ייתכן שזאת הידיעה על בית הדין האינטר־גלקטי בהאג והחלטתו לחקור את פשעי המלחמה של מלכות ישראל הרשעה (נו באמת, אפילו מוחמד בכרי נאלץ לשקר מפה ועד ג'נין כדי להוציא את דיבתנו), ואולי אלה מתנגדי החיסונים, כפרה עליהם. או העובדה המופלאה שחצי מהאנשים שיצרו את המוזיקה של נעורינו נולדו באותה שנה, וכולם, בזה אחר זה, חוגגים 70.
האם אפשר בכלל לחבר בין טוהר הנשק, בריאות הציבור ורוקנרול? תשמעו סיפור שעם קצת מאמץ - יוכל להידחס אל גבולותיו של טור אחד.
בשנות ה־80 המוקדמות היה רגע מסוים באוויר שבו כולנו, פחות או יותר, נאלצנו להסכים שכניסת צה"ל ללבנון אינה "מבצע". היה אז כבוד מסוים כלפי השפה העברית, וכולם הודו שמבצע הוא אירוע נקודתי. כשמביאים עולים מתימן זה מבצע. הורדת מחירים ברשתות הפארם היא מבצע. עניין של תאריכי פתיחה וסיום.
מה שאי אפשר לומר על לבנון, ולכן הכותרת "מבצע שלום הגליל", שבה השתמשנו עד אז, הלכה והפכה לבדיחה מרה. באותם ימים היו רגעי קסם שבהם כולם, פחות או יותר, הסכימו על משהו. זה לא שהיינו יותר חכמים אז, אבל אנשים פחות עשו עניין מלהודות בטעות.
אחת הראיות המוחצות לכך שזה לא היה מבצע היתה כמות השבויים והעצורים שהיו בידי ישראל. המספרים המדויקים כפופים לחוקי ביטחון שדה, אבל מה שגלוי וידוע הוא הבעיות הלוגיסטיות והמוסריות שכרוכות במחנות כליאה. כשהחורף השני התקרב, הן רק החמירו. ישראל נדרשה להכין מתקנים שיתאימו לחורף הלבנוני הקשה. לצורך העניין, פונו אלפי עצירים למאהל זמני אחד, ושהו שם עד תום העבודות.
המאהל הזמני שכן על שטח שנראה כמו אצטדיון כדורגל רחב ידיים, אך עלוב. שטח מלבני שגבולותיו סומנו בפס לבן שלאורכו לא נבנתה חומה וגם לא גדר גבוהה, אלא קו אחד של גדר תיל מסולסלת שנהוג לכנות בשם "קונצרטינה". מסביב לגדר נערמו סוללות עפר, ומכיוון שלא היית צריך להיות נחמן פרקש האגדי כדי לברוח מהמחנה התמים הזה, על הסוללות עמדו חיילים חמושים והשגיחו 24 שעות ביממה על המאהל הצפוף.
שם, מעבר לקו לבן וחוט תיל, שכנו חברי חמולות עין חילווה ובורג' אל־בראג'נה, גברים קשוחים ששנאו את ישראל ואת צה"ל קצת פחות ממה שהם שנאו זה את זה.
כל מי שהזמין אי פעם קבלן שיפוצים לבית שלו עשוי להבין שהעבודות נמשכו קצת יותר זמן מהמתוכנן. מחנה המעצר הזמני זכה להשגחה יומיומית של ארגוני זכויות אדם. דיפלומטים וקצינים בבגדי שרד בדקו את טיב הארוחות והמים החמים במקלחות, וכשהיה צריך - גם החליפו את הרשת במגרש הכדורעף שעמד במרכז המחנה והביאו כדורים חדשים.
הם גם וידאו שהשבויים מקבלים מספיק סיגריות, וכן כבשים לכבוד החגים המוסלמיים. ומסביב שמרו החיילים, שראו הכל ושאלו את עצמם למה איש לא בא לבדוק גם את תנאי השירות שלהם.
אחרי שהעצורים העלו באש ערימה של שקיות לחם פרוס, צה"ל החל לדאוג להם לפיתות טריות, ואחרי השריפה של ערימת המילקי (איך בכלל מדליקים מילקי?) סוכם שמעכשיו יחולקו שני גביעים לכל עציר. החיילים המשיכו לכרסם לחם יבש מתוך שקיות מיוזעות, ועל סיגריות, מקלחות, מילקי או חגים איש לא העז בכלל לחלום.
חיילים שגרו בקריית שמונה העירו מדי פעם שהיה נחמד אם מישהו מהאו"ם היה קופץ לבקר אחרי שנפלו קטיושות. והיה גם אירוע אחד שבו נתפס חייל על חם כשהוא מבקש סיגריה מאחד העצירים. אם אני זוכר נכון, הוא חטף מכות מחבריו למחלקה.
