מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהבת אותך"?
"הבוקר. בכל בוקר אני אומרת את זה גם לבעלי אייל וגם לילדים. מדי ערב אני קוראת תפילת הודיה, שזו תפילה שמאוד חשובה לי, ובבוקר אני מברכת את ברכת השחר. אלה דברים שמכניסים אותי לפרופורציה ומזכירים לי ששום דבר לא מובן מאליו. בקורונה גילינו שדווקא הדברים הקטנים, כמו לחבק את המשפחה הקרובה, לנשק את אמא וללכת לגן שעשועים, הם החשובים. אין יום שאייל והילדים לא אומרים לי שהם אוהבים אותי, אפילו צועקים לי את זה מהמחשב כשהילדים בבית ולומדים בזום. יש לנו באמת בית של אהבה.
"אייל הגיע לחיי כשהייתי בת 24. הוא היה גרוש עם שני ילדים שבא לראות הצגה שבה השתתפתי. בתום ההצגה הם באו לבקש ממני חתימה מאחורי הקלעים והילדים שלו רצו להצטלם איתי, כלומר הוא רצה והם שיתפו פעולה - והשאר היסטוריה. לסביבה לא היה פשוט לקבל את האהבה שלנו, אני הייתי רווקה צעירה והוא כבר גרוש עם שני ילדים, אבל ראיתי שנוצר קשר רציני ובוגר. החיבור ביני לבין אייל, העבר הדומה שלנו והאהבה שהוא הרעיף עלי העניקו לי את הביטחון שהייתי זקוקה לו. היום יש לנו שלושה ילדים משותפים, שרק מחכים שהאחים הגדולים שלהם יבואו. אני זכיתי, והילדים הגדולים אומרים שגם הם זכו".
מתי בפעם האחרונה הופעת?
"היתה לי הופעה בבית ביום חמישי האחרון ואני עושה מדי שבוע לייבים חינמיים למנויי הפייסבוק, היו־טיוב והאינסטגרם שלי. החלטתי לעשות מופע קבוע בכל יום חמישי ב־17:30 ויש בו פעילות, שירים, ריקודים ויצירה. מול קהל הופעתי לפני הסגר האחרון במיני ישראל, באוויר הפתוח, והרגשתי שזו כמו ההופעה הראשונה בחיים. בין לבין עשיתי סיבוב הופעות עם משאית בכל יישובי עוטף עזה. במשך חמישה ימים עברתי בין עשרות יישובים ושימחתי משפחות שחגגו יום הולדת, בר מצווה ועוד. משפחה אחת מרגשת חיכתה לי עם ציורים ותמונות והאבא אמר ששימחתי את הבת שלו כשהיא היתה חולה והם לא שכחו את זה, למרות שחלף מאז די הרבה זמן. האהבה והשמחה שהרעפתי חזרו אלי בענק".
מתי בפעם האחרונה התביישת?
"עד שהפכתי ל'נתי הגעתי הופעתי' התביישתי בגובה שלי. אני מטר ו־53 ס"מ ותמיד הייתי על עקבים. גם בנעלי ספורט חיפשתי הגבהה. זה שמונה שנים, מאז שאני בדמות של נתי, שאני לא רוצה ללכת על עקבים. משהו בי הפך להיות הדמות של הילדה הזו, שהיא סוג של תיקון לילדות שלי. אני מרגישה בגובה של הילדים ורוצה להעביר להם את התכנים בגובה שלהם, תרתי משמע. היום אני מבינה שאם תוכלי לקחת את החולשות שלך ולהפוך אותן לחוזקות, את תהיי הכי חזקה. עשיתי את זה באופן טבעי, ברגע שנכנסתי לתוך נתי, ואני לא מתביישת יותר. בתיכון קראו לי דרדסית והיו מקרים שהרגשתי פחות יפה ומוצלחת מאחרות, שהיו גבוהות יותר. פעם זה ישב עלי, היום ילדים אומרים לי שאני גבוהה וזה מצחיק אותי. יצא לי אפילו לגלם ג'ירפה בהצגת ילדים, זו היתה חתיכת סגירת מעגל".
מתי בפעם האחרונה קרה לך אירוע דרמטי?
