זה היה בפורים לפני כמה שנים. הייתי עסוק בהכנה של יותר מדי משלוחי מנות שניסו להיות יותר מדי מקוריים, ובאוזן הפנויה הקשבתי לרדיו. גל"צניק צעיר (גילוי נאות: כבר אז הייתי חלק מהתחנה) העלה על הקו את השר דאז מש"ס, שלמה בניזרי, וסיפר לו סוד כמוס: מתברר שח"כ אחמד טיבי מחבב מאוד את מגילת אסתר.
כן כן. דווקא ד"ר טיבי. דווקא את המגילה. טיבי מסר שמדובר באחד הטקסטים האהובים עליו בעולם כולו. הוא קרא בה אינספור פעמים, והוא מזמזם אותה בע"פ. מה דעתך? שאל המנחה את השר, ככה לכבוד פורים, שנעשה חידון מגילת אסתר קליל: אחמד טיבי VS שלמה בניזרי.
על אחמד טיבי אפשר להאמין באמת כמעט הכל, וההצעה לבניזרי היתה מסוג ההצעות שאי אפשר לסרב להן, וכך יצא החידון לדרכו. אבל חיש מהר התברר שהחידון בכלל לא קל. השאלות היו למתקדמים ולמיטיבי לכת, וטיבי ירה תשובות מהירות ומדויקות שהשאירו את בניזרי המום. גם אני יצאתי לגמרי מריכוז, תקעתי מבט אבוד במכשיר והרסתי כמה משלוחי מנות מפונפני־מאפים.
בניזרי, ובכן, הפגין שליטה נאה במגילה, אבל טיבי! טיבי ידע איך קראו לכל אחשדרפן וסריס, מה היה הרכב התמרוקים של אסתר, ומה בדיוק אמרו על כך חכמי המדרש. משאלה לשאלה התחיל להיפתח פער משמעותי בין השר וחבר הכנסת, פער מביך, בואו נודה, וקולו של בניזרי, שבתחילה היה מבודח וחגיגי, הלך ונחבל ואף שקע למצוקה גרגירית.
החידון הסתיים כמובן בתבוסה. טיבי צהל באיפוק, כמו שחקן כדורגל שהבקיע מול קבוצת נעוריו, ובניזרי נשמע כמי שזקוק לסיוע רפואי דחוף. רגע לאחר מכן, המנחה קטע את השיר הפורימי שהתנגן והודיע בעליצות שזה הזמן להתוודות: החידון היה מתיחה. טיבי כרוך אחרי מגילת אסתר בערך כמו שהוא מאוהב ב"כוזרי", וכל התשובות נמסרו לו מראש. רק בשביל הקטע. הנה אני מעלה את השניים שוב על הקו.
וזה, רבותיי, היה רגע רדיופוני גאוני. תזמון מלוטש. בעיקר הרגע שבו שלמה בניזרי חזר לשידור כדי לקבל בהקלה את הבשורה. עם האבן שנגולה מליבו באותו רגע היה אפשר לחסום את נתיבי איילון. בניזרי צחק מקרב לב, רצה באופן כללי לחבק את העולם, והחמיא בנדיבות למנחה ולצוות התוכנית.
ואני, שגדלתי על תוכניות מערכונים ו"יתוש בראש", והערצתי את דורי בן זאב ואת הפאנצ'ים של מנחם זילברמן, חשבתי שהחידון הזה עם בניזרי וטיבי היה כנראה הרגע הכי מצחיק שהיה לי מול רדיו.
תבוא הברכה על מי שיזכיר לי מי היה אותו מנחה גאון.
צחוקים גדולים הם כמו סימניות ונעצים בספרי הזיכרונות שלנו. הם בלתי נשכחים. אני זוכר מתי ואיפה, ובעיקר באיזה הקשר, צחקתי את הצחוקים שאיימו לשבור לי את הצלעות. זה די מדהים כשחושבים על כך שאין עוד רגע שבו אדם מרגיש כל כך חי כמו בזמן שהוא מצליח בקושי לנשום.
זה יכול לקרות בכל מקום. הגעתי פעם לבית כנסת בשבת וגיליתי שהמתפללים מוטרדים מכך שחתולה המליטה ככל הנראה בארון הקודש. תפסתי פעם פורצת בתוך הבית שלי. זה לא היה נעים בכלל. לשני הצדדים. אבל האופן ההזוי שבו היא התפתלה בניסיון להסביר שהיא נקלעה לכאן בטעות - באחת וחצי בלילה, כן? - היה קורע.
הייתי פעם בהלוויה שבה הקברן - ברנש עתיר כישרונות - עמד בתוך הבור וטיפל בקבורה ביד אחת, תוך כדי קריאה קולנית של פרק תהילים גנרי ואיסוף צדקה ביד הפנויה! פתאום נפל לו שטר של 50, והוא גחן וחיטט למצוא אותו, תוך שהוא קורא "ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך". מה אומר? אפילו היתומים צחקו. פעמים רבות הרגעים הכי מצחיקים הם רגעי פלישה לא צפויה.
