בשנים האחרונות, ובימים אלו ביתר שאת, מתנהל שיח על עוצמת כוחות היבשה של צה"ל וכושר ההכרעה של התמרון הקרקעי. בדור האחרון ביצע צה"ל שינויים עמוקים במערך היבשה, תוך שינוי האיזון שבין יחידות חי"ר והשריון, וכן תוספת כוח הכוללת טנקי מרכבה סימן 4 ונגמ"שים מסוג נמ"ר. בנוסף לכך, אימונים אשר מוכוונים בעיקרם ללחימה במרחבים אורבניים, פועל יוצא לתרחישי האיום הרלוונטיים בזירות הצפון והדרום.
באופן טבעי, כדי להוציא לפועל רפורמות כאלה, נדרשים קיצוצים רבים, והדבר בא לידי ביטוי הן בסדרי הכוחות, והן בתדירות אימוני המילואים. דו"ח בריק הצביע על כשלים מהותיים בבניין הכוח ביבשה, ובהמשך גם הרמטכ"ל הנוכחי, אביב כוכבי, התבטא בעניין הפערים הקיימים.
פעילותו ההתקפית של צה"ל נשענת בשנים האחרונות בעיקר על זרועות האוויר והמודיעין – המהווים את עיקר המשתתפים בעידן המערכת שבין המלחמות (המב"מ), שתכליתה צמצום יכולותיו ההתקפיות של האויב והרתעתו מפני מלחמה. המב"מ עוסקת באיומים הגיאוגרפיים שאינם בגבול ישראל, ואילו כוחות היבשה עוסקים בהגנה על הגבולות, ובהתמודדות עם אירועים עצימים בגבולות עזה ולבנון.
המציאות הזו מובילה לטענות הקשורות ביכולות התמרון הקרקעי, ויש הטוענים כי מקבלי ההחלטות נמנעים מהפעלת התמרון כיוון שאינם סומכים על תוצאותיו, מכאן שההשקעה בו פוחתת. הסתכלות על מהלכי הקרקע של צבא היבשה בעימותי הדור האחרון מלמדת שהוא לא השיג הכרעה ברורה באף אחד מהעימותים, למעט מבצע "חומת מגן", בו המהלך הקרקעי הכריע את ארגוני הטרור ביהודה ושומרון.
האם ההשקעה הפוחתת בתמרון נובעת מאי אמון בתוצאותיו?
כשבוחנים את הטיעון הזה לא ניתן להבחין בשינוי שחל באופי העימותים הצבאיים בהם השתתף צה"ל מאז הקמתה של המדינה. מאז שנות ה-80, למעשה, צה"ל לא מתמודד עם צבאות, אלא בעיקר עם ארגוני טרור תת-מדינתיים, והמהלכים הצבאיים הקשורים בכך לרוב מתמקדים בלחימה בקווי המגע ובעומק טקטי של קילומטרים ספורים. מתארי הייחוס של צה"ל עוסקים במרחבים אלו, ומכאן שבניין הכוח מותאם.
הוסיפו לכך את היכולות הטכנולוגיות שפותחו בשנים האחרונות, ואשר רבות מהן מפצות על פערים משמעותיים בהפעלת הכוח, ותקבלו סיבה ברורה לדרך בה כוחות היבשה נבנים בדור האחרון.
הסיבה למעמדה של היבשה בצה"ל, אם כן, אינה נעוצה בתוצאות התמרון כפי שנראו במערכות האחרונות, אלא למתארי הייחוס והתרחישים איתם התמודד צה"ל בדור האחרון ובעתיד הנראה לעין. ההשקעה ביבשה בפרופורציות שהיו בעבר אינה רלוונטית לימים אלו, כיוון שאין לכך שום הצדקה, לא במתארי הייחוס ולא מבחינה כלכלית.
ועדיין, למרות הטיעונים האלה, נשאלת השאלה מדוע מציירים את זרוע היבשה בצה"ל כלא יעילה ולא אפקטיבית? הרי לא ניתן לצפות שנמשיך להחזיק סדר כוחות יבשה כפי שהיה לנו בשנות ה-70 וה-80. המצב השתנה לטובה מבחינה ביטחונית.
התשובה לשאלה הזו אינה פשוטה. צבא בונים ל-20 שנים קדימה, ומנסים להתאים את היכולות לאיומים קיימים וצפויים. קשה לנבא מה יקרה בעתיד, ראו כדוגמה את עליית האחים המוסלמים במצרים בתחילת העשור הקודם, במידה והשלטון העוין שלהם ימשך, ישנה אפשרות סבירה לחלוטין שמצרים תחזור למעגל העימות, שם זירת ההכרעה היא סיני - מרחב קלאסי לתמרון יבשתי.
חוסר היציבות האזורי מחייב שימור תמהיל של יכולות, בכלל זה יכולות תמרון והכרעה יבשתית כנגד מדינות שיש להן צבאות. המשמעות היא שהתמרון אינו האופציה הראשונה במלחמה, אך הוא בפירוש כלי המצוי ב"מגירת היכולות", והוא נדרש להיות מוכן להפעלה בכל עת.
אפשר להבין מכך שלגיטימי בקרב מקבלי ההחלטות לבנות את יכולותיו של צה"ל באופן שהתמרון הוא לא הדבר הראשון שיוטל למערכה, אך בהינתן הצורך להפעילו – הוא חייב להיות מהיר וקטלני. בזה צה"ל חייב להשקיע בשנים הקרובות.
התמרון הקרקעי הוא "תעודת הביטוח" של ביטחון ישראל – הכרחי שבשעת הצורך הוא יידע להביא את התוצאה הנדרשת ממנו. בהקשר הזה, לאחר כלל הרפורמות שבוצעו ביבשה – מה שקיים חייב להיות בכשירות ובמוכנות להכרעה מהירה והחלטית. אסור שנתפשר על פחות מכך.