"לפני תשעה חודשים ילדתי את בני הצעיר, גל לי־און, והיו לי צירים בשידור חי, באמצע ראיון אצל פאולה וליאון רוזנברג. אמרתי להם באירוניה, 'תיזהרו שאני לא אלד לכם בשידור', וכך היה. פאולה הגישה לי כוס מים, ליאון פינה אותי החוצה מהאולפן ונסעתי לאיכילוב. אני בן אדם מאמין ומאוד מסורתי, וכשקראתי את תפילה ללידה שנפתחה ב'תן לי כוח, תן לי און', זה התחבר לי עם ליאון שעזר לי.
"אחרי הלידה חזרנו לעשות את הברית בשידור חי בתוכנית שלהם. חוץ מהחיתוך, כי זה פרטי, הראו הכל - את הברכות, את ההכרזה על השם. בחרנו את השם לי־און כי כשמו כן הוא, הוא הכוח שלי. לראות ולהריח אותו זו נחת.
"אני מקווה שאני אמא טובה, הילדים אומרים שאני כן, אבל לנו, האימהות וההורים בכלל, יש תמיד רגשות אשם. תקופת הקורונה והסגרים היא מאוד לא פשוטה, במשך היום אין כמעט שום דבר שאני יכולה לעשות בשביל עצמי, רק לעבור מילד לילד, לטפל בהם ולעזור להם. קשה לתמרן בין לבין ולא היה פשוט למצוא זמן ליצור או להיות נתי ולצלם ברכות ולשלוח לאנשים שמבקשים".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"אני מגשימה חלום עכשיו. כילדה הייתי פעם אחת ויחידה במלון, בגיל 12. ישבתי מהופנטת מול ההופעה שהיתה שם ורציתי לעשות את זה. חלמתי להיות בצוות בידור, ידעתי שזה מה שאעשה ביום שאשתחרר מהצבא, וכך היה. נסעתי לאילת, עבדתי בהרודס, ושם נחשפתי להצגות, למחזות זמר, לריקוד ולשירה. מאוד התלהבו ממני ומהר מאוד מצאתי את עצמי מככבת על הבמות, ולא האמנתי שזה קורה לי. הרגשתי שם כמו כוכבת ילדים וכבר אז ידעתי שזו השליחות שלי.
"בהמשך חזרתי מאילת למרכז הארץ, עבדתי בעבודות נוספות, למדתי ועשיתי תואר במינהל עסקים ותעודת הוראה, אבל החיידק לא הרפה. למדתי משחק אצל יורם לוינשטיין, עשיתי קורס משחק מול מצלמה ושיחקתי בהצגות ילדים ומבוגרים, אבל תמיד ידעתי שאני רוצה להתמקד בעולם הילדים. כשעבדתי כמוקדנית כתבתי לי במחברת את העתיד שלי, תכננתי מה אני רוצה לעשות כדי לכבוש את הילדים ואפילו איזה בגד יהיה לי. ידעתי בדיוק מה אהיה, כל הזמן חיפשתי במה והיום אני יודעת שהגשמתי את זה".
מתי בפעם האחרונה ביקרת אצל אמא שלך?
"בשישי האחרון, אחרי חודשיים שלא ראיתי אותה. אמא שלי, ז'קלין שושני, גרה בבת ים. הייתי אצלה עם ארבע האחיות שלי ועם כל האחיינים, כמו בכל שישי כשאפשר. בסגר זה היה כל כך חסר לי, חודשיים לא ראיתי את אמא כי שמרנו עליה בקורונה והיתה תקופה מאוד לא קלה, שאני מקווה שהיא מאחורינו. אצל אמא יש את הקוסקוס הכי טעים, את כוס התה הכי טובה ואת העוגיות הכי נימוחות.
"מבין האחיות שלי, אף אחת לא בתחום הבידור. יש לי אחות גננת, אחות עורכת דין ושתי אחיות בהיי־טק. כולן מאוד מפרגנות לי ובאות לכל הפרמיירות שלי. גדלנו יחד וישנו שלוש אחיות בחדר, אבל אמא לא נתנה לנו להרגיש מצוקה. אם הייתי צריכה משהו היא קנתה לי, וכשלא היה לנו במה לשלם חשבונות, אחרי שאבא הפסיק לתת כסף, עזרתי לאמא במשכנתא עד גיל מאוחר ולעצמי מימנתי הכל לבד, כולל רישיון נהיגה, רכב ולימודים. מי שבא מקושי יודע להעריך יותר, וגם יותר קל לו מאשר מי שנתקל בקושי בלתי צפוי. אני מרגישה שאני יכולה להתמודד עם הרבה דברים בחיים, כמו למשל הקורונה, שאפילו גרמה לי להבין שיש בתוכי כוח שאולי לאחרים אין".
