אפשר להסתכל על הערכת המודיעין השנתית של אמ"ן בשתי דרכים. הראשונה אופטימית, ולפיה כלל יריביה של ישראל, ובראשם איראן, נמצאים רחוק מאוד מהמקום שבו הם קיוו להיות בנקודת הזמן הנוכחית. השנייה פסימית, ולפיה האיומים על ישראל לא פחתו, ומבחינות רבות הם אף התגברו בתקופה האחרונה.
אפשר להניח שראש אמ"ן, אלוף תמיר הימן, היה מעדיף הגדרה אחרת, שלישית, להערכה שהציג בפני הדרג המדיני וקברניטי צה"ל: ריאלית. מצד אחד, לא הכל שחור, והסביבה מלאה לא רק באיומים אלא גם בהזדמנויות. מנגד, זה עדיין המזרח התיכון, ואף על פי ש־2020 היתה שנה רגועה (יחסית), שום דבר באופק לא מבטיח עתיד דומה.
כמו בכל השנים האחרונות, איראן ממשיכה להיות המבוע הכמעט בלעדי של הטרלול האזורי. דאעש אמנם חי ובועט (בעיקר בסוריה) וגם אל־קאעידה (בעיראק ובאפגניסטן), אבל טהרן אחראית לעיקר הנזק. תוכניותיה אמנם נדרשו לעבור התאמה למציאות שנכפתה עליה - בעיקר לאור חיסולו של קאסם סולימאני, שפגע משמעותית במהלכיה האסטרטגיים ובתפקודה האופרטיבי־טקטי - אבל הכיוון נותר כשהיה: הרחבת השפעתה האזורית באמצעות שלוחיה, שמשמשים אותה למאבק באויביה. זה נכון בתימן מול הסעודים והאמירותים, זה נכון בעיראק מול האמריקנים, הסעודים והסונים, וזה נכון בסוריה ובלבנון מול ישראל.
הפעילות האיראנית הזאת הואטה משמעותית בגלל המצב הכלכלי הקשה באיראן, שהוא בעיקר פועל יוצא של הסנקציות המשתקות שהטילה עליה ארה"ב. "הלחץ המקסימלי" הזה נועד בעיקרו נגד תוכנית הגרעין, אבל באמ"ן מוטרדים מכך שהפחתתו תורגש בעיקר באזור: יותר כסף ואמצעי לחימה יזרמו לבני חסותה של איראן, וישמשו אותה באמצעותם למאבק אלים.
דווקא בתחום הגרעיני מוטרדים באמ"ן פחות. להערכתם, איראן רוצה לחזור להסכם הגרעין, ומהלכיה האחרונים נועדו לצבור נכסים שהיא תוכל לסחור בהם במשא ומתן הצפוי עם האמריקנים. הסיכוי שאיראן תפתיע ותפרוץ לגרעין נמוך מאוד, וממילא יידרשו לה לפחות שנתיים עד שתוכל לפוצץ מתקן גרעיני ראשון.
ההערכה הזאת אלרמיסטית פחות מזאת שנשמעה בשבוע שעבר בוושינגטון, שם הזהיר שר החוץ טוני בלינקן כי איראן נמצאת "במרחק שבועות" מפריצה לפצצה. זה רחוק מלהיות ויכוח סמנטי; לא רק משום הצורך של המערב שלא להיות מופתע, אלא כי ממנו צריכה להיגזר דרך הפעולה מול איראן. בעוד המשמעות של הטענה האמריקנית היא שאין זמן ולכן צריך לדבר עם האיראנים ולהגיע איתם להסכמות במהירות האפשרית, טוענת ישראל שדווקא יש עוד לא מעט זמן. כלומר, אין שום סיבה לחזור להסכם הישן והרע, ואפשר לנצל את הזמן הזה להשגת הסכם טוב יותר שיסכור את הפרצות המקוריות. במילים אחרות, דיפלומטיות, סבור אמ"ן שבמקום שהאמריקנים יזיעו - שהאיראנים יזיעו.
בין השורות אפשר לקרוא שהדרך הנכונה לעשות זאת, לדעת אמ"ן, היא בהתנהלות דיפלומטית־דיסקרטית מול הממשל בוושינגטון, ולא כפי שבחר לעשות הרמטכ"ל אביב כוכבי - בהתנגחות גלויה. זאת עדות ראשונה לחילוקי דעות מקצועיים (ובריאים) במטכ"ל, וטוב שראש אמ"ן מציף אותם, כמתחייב מתפקידו.
אסור להבין מהדברים שאמ"ן בחר בדרך הקלה של הימנעות ממלחמה. נהפוך הוא: המודיעין שהוא מספק היה בשנה החולפת (ויהיה גם בנוכחית) המנוע העיקרי לכל הפעלת כוח ישראלית, של כל גוף, בכל גזרה. אבל בסוגיה האסטרטגית של הטיפול בגרעין האיראני הוא מבין שהדרך עוברת בוושינגטון, ואת המחיר של טעויות בניווט עלולה ישראל לשלם לרוחב כל הגזרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו