אחרי הודעת התנועה האסלאמית על עזיבת הרשימה המשותפת, אפשר לומר רשמית: אחרי הגדלת ייצוג והפחתת ההשפעה - אין רשימה משותפת.
רע"ם, בראשות מנסור עבאס, מתפצלת מהרשימה המשותפת, על רקע מאבק עם חד"ש סביב זהות יו"ר המשותפת, אך גם על רקע חילוקי דעות עקרוניים סביב נאמנות לערכי האסלאם, ובעיקר שיתוף הפעולה עם הממשלה הנבחרת. ההתפתחות המעניינת ביממה האחרונה היא העובדה שח"כ אחמד טיבי שמר על קשר עם ח"כ מנסור עבאס, ושניהם שוחחו שעות לפני המפגש של נציגי ארבע המפלגות המרכיבות את המשותפת. רמז לאפשרות שפרישת התנועה האסלאמית מהרשימה המשותפת איננה הפיצול האחרון.
המשברים הפוליטיים והאישיים הקשים שעברו על הרשימה המשותפת במהלך השנתיים האחרונות, חוסר התיאום והניגודים החריפים בין מרכיביה, הביאו את התמיכה בה לשפל. מההמלצה הכושלת על בני גנץ להרכבת הממשלה בבחירות האחרונות ועד למשא ומתן שהתנהל בגלוי ובסתר בין התנועה האסלאמית לבין בכירי הליכוד, הציבור הערבי מאותת בנורות אזהרה מול מנהיגי המפלגות החברות ב"משותפת". ניתן לראות זאת בבירור בתוצאות הסקרים, המעידים כבר בשלב זה כי הרשימה המשותפת מאבדת באופן ודאי כשליש מכוחה הפרלמנטרי.
כעת, כאשר נראה שיהיו לפחות שתי רשימות ערביות שירוצו לכנסת, ספק אם הייצוג הערבי יגיע לעשרה חברי כנסת. אך עם זאת, הפיצול יכול דווקא להטיב בכך שיחדד את התחרות בין המפלגות, ויאפשר מרחב תמרון לכל מפלגה ומפלגה לדיאלוג פרגמטי ויעיל עם מי שירכיב את הקואליציה הבאה. עשרה חברי כנסת שינהלו משא ומתן חכם עם קואליציה עתידית יכולים להשפיע הרבה יותר מ־15 חברי כנסת הפועלים בשוליים הפוליטיים, כאופוזיציה בתוך האופוזיציה.
למרות שרבים העריכו שבסוף יימצא פתרון (גילוי נאות: גם אני סברתי כך), ניחוח ההתפרקות עמד באוויר. בתקופה האחרונה ניהול הדוברות וההסברה של המשותפת כמו הופסק, וחבריה היו עסוקים יומם וליל בהאשמות ובטענות הדדיות שספק אם רוב הציבור הערבי מבחין בהן או מבין אותן. לאחר ההודעה על הפיצול החל שלב ההאשמות ההדדיות. אנשי האסלאמית מנסים לקחת את הוויכוח לכיוון דתי ועדתי, ומנגד אנשי חד"ש ובל"ד יכוונו לחוסר הפטריוטיזם של האסלאמית ולתיאום עם נתניהו.
המצב החדש לא רק עלול להפחית את הייצוג הערבי בכנסת, אלא גם להמריץ את המפלגות הציוניות, בעיקר מהימין, "לעוט" על הבוחרים הערבים, בניסיון לקטוף מנדטים בזמן ששתי הרשימות הערביות (או יותר) יהיו עסוקות במאבק בינן לבין עצמן.
ראשי המפלגות הציוניות משמאל ובעיקר מימין, עוד יגלו בסקרי העומק שיזמינו בימים הקרובים כי פעילותם ההסברתית וביקורי המועמדים והפעילים שלהן ביישובים הערביים עשויים להניב תוצאות טובות - ואולי אף מעבר לציפיות המוקדמות. לא, זה יבוא בהכרח ממקום של חיבור או הזדהות אידיאולוגית, אלא ממקום של אכזבה מהמפלגות הערביות, הצבעת "ענישה" נגדן - אך לא פחות חשוב: רצון להשפיע ישירות על מקבלי ההחלטות.
