המון אנשים בגילי שיושבים יותר מדי מול המחשב או ההגה, מכירים את הבעיה. תחושות מוזרות של נימול לאורך הידיים. מין זרם רוטט מטריד וחשמלי, שאתה בטוח שאפשר להבחין בו גם במבט מבחוץ, אבל טעות בידך. זאת רק תחושה, וזה רק לחץ של איזו חוליה שהתיישבה לך על העצבים, כי זה מה שקורה כשרובצים כמו בטטה.
אז מה עושים? יש המון דרכים לטפל בבעיה, וזה לא טור של טיפים שימושיים. אספר לכם רק שהמון חברים יעצו לי להגיע למטפל אחד מהולל, רב מוניטין ולא זול בכלל. הם אמרו שאם יש תור פנוי, כדאי למהר ולתפוס אותו אפילו אם זה בערב יום כיפור בזמן הסעודה המפסקת.
מיהרתי ליצור קשר ולהזמין תור. המחיר שצוין באוזניי עודד את ליבי. הרי מראש אמרו לי שהעסק יקר, רק לא אמרו כמה יקר, וחשבתי שאם שאר הדברים שסיפרו על המטפל עומדים להתממש כמו עניין המחיר - נדמה לי שאני מסודר.
איזה מין טיפול זה היה? עד כמה הרחיק אל מחוזות הלא קונבנציונלי? האם הוא דוקר או לוחץ, מסתיים ב"פת" או ב"פרַקט"? האם זה בכלל הצליח? על כל אלה אין לי שום עניין לדווח כאן. דבר אחד בלבד אני רוצה לספר, והוא שהיה משהו מאוד־מאוד תיאטרלי בטיפול ההוא.
המטפל עצם עיניים לפרקים. ביצע תנועות מסוגננות עגולות ומסתוריות. לרגעים נזכרתי בקטעים מתוך "אלאדין", וברגעים אחרים חזרתי אל ריקודי הדגלים של נעוריי בבני עקיבא. היה כאן מופע, משחק, והמטפל ביצע אותו ב"אובר אקטינג". ההשכלה וההכשרה המקצועית שלי הן בתחום התיאטרון, ואני תמיד מסתקרן מרגעים תיאטרליים שמתרחשים מחוץ להקשר ה"רגיל" של הבמה.
למה הוא רוקד? שאלתי את עצמי על מיטת הטיפולים. האם יכול להיות שהוא מלמל כרגע משהו? זה חלק מהפרקטיקה, או שזה מיועד לעיניי? ומי בכלל אמר שאלו שני דברים נפרדים. הרי בלי לעורר אמון, או להרשים - אין טיפול. זה עניין אותי. זה הביך נורא (מוזר לראות הצגה לבד. ועוד בשכיבה. מה גם שמעולם לא שילמתי סכומים כאלה על כרטיס לתיאטרון). באשר לכאבים, אני באמת מאמין שהפיזיותרפיה הרגילה עזרה לי הרבה יותר, אבל זה לא העניין.
השבוע נתקלתי בתיאוריה מעניינת, ובעיקר טורדת מנוחה. מישהו ציין שהרפואה המערבית, הקונבנציונלית, סובלת מאסתטיקה בעייתית. המראה של המרפאה. הריח. החלוקים הלבנים. הרוטינה הביורוקרטית של פרטים אישיים, כרטיס קופ"ח, דופק, חום־לחץ־דם. כל אלו, איך לומר, רציונליים מדי. הכל יבש וענייני. שום דבר לא מקסים או מושך את הלב.
אם זה תיאטרון, זה תיאטרון כורסה ריאליסטי ומשעמם מדי. לחלק מאיתנו זה מתאים כמו כפפת לטקס. חלקנו מעדיפים טיפול שיתייחס אלינו כמו לקולגות, ולגוף שלנו כמו אל בעיה. אבל יש גם אנשים אחרים, ואותם זה מייבש. לא משכנע. בימים כתיקונם, למי אכפת? אבל כשיש מגיפה בחוץ, ואי אפשר לנצח או לצמצם אותה בלי שיתוף הפעולה של כלל הציבור - יכול להיות שחייבים לחשוב מחדש על האסתטיקה של הרפואה שלנו.
היה ברור שהאיש קצת מתבדח, אבל גם טיפ־טיפה מתכוון ברצינות. לא כולנו זקוקים לאותה חוויית טיפול. עובדה שבשבוע שעבר הציעו בבני ברק מנות טשולנט למתחסנים! אני אישית מאמין שחמין ביום חול זה כמו סופגנייה בפסח, אבל אם הבנתי נכון, התרגיל עבד יפה, ומה שלא עשו הנתונים עשו הקישקעס.
