם נמנעה מלצאת למתקפת מנע דומה על איום אסטרטגי אחר - הכמות האדירה של נשק כימי, שסוריה החזיקה עד למלחמת האזרחים. בישראל העריכו (ובצדק), שסוריה תימנע מהפעלת הנשק הזה, ותסתפק בכך שהוא מייצר משוואת הרתעה הדדית.
מומחים רבים סבורים שהמדויקים מציבים בפני ישראל איום מסוג אחר. שכבר אי אפשר להגיד ש"הרקטות יחלידו במחסנים", ומתבקשת פעולה. לא מעט ממנה מתבצע כבר כעת - בתקיפות (לדברי כוכבי, ב־2020 ביצעה ישראל יותר מ־500 כאלו), וברכיבים דיפלומטיים (שיתוף פעולה מודיעיני והפעלת לחצים על ממשלות במערב) ותודעתיים (כמו הנאומים של נתניהו ופרסומים בתקשורת הבינלאומית והערבית), שנועדו להרחיק את חיזבאללה מהחזקה באלפי טילים מדויקים.
"חיזבאללה רואה אותנו בדיוק כמו שאנחנו רואים אותו - כמי שזוממים לתקוף אותו", אומר המזרחן פרופ' אייל זיסר מאוניברסיטת תל אביב. "הוא רוצה דיוק כדי להרתיע אותנו. עוד כמה אלפי טילים לא ישנו לו, אבל דיוק הוא מבחינתו שובר שוויון. ומכיוון שהוא מתקשה להבריח יכולת מדויקת מסוריה, הוא רוצה לייצר אותה בלבנון".
ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, האלוף (מיל') עמוס ידלין, הוא אחד הקולות הבולטים שטוענים כי ישראל חייבת לקיים עם עצמה את הדיון האסטרטגי כבר כעת, ולהגדיר לעצמה קווים אדומים. "יש לבחון ולהגדיר את העיתוי הנכון לפעולה נגד פרויקט הדיוק, תוך הבנה שהיא יכולה להוביל להסלמה רחבה", הוא אומר. "הימצאות מאות טילים מדויקים בידי הציר האיראני, ובפרט בידי חיזבאללה, שיכולים לגרום בישראל פגיעה אזרחית נרחבת ולשתק מערכים חיוניים, היא איום אסטרטגי שאין לאפשר את התפתחותו".
לדעת ידלין, האירוע המכונן בהקשר של הדיוק הוא התקיפה האיראנית על תשתיות הנפט של סעודיה בספטמבר 2019. עשרות טילים מדויקים וטילי שיוט פגעו אז במתקני חברת "אראמקו" והשביתו כמחצית מיכולת הייצור של הסעודים. איראן אמנם ניסתה להרחיק מעצמה עדות, ומי שלקחו את האחריות לתקיפה היו החות'ים בתימן, בני חסותה; אבל מידע מוצק הצביע על כך שהטילים שוגרו מאדמת איראן.
האיראנים הבינו באירוע הזה שדיוק הוא אכן הדבר הבא, ולכן החליטו להסתער עליו בכל החזיתות. זה יותר מורכב עבורם בהיעדרו של סולימאני, אבל כהגדרת ידלין - "הרכבת נוסעת". טילי שיוט (או מל"טים חמושים לטווח של אלפי קילומטרים) כבר הועברו לידי החות'ים בתימן, ומצויים במספרים נמוכים יותר בעיראק ובסוריה, ואפשר שגם בלבנון.
"ישראל לא נמצאת במצב של סעודיה", הוא אומר. "יש לנו מודיעין יותר טוב, וסביר שנדע על תקיפה כזאת מראש. יש לנו יכולת סיכול מרשימה ונוכל לתקוף לפני השיגור, ויש לנו גם יכולת גילוי והגנה, אבל האיום בכללותו הוא בעייתי ומחייב שינוי באסטרטגיה".
ידלין נוקב בארבע אסטרטגיות אפשריות שיש לישראל: הרתעה (לגרום לנסראללה להבין שירי טילים מדויקים יוביל להחרבת לבנון); הגנה (יותר השקעה במיירטים ובאמצעים נוספים); תקיפות ופעולות נוספות במסגרת המב"מ (שמשמעותן דחיית הקץ), ומכת מנע (שתיקח מחיזבאללה את היכולת, אבל תעמיד את ישראל בסכנת מלחמה כוללת).
"הבעיה היא שהרתעה עלולה להישחק או לא להתקיים אם חיזבאללה יצטייד במלאי גדול של מדויקים, והגנה היא יקרה מאוד, ועלולה לא להספיק מול כמויות גדולות ומטחים. לכן הדיון החשוב הוא במניעה. לכאורה אנחנו עושים את זה כל הזמן, אבל צריך כבר לחשוב על השלב הבא. יכול להיות שנצטרך להחיל את דוקטרינת בגין גם על הטילים המדויקים".
ראש חטיבת המחקר לשעבר באמ"ן, תא"ל (מיל') איתי ברון, שכתב את ההערכה השנתית של המכון למחקרי ביטחון לאומי, סבור אחרת. "המדויקים מציבים אמנם איום חריג בעוצמתו, אבל זה לא נשק גרעיני", הוא אומר. "המדויקים הם לא חזות הכל מבחינת חיזבאללה. הם חלק מתמונה רחבה.
"חיזבאללה לא רוצה מערכה ארוכה אלא מהלומות כואבות, שיקצרו את משך המלחמה ונזקיה, ולשם כך ייתכן שמספיקה לו כמות קטנה של מדויקים, שתופעל לצד מסה של אש סטטיסטית וחדירות קרקעיות לשטח ישראל. יכול להיות שמספיק להם טיל מדויק אחד על תחנת כוח או על הכנסת כדי להשיג את אפקט הניצחון שהם רוצים".
הבעיה היא שמול מספר קטן של רקטות קל לישראל להתמודד, גם בהיבט ההתקפי וגם בהיבט ההגנתי. מול כמות גדולה של מדויקים, הסיפור יהיה אחר לגמרי. ישראל תתקשה לאתר ולהשמיד את כולם; די בכמה רקטות שיחדרו את המערכים הצפופים של ההגנה האווירית כדי לגרום נזק משמעותי, פיזי ותודעתי.
דרך אפשרית לטפל באיום הזה שלא באמצעות מכה יזומה היא ניצול הזדמנויות. בהנחה שישראל וחיזבאללה יתדרדרו מתישהו בקרוב ל"ימי קרב", על רקע אירוע כזה או אחר, יכולה ישראל לנצל את ההזדמנות ולפעול לא רק נקודתית, אלא באופן רחב יותר. כך היא נוהגת בשנים האחרונות בעזה, תוך ניצול כל אירוע זניח על הגבול לתגובה שתשלול מחמאס יכולות ייצור והתעצמות. בלבנון הדילמה גדולה פי כמה, בגלל גודל האיום ומחיר המלחמה.
אם חיזבאללה ימשיך בקצב הנוכחי של ייצור הטילים, הגעה אל הקו האדום תיקח לו שנים. אבל אם הוא יאיץ את הקצב, או יעבור לייצור תעשייתי בלבנון - משך הזמן יתקצר משמעותית. במקרה כזה, ישראל תידרש להכריע אם לפעול כדי לגדוע את האיום הקונבנציונלי הגדול והמסוכן ביותר שניצב בפניה, או לחיות איתו.