מתי בפעם האחרונה חווית אלימות?
"בגיל 13. החיים שלי מתחלקים ללפני ואחרי היום הזה, ושם התחלתי לנשום. גדלתי בבית אלים ואני כוססת ציפורניים עד היום בגלל הפחד שיש בי מגיל 6. זה משהו שמלווה אותי תמיד. אבא שלי היה איש לא צפוי ופחדתי מהרגע שבו הוא יחזור הביתה, כי לא ידענו באיזה מצב רוח הוא יבוא. הוא היה יכול לזרוק משהו, לקלל ולהרביץ לאמא שלי. באותו יום הוציאו אותו סוף־סוף מהבית ונתנו לו צו הרחקה. זה קרה אחרי שהוא הגיע עצבני הביתה ובלי שום סיבה איים וזרק דברים על אמא. היא קיבלה מכה ואנחנו הבנות נכנסנו לחדר והגנו עליה. אמא חמקה ממנו ופנתה למשטרה.
"תמיד כשהיא התקשרה למשטרה אחרי אלימות מצידו, אמרו לה, 'גברתי, את צריכה לבוא לתחנה', אבל היא פחדה לבוא. היו לה חמש ילדות קטנות בבית והוא תמיד ביקש סליחה, אבל ביום הזה היא הביאה משטרה הביתה ובפעם הראשונה הוציאו אותו. מאז התחלנו לחיות, לאט־לאט חזרתי לנשום. עד אז זו היתה ילדות אחרת. בנו הוא פגע בדרכים אחרות, לא פיזית. היתה אלימות מילולית כלפינו, אבל לראות את אמא שלך במצב כזה, זה יותר גרוע מבחינתי מאשר אם הוא היה מרביץ לי. זה לרצוח את הנשמה ולחיות תמיד בפחד. אני זוכרת שרק רציתי שהוא לא יבוא הביתה. כשהייתי בת 15 הוא נתן לאמא שלי גט".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"הכעס האחרון שהרגשתי היה על הרצח של דיאנה דדבייב. ישר חשבתי על הילדים, איך הרוצח היה יכול להשאיר ארבעה יתומים קטנים בלי אמא שלהם? אף אחת לא תטפל בהם כמו אמא. חשבתי איך יכול להיות שדבר כזה איום שוב קורה ועוד אישה נרצחת, ועוד אחת. הרצח הזה החזיר אותי לילדה המפוחדת שהייתי, שראתה הכל. אבא שלי איים על אמא ואמר לה 'אני אהרוג אותך', ואני הייתי יכולה להיות כמו הילדים של דיאנה.
"אני פונה לאימהות ולנשים שחוות את הפחד הזה - אל תשתקו! ספרו למישהו, אל תשמרו לעצמכן את הסיוט הזה. אל תשתקו, כי זה עושה נזק לילדים. אצלנו השכנים שמעו ובחרו להתעלם, אולי כי הם פחדו להכניס את עצמם לזה, אבל היום יש יותר מודעות. אמא שלי לא התלוננה כי היא פחדה מאוד שאם היא תתלונן לא יעשו מספיק והוא יחזור וינקום בנו. המשטרה צריכה לעשות יותר ולא להעלים עין כשיש איומים שחוזרים. חייבים לבדוק לעומק כל תלונה. היום אני מאמינה שעברתי את מה שעברתי כי השליחות שלי היא להעביר את המסרים הלאה, לא לשתוק מול אלימות, להציל משפחות, להעביר ערכים של אכפתיות, של מסירות, של אהבה".
מתי בפעם האחרונה קיבלת או הענקת עצה טובה?