בעל התיאוריה, מצידו, לא דיבר על פיתויי הפחמימה היהודית, אלא קבע שהגיע הזמן לחשוב על שינוי גישה. מייד נזכרתי בקרובי משפחה אהובים שנהגו להטיל ספק בכל מחקר, רופא או חיסון, אבל אימצו ללא היסוס את הדיאטה המפוקפקת שהציע להם הסוכן המחוצ'קן האחרון שדפק בדלת. שלא לדבר על אבקות פלאים להרזיה, ופטריות מסתוריות שהבטיחו נעורי נצח.
אני נאלץ להודות שיש משהו בהצעה. הסגנון הרפואי העכשווי משאיר יותר מדי פציינטים בחוץ, וזה מתחיל להיות מסוכן. חישבו על ריחות קטורת ומוזיקה טיבטית, חסידית או בומבמלית, שיחליפו את שגרת הצפצופים וריחות חומרי החיטוי במרפאות. נרות, ציורי מנדאלות ודיוקנים מצועפים של אנשים עם זקן. גלימות ארוכות בגווני פסטל במקום החלוקים הלבנים שעבר זמנם; תנועות עגולות וגדולות, ובעיקר שפה מקצועית חדשה, שמפלרטטת פחות עם היוונית והלטינית העתיקות ונוטה יותר אל אוצר המילים הרוחני־טבעוני.
שפה ששואבת פחות מן האקדמיה ומן המחקר הי"ד, ויותר מהמרחבים המשתרעים בין אומן, דרמסאלה ופרדס חנה־כרכור.
אני לא חייב כלום לשייקספיר ולא יודע אם העולם כולו במה. אבל עובדה היא שמי שפותח מסעדת סושי נוטה להעמיד משטח עבודה חשוף לעיני הציבור, כדי שכולם יראו שמי שמגלגלים אצלו את האורז והאצות הם אנשים מלוכסני עיניים, שלראשם בנדנה כדת וכדין. האם הם בהכרח טובים יותר במלאכתם? לא יודע. האם הם תמיד יפנים? גם על זה לא הייתי חותם.
הרב רסקין אוהב לספר על התלאות שעבר מול הרבנות הראשית רק בגלל שלא גידל זקן (לבקשת אשתו). לגופו של עניין, רבנות זקוקה לזקן כמו שסושי צריך בנדנה. אבל מה שבטוח הוא שבני אדם חיים מתדמיות. כולנו זקוקים לשואו, לספקטקל, וכשסגנון מסוים לא עובד מספיק טוב - ייתכן שצריך לשנות אותו.
אני מניח שרוב אנשי הבמה לא אוהבים שעושים להם תיאטרון, כמו שאנשי רפואה לא אוהבים שרלטנים שמעמידים פני רופאים. שמתי לב ששחקניות ושחקנים נוטים לערוך חתונות צנועות ופשוטות. מן הסתם חיידק הבמה שלהם פחות רעב. אבל יש ציבור גדול ולא מבוטל - ואני אומר את זה במלוא הרצינות והכבוד - שהיה מוכן כבר להתחסן, או לפחות היה מגלה פחות התנגדות, אילו שירותי הרפואה היו ארוזים בסגנון שמדבר אליו יותר.
כמו כולכם, גם אני מעריץ שרוף של יפה בן דוד. אני משתוקק שהיא תנהל אותי. הייתי נותן המון כדי שיהיה בחיי מישהו כמו יפה, שבכל פעם שאני נדרש לעשות דבר מה שבא לי לא טוב, הוא מייד יקפוץ ויגיד "לא ייתכן!" ו"לא יעלה על הדעת".
אבל אני גם אב לילדים. לא אבא היסטרי או משהו, רק קצת מודאג לפעמים. כמו, למשל, כשאומרים לי שאין לי זכות לברר אם המורים של הילדים התחסנו או לא. פגיעה בסודיות הרפואית! כך אומרת המערכת שכבר שנה דורשת ממני למלא בכל בוקר התחייבות שמפרטת מה קורה עם כל ילד. מה חומו? ליד מי התרועע? האם השתעל או סתם כחכח?
כבר שנה שלא נכנסתי למבנה שהוא לא ביתי, בלי לקרב מצח למכשיר אלקטרוני חסידי שמכריז "אדרבא, שנראה כל אחד מעלת חברו בצלזיוס". ואם המשיח עדיין מתמהמה, נחמד שיש לנו לפחות את בן דוד שתזכיר לנו את הסודיות הנשכחת.