והיה גם היום ההוא שבו התלקחה לפתע מלחמה בין החמולות, אחרי שמשהו לא הסתדר בחלוקת הכבשים לכבוד חג הקורבן. כל האוהלים פורקו תוך דקות כדי להפוך את המוטות והיתדות לכלי נשק. כולם היכו שם את כולם כמו בציורי קרבות מהעת העתיקה. גם צוותי האמבולנסים של ארגוני הסיוע יצאו משם שותתי דם. וגם את זה החיילים שעמדו על הסוללות לא ישכחו לעולם.
גם לא את הצהבת שהתפרצה בגדוד.
זמן קצר אחרי שגדוד הנח"ל המוצנח חזר ארצה, התגלה שחלק מהחיילים סובלים מצהבת חריפה שעלתה להם, בממוצע, בחודש של אשפוז. הרופאים שאלו איפה הייתם, וטענו שככל הנראה מדובר בשתיית מים מזוהמים. אולי מזון מורעל. לא נרשמה הפתעה בגדוד. אני באופן אישי אושפזתי באסף הרופא, וחשבתי שאני החולה היחיד מהגדוד. רק אחרי שבועיים וחצי, כשהגעתי לבית ההבראה הצבאי, פגשתי שם את כל היתר.
ימי האשפוז בבית ההבראה שעל הכרמל הירוק היו חוויה מוזרה שקצת קשה להסביר. היו שם מדשאות ומועדון משחקים מדליק, שולחנות ביליארד וכדורגל, אולם קולנוע ואוכל מפנק, והמון חיילים שקצת שכחו מאיפה מתפנקים. חוץ מאיתנו, מחלימי הצהבת, כמעט כל היתר היו פגועי מלחמה "אמיתיים" מלבנון.
אסון צור, למשל, התרחש זמן קצר לפני כן, וניצוליו היו החבורה הבולטת בשטח. מעל כולם בלט ברנש אחד, שגויס לצה"ל למרות שהיה פירומן מוכח. שירותו הצבאי המפואר כלל סירוב פקודה כבר ביום הגיוס, מה שהביא לניפוץ שיא גינס במהירות שבה חייל יכול להגיע לבית מעצר. אלא שהפירומן הספיק בתוך שעה קלה להכין ערימת מזרנים ולהעלות באש את בית המעצר וקצת את עצמו, והוא הסתובב בבית ההבראה קולני ושמח, כשלגופו חיתול ומין שמיכת כוויות מתכתית ששיוו לו מראה עטלפי ודי מעניין.
שני זיכרונות משם:
א. בשנות ה־80 טלפונים היו מצרך די נדיר. בבית ההבראה היה טלפון אחד, ולכן מדי כמה דקות היה בוקע קול במערכת הכריזה שקרא לאחד המאושפזים להגיע למזכירוּת, כי על הקו חיכתה האמא או החברה. אני זוכר כמה פעמים שבהן קראו לי או לחברי לטלפון. התחלנו לרוץ לעבר המזכירות, אך תוך רגע הגיעו המבטים של החבר'ה מצור, שכבר לא היו מסוגלים לרוץ. כולנו הגבנו באופן דומה. האטנו והתחלנו לצלוע. הכאב היה אמיתי. אני חושב על זה בכל פעם שאני נתקל בפריבילגים שחושבים שמותר להם להתקהל, או סתם לא להתחסן.
ב. מדי ערב הקרינו סרט. לפעמים היתה גם הופעה. ובכל פעם שאני מנסה להזכיר לחברים מה החשיבות של הופעות ותרבות במה, אני חוזר לערב שבו מפקד המִתקן זירז אותנו מחדר האוכל והכריז: "חיילות וחיילים: להקת בנזין". אני בטוח שהיינו הקהל המוזר ביותר שהלהקה המופלאה הזאת הופיעה מולו. והם ללא ספק היו הטיפול הכי מוצלח בתהליך השיקום שלנו.
המועדון היה קטן וטוטאלי. קיטש אמסלם, יהודה פוליקר, בנג'ו קמחי ואלי חדד נתנו ביצועי־על לכל הלהיטים שלהם, עד שלא נשארו להם יותר שירים. כשהבהרנו להם שהם לא הולכים לשום מקום, הם פשוט הסתודדו לרגע והתחילו לנגן פינק פלויד. אלבום שלם.
כל פצועי צור רקדו שם כמו משוגעים, ובשורה הראשונה, מאושר כביום חופתו, פיזז טיפוס אחד מלא כוויות בחיתול ושמיכת אלומיניום, שלא הפסיק לזרוק גפרורים בוערים ולשאוג "בנזין! אני שרוף עליכם". יאסו, יהודה הגדול, מזל טוב ושוב תודה.