"הענקתי לעצמי עצה טובה אחרי שבוטלו לי 40 הופעות בתחילת הקורונה, ואז בתוך חופשת הלידה שלי הבנתי שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש. הורים כתבו לי שאני הגיבורה של הילדים שלהם, והברכות והחיזוקים שלהם עזרו לי להבין שאני צריכה לחזור ולהופיע ולא לדאוג או לבכות. יש משפט ידוע של ווינסטון צ'רצ'יל, 'פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות, אופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי', אז אני לקחתי את הקורונה כהזדמנות. התחלתי ליצור בבית, עם כל העומס והבלאגן והתינוק החדש. התחלתי לעשות שידורים חיים, הקלטתי 700 סרטוני ברכות עם שמות לילדים, יצרתי סדרה חדשה בשם 'אתגר המשימות של נתי' - והכל לבד. כתבתי, צילמתי, ביימתי, שיחקתי והתאפרתי לבד, רק לקחתי עורך, וזהו. זו המתנה הכי טובה שלי לעצמי והזדמנות שגרמה לי להבין שלא להיות מושלמת זה בסדר. הפכתי ליותר מצחיקה וזורמת, יצאו ממני המון דברים חדשים וגיליתי דברים שלא ידעתי על עצמי".
מתי בפעם האחרונה נכשלת?
"יש לי הפרעות קשב וריכוז וגם 'היפריות'. אני על טורבו, וזה סוג של תחושת כישלון יומיומית, כי אני לא מצליחה לסיים משימות. אני עונה למייל ופתאום קופץ לי משהו אחר לעשות ואני הולכת אליו ושוכחת לענות. אני שוטפת כלים ופתאום קופץ לי שיר בראש כמו 'איזה יום שמח, מסביב הכל פורח, גם הציפורים שרות, יום חדש הן מבשרות'. אם לא היתה לי הפרעה אולי לא הייתי יכולה לכתוב שירים תוך כדי שטיפת כלים".
מתי בפעם האחרונה התרגשת?
"בחנוכה צילמתי קליפ עם ילדי וראייטי. עשינו חידוש לשיר 'LIGHT A CANDLE' עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים ויצרנו שיר מקסים שזכה להמון תגובות. יש לי קשר מיוחד עם ילדים כאלה, גם בגלל שאמא שלי עבדה איתם וראיתי איך היא מטפלת בהם. כיום אני מנסה לשלב אותם בדברים הרגילים שאני עושה, גם אם הם שונים, אני מתעקשת לצרף אותם כדי שלא יירתעו מהם. אני לוקחת את זה כפרויקט חיים כי אני רוצה שיידעו לקבל את האחר, גם אם חיצונית הוא נראה שונה. בכלל, חשוב לי שילדים יידעו איך להתחבר לכל אחד, לכבד את האחר ולזכור לא לעשות חרם על אף ילד. אני בקשר עם הרבה ילדים, ביניהם ילד מיוחד בשם דוד שההורים שלו ביקשו ממני ברכה והחלטתי להפתיע אותו ולבוא אליו הביתה, ומאז אנחנו בקשר מאוד מרגש.
"כשאני חוזרת מביקור ילדים חולים אני גמורה, כי זה סוחט ואני בוכה. היתה אמא שביקשה שאבוא לבת שלה לשניידר. היא סבלה ממחלה קשה והיתה צריכה לעשות בדיקות, ובזכותי היא עשתה את כולן. מרגש אותי מאוד שאני מצליחה לגעת באנשים.
"אני גדלתי על עוזי חיטמן ויגאל בשן, והיום כשאומרים לי שגדלים עלי זה הכי משמח ומרגש, ומחזק את ההרגשה שזו השליחות שלי. נולדתי כדי לשמח ילדים, להצחיק אותם, לעשות להם כיף ולהעביר להם ערכים".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה עבדת?
"בגיל 13. עבדתי כבייביסיטר ונתתי שיעורים פרטיים בחשבון לילדים קטנים, אחרי זה עבדתי בבורגר קינג ובסופרלנד, וכשאמא שלי היתה הולכת לנקות מדרגות ועובדת במשק בית, באתי איתה מרצוני, כי רציתי גם לעזור לה וגם להיות איתה. אני חרוצה וקיבלתי את זה ממנה, אבל היא, בניגוד אלי, מעמידה סירים לארוחת שישי בשעה ואני עושה כמוה, רק שזה לוקח לי שבע שעות. אמא שלי עבדה כל החיים, בהמון עבודות, והיום היא מאושרת מאוד. היא קיבלה לאחרונה פרס מפעל חיים מהעבודה. היא עובדת בקונדיטוריה ב'קופי בר' של רותי ברודו, ורותי היא האישה עם הלב הכי ענק שראיתי בחיים. היא הרימה לאמא שלי את הביטחון ואני מודה לה על כך בכל יום".