"הטיגריס הלבן", שמבוסס על רומן הביכורים זוכה פרס מאן בוקר של הסופר ההודי ארווינד אדיגה, אינו סרט רע. הוא מצולם יפה, יש בו כמה סצינות עוצמתיות, והזמר־שחקן אדארש גוראב, שמככב בתור בלראם, בחור צעיר ועני מצפון הודו שמפלס את דרכו בנחישות במעלה סולם המעמדות האכזרי והבלתי אפשרי - עושה עבודה מרשימה בסך הכל.
בנוסף, בניגוד ללהיט האוסקרים "נער החידות ממומבאי" - שהתפלש בסבל מבלי להתלכלך, וששיחק את עצמו על המסך כמו שילוב בין וידיאו־קליפ צבעוני לאגדה אקזוטית של דיסני - "הטיגריס הלבן" הוא סרט שאינו מתייפייף ושאינו מבקש להותיר את הצופים עם חיוך אופטימי ודבילי על הפנים. אם כבר, להיפך. הבמאי האיראני־אמריקני ראמין בהראני כבר הוכיח בסרטיו הקודמים ("להתראות סולו", "Man Push Cart") שהוא מחויב לריאליזם חברתי ושהוא רגיש לסבלו ולמצוקתו של "האדם הקטן", והמעלות האלה בהחלט נוכחות גם כאן.
ובכל זאת, "הטיגריס הלבן" אינו טוב כפי שיכול היה להיות, והסיבה העיקרית לכך, לדעתי, נעוצה בכך שהוא לא הצליח להחליט אם הוא מעדיף להיות סרט או מיני סדרה.
מצד אחד, אם מסתכלים עליו כסרט, הוא אינו מהודק מספיק, הקצב שלו בעייתי ולא ברור, הדמויות שלו (שמגולמות בידי כוכבים כמו ראג'קאמור ראו וריאנקה צ'ופרה) נעדרות מורכבות ממשית, וקשה לומר שהוא מפתיע. מצד שני, אם מסתכלים עליו כמיני סדרה (של ארבעה פרקים בני 45 דקות, נניח) מתקבלת התחושה שאנו צופים בגרסה המקוצרת והערוכה בגסות של הסיפור. מה שמותיר אותנו עם יצור כלאיים משונה ומתסכל שתקוע איפשהו באמצע.
"הטיגריס הלבן" כולל מספר סצנות טובות והעיסוק הלא מרוכך שלו במתחים שמתגלעים בין עשירים לעניים ובין אדונים למשרתים - טוען אותו ברלוונטיות ומציב אותו לצד סרטים מדוברים כמו "פרזיטים" ו"ג'וקר". עם זאת, המהפך האישיותי הגדול והקיצוני שחווה גיבורנו בלראם בשיאו של הסיפור, מתרחש באופן פתאומי ולא משכנע, ובהראני משתמש בווייס־אובר בכל הזדמנות, כדי לדווח לנו כיצד בלראם מרגיש, במקום להראות לנו.
אז לא, "הטיגריס הלבן" אינו סרט רע. אך בסופו של דבר, בהחלט מדובר בפספוס.
ציון: 6