בימים האחרונים עוברים בי הרהורים שנפתחים במילים "אילו הייתי חרדי...". מטבע הדברים מדובר בהרהורים די מוגבלים. טוב, מעולם לא הייתי חרדי, והידע מוגבל. ובכל זאת, אני חושב שאילו הייתי חרדי, הימים האלה היו תופסים אותי במצב, אפעס, מורכב.
הייתי רוצה שלא יכלילו, ושלא יעלילו, אבל חוץ מזה הייתי מתפלל שייאמרו דברים חריפים וקשים שיטלטלו את אמות הסיפים. שבאמת ישנו משהו. הייתי רוצה עוד קולות כמו של יהודה משי זהב, כדי שלא יהיו עוד אסונות כמו שידע יהודה משי זהב. בלי עליהום ובלי קולות מלחמה, אבל עם שיניים.
כי אין דבר מסוכן כרגע לציבור הזה - עצמנו ובשרנו, גם אם הם עצמם לא תמיד חושבים כך - כמו ההכנעה המנומסת והכל כך תקינה־פוליטית, כלומר צבועה ומתנשאת, שאותה הם התרגלו לדרוש מבני שיחם. הרי על האדים של אותה גישה מרשים לעצמם מנהיגיהם להוביל את הציבור היקר הזה אל הקטסטרופה שכולנו עדים לה וסובלים ממנה.
אבל לא עוד. בתקופה האחרונה נפל דבר או שניים, ואי אפשר עוד לפטור הכל באותם טיעונים ופלפולי "מצד שני" ישנים. בשבועיים האחרונים החלו חולים למות לא רק מהקורונה, אלא גם מהעומס. מאז התפרסמו נסיבות מותו של משה חרזי ז"ל, אבא צעיר בן 47, בבית החולים איכילוב, כולנו אמורים להבין שמי שפורץ את הכללים ומאפשר להדבקה להשתולל הוא לא רק חסר אחריות, הוא פשוט שופך דמים.
וקרה עוד משהו. וקוראים לו יהודה משי זהב. אם היה אדם שעזר בעבר למתג את מעמדו של הציבור החרדי ולעטוף אותו בחיבה, אמפתיה ופה ושם אפילו הערצה, היה זה משי זהב וארגון זק"א שלו. בימים קשים הם עשו מה שאף אחד אחר לא רצה לעשות, ולשם שמיים. אנשי זק"א עמדו בחזית המאבק על קדושת האדם וצלם האנוש, באינתיפאדה ששברה שיאים בניפוצם. והנה החודש, כשנאלץ לשבת שבעה על אח ושני הורים, הוא השמיע את הדברים הבוטים והחמורים שאיש לא היה מוכן, או מסוגל, לשמוע, אילו נאמרו מחוץ למחנה החרדי. הוא אמר, בין היתר, שעל חללי הקורונה החרדים לא צריך לומר ז"ל, אלא הי"ד. כמו שאומרים על חללי שנאה
השבוע התפרסמו יותר מדי דוברים שטענו שאמנם התורה מגינה על החיים, וקדושת החיים היא אכן ערך עליון. אבל כשהם אומרים "חיים" הם לא באמת מתכוונים לזוטות כמו דופק, נשימה, וכל מה שחילונים רואים על מסך המוניטור. כשהם אומרים "חיים", הם מתכוונים למובן היותר עליון, רוחני ונשגב של המילה. ובקיצור, הם מתכוונים ל"חיים חרדיים". יש לי כמה דברים לומר על כך, אבל זה סובל דיחוי. אחים שלי: רוצים עצה דחופה? מצאו דוברים אחרים.
אני לא חרדי, אבל יש לי חברים וקרובי משפחה. יש בי חיבה והערכה עמוקה לאנשים ולערכים שמייחדים את החברה הזאת, ויש לנו גם כרטיס מינוי משפחתי לגן החיות התנ"כי - אחד המקומות האהובים ביותר על כל המגזרים בירושלים, משפחותיהם ומוסדות החינוך שלהם. גן החיות הוא מקום נהדר לשמוע יידיש, ערבית ורוסית ולהפנים את העובדה שיש ציבורים בארץ שקשה להם מאוד לקבל הוראות או ביקורת מאדם שהחזות שלו/שלה מסגירה את העובדה שהוא לא משלהם.
איש צוות הגן, למשל, בכובע עבודה מרופט ובסווטשירט ירוק, שמנסה להעיר לתלמידי מוסד מגזרי מסוים - ממש לא משנה איזה - ולבקש מהם, לעיתים להתחנן, לכבד את כללי הגן, עלול עד מהרה לחשוש שמא הוא כלל אינו קיים. בסוף הוא מבין שמי שצריך לומר להם לא לזרוק שקיות במבה לכיוון הג'ירפה זה המורה שלהם. זאת בדיוק הסיבה לכך שדבריו של משי זהב הם חשובים ומשני מציאות.
אנחנו לא יודעים הרבה על החרדים. אבל אנחנו כן יודעים שהציבור הזה מיטיב לזכור. הוא זוכר צדיקים אהובים ולא שוכח רשעים ארורים, לשיטתו כמובן. כולל תאריכי לידה ופטירה. שמות כמו טדי קולק, שולמית אלוני או טומי לפיד, זכרם לברכה, זכורים שם, ולא לטובה.
אבל איש מהם לא פגע בחברה החרדית - בנפשה, בחיי בנותיה ובניה, וגם בשמה הטוב - כמו שעושים זאת חלק (כן, חייבים לזכור שרק חלק) ממנהיגי הציבור החרדי עצמם. אילו הייתי חרדי, הייתי מתפלל שלוש פעמים ביום שהקב"ה יתקנם בעצה טובה. למרות שבינינו, הוא כבר שיגר לכיוונם את הרמזים העבים ביותר והעצות הכי טובות שיש באמתחתו, ולא נראה שהדברים חלחלו.
עניין אחר לגמרי. האם אי פעם טעמתי את ילדותם של ההורים שלי? ובכן, לא. הילדות שלהם היא שמועה שהגיעה לאוזניי.
על הקורונה באמת שאין לי מילה אחת טובה לומר, אבל הסגר, הו הסגר, ייצר המון זמן ביתי. דמוי פנסיה, כמו שאמרה לי ידידה טובה, אממה - פנסיונרים עם ילדים. מכיוון שצריך להפעיל אותם, יצא שהמון ילדים נחשפים ליצירות המופת התמימות שהוריהם גדלו עליהן. כן, כן, ילדים שלא מסוגלים לעלעל באלבומי תמונות ישנים כי התמונות לא זזות כשגוררים אותן באצבע, הילדים שלי ושלכם, התחילו לראות תוכניות וסרטונים בני 30 ו־40 וגם 100 שנה. למה?
ובכן, א' - כי מיצינו. כל מה שנוצר ב־20 השנים האחרונות מוצה עד תום או נפסל על הסף כלא ראוי למאכל. אחרי שכולם כבר שורקים מתוך שינה את "מלך האריות" והמשכוניו הדלים, ואת "עידן הקרח" והמשכוניו הנפלאים באופן מפתיע, חייבים למצוא משהו חדש. כלומר, ישן. ניסיתם כבר שיעור חנ"ג בזום?
ב' - כי אפשר. הטכנולוגיה שיש לכל אחד מאיתנו בכיס הופכת את תקופתנו לעל־זמנית. כולנו מחזיקים ארכיונים עצומים של יצירות מכל התקופות. הפערים, נניח באיכות האנימציה, עשויים להיות מחפירים, ובכל זאת ילדים מגלים מחדש את "מרקו" ואת "טאו טאו" ושרים שירים שהתחילו להתיישן עוד בתקופת ההורים שלהם.
אז ככה. יכול להיות שהילדים שלי הם לא דוגמה, ואפשר גם לקבוע שלא כל היצירות שורדות את מבחן הזמן, ובכל זאת, הרשו לי לדווח כאן בשמחה על כמה דברים.
- בעז, ילד בכיתה א', יודע בעל פה את "שיר השכונה" של התרנגולים ושר אותו בקול מפוחיתי כאילו גדל אצל נעמי פולני. לאחרונה נחלץ מתקיפה אלימה אחרי שניסה לשעשע נער גדול ממנו בביצוע לא רע של השורה "קפוץ כמו כדור, קפוץ כמו הרוח, אל תקפץ כמו נאד נפוח". אין לתאר.
להומור יש חיי מדף קצרים. ובכל זאת אני מתכבד לקבוע שצ'ארלי צ'פלין עדיין מצחיק. זה חייב לבוא בצפייה מתווכת ובנוכחות ההורים. אבל חי נפשי, הילדים (4 ו־6) השתנקו מצחוק בדיוק במקומות הנכונים.
- בגלל שהכל על־זמני, קשה לילדים לקבל את העובדה שחלק מהאמנים האהובים כבר אינם. הילדים שלי נדהמו לשמוע באיחור־מה על עוזי חיטמן, יגאל בשן ואריק איינשטיין, וקיבלו בצער את הידיעה על ליאור ייני.
- לאחרונה מצאנו בבוידעם משחק טריוויה משנות ה־80. רלוונטיות מפוקפקת (שאלות על בריה"מ. אוכלוסיית ישראל 4 מיליון) - חוץ מ"מיהו האיש השווה מיליונים?" (הילדים הימרו על ערן זהבי). הילדים ענו נכונה על השאלה "מי כוכבת הילדים של ישראל?" - ציפי שביט. יש דברים שמעל כל טרנד.