אני מציין את זה, כי חשוב לי להדגיש שצחוק והומור לא קשורים בהכרח לשמחה. אנשים עם הומור מפותח הם לא תמיד אנשים שמחים. דווקא מצבי מצוקה יכולים להוליד רגעים קורעים. לכן אין שום סיבה להתפלא שהסיפור על אסתר ומרדכי הוא סיפור לא מצחיק. ממלכה רקובה, שחיתות, שוחד ושנאת יהודים - הפכו לחג הצחוק הרשמי של העם הזה, שתרומתו להומור המודרני שקולה לתרומתם של השחורים (סליחה, כן?) למוזיקת הבלוז.
בנעוריי בישיבה אירועי פורים היו גולת הכותרת של השנה. היוקרה של כל מחזור (שאנחנו, בעגת בני עקיבא, קראנו לו "שבט") נקבעה לדיראון או לתהילה, ובעיקר לנצח, על פי רמת הפקות הפורים שהצליח להרים. ואני מודה, השבט שלי היה נחוש להגדיר סטנדרט חדש שלא במהרה יישכח.
לילה אחד, למשל, הזמנו אוטובוסים לבניין הפנימייה שלנו. בחסות החשיכה עלינו, כ־90 תלמידי י"א, על ההסעות ונסענו מכפר הרא"ה לישיבת נחלים שליד פתח תקווה. שם החלפנו כיפ'ים עם חברינו מהמחזור המקביל. הם עלו על האוטובוסים ונסעו לישיבה שלנו, ולמחרת בבוקר ההנהלות של שני מוסדות חינוך נחשבים למדי היו צריכות להתמודד עם התלמידים הלא נכונים.
אבל זה לא היה מצחיק במיוחד. הרפתקה? בטח. אתגר לוגיסטי? אין מה לדבר. אבל הצחוקים האמיתיים התרחשו כשניסינו להרים הצגה גדולה שמתארת את מלחמת גוג ומגוג. הרעיון היה שבסוף סצנת הקרב המסוגנן בין גוג (ישיבה מעאפנה בשרון) למגוג (אולפנא סמוכה לבנות חסודות) אמור המשיח להגיע מהשמיים בליווי פירוטכניקה.
איך עושים את זה? התוכנית היתה למתוח חבל מגג הבניין הגבוה בישיבה ועד למגרש שבו התקיים המופע. המשיח יגלוש על החבל באמצעות "אומגה" שאלתרנו ממשענת של כיסא רצוץ, ישר אל גבו של חמור אפור שהשגנו בדרכים שעדיין לא הותרו לפרסום. בעיה אחת היתה שלא הצלחנו למצוא חבל באורך 70 מטר. לא היתה ברירה אלא לקשור שני חבלים. אומגה תקנית לא אמורה לכלול קשר באמצע הכבל, ולכן התבקש חברי הטוב אלי - הלוא הוא "המשיח" - להקפיץ את עצמו כשהוא מתקרב לקשר. אחרת ייתקע באמצע הדרך באופן מאוד בלתי משיחי וישבור את הרגליים בקפיצה.
הבעיה השנייה היתה שהאומגה פשוט לא החליקה על גבי החבל. ולכן לילה שלם ישבו כמה חבר'ה ומרחו שכבה נדיבה של גריז לאורך 70 המטרים, מה שמלמד שקלות דעת היא דבר שראוי להשקיע בו. אך הבעיה השלישית היתה חבר אחד, שכל תפקידו היה לקשור קצה אחד של החבל לגג. הגאון בחר לקשור אותו לצינור המים החמים הראשי, ולכן ברגע שניסינו למתוח את החבל, באמצעות הטרקטור שסחבנו מסבא פלוטקין, התפרץ גייזר מרהיב על גג הישיבה - שדי גנב את ההצגה.
אני מבקש לציין ש:
א. בכל תולדות התרבות האנושית לא היה עוד מקרה שבו החזרה הגנרלית היתה כל כך הרבה יותר מצחיקה מהבכורה עצמה.
ב. אני לא חושב שאיזשהו חב"דניק עשה כל כך הרבה למען ביאת המשיח.
ג. זה הזמן לבקש סליחה משרת הישיבה, שנאלץ לבלות את פורים בתיקוני צנרת. וכן ממשפחת פלוטקין. או פלוטניק. אולי אפילו לא שמתם לב. בבוקר שלמחרת, הפרגוסון הישן כבר עמד במקומו. אבל בזכותו ובזכותכם שבט "אריאל" הרוויח פורים בלתי נשכח.