לא קשה להאמין, אבל גם לפני 30 שנה בדיוק הייתה ישראל נתונה במצב חירום. גם אז, בכל ערב הופיע על מסכי הטלוויזיה תת-אלוף בשם נחמן, וגם אז כולם נאלצו להצטייד במסיכות.
לתקופה הזאת קראו מלחמת המפרץ הראשונה, שהחלה כשעיראק פלשה לכוויית וכבשה אותה. בעקבות זאת, קואליציה של מדינות בהובלת ארצות הברית יצאה למתקפה נגד כוחותיו של סדאם חוסיין, שליט עיראק.
שיאה של המלחמה היה בדיוק באמצע ינואר 1991, אז החל מבצע "סופה במדבר", מתקפה אווירית וקרקעית נגד עיראק. בתגובה נורו טילי סקאד על אזור המרכז, והישראלים כולם הוכנסו לחדרים "אטומים" בסיוע כמה יריעות ניילון ונייר דבק, סלוטייפ. גם אז, כמו היום, התמלאה הארץ בתורים ארוכים, אך זה לא היה כדי לבצע בדיקת קורונה או להתחסן, אלא כדי לקבל ערכות מגן. 30 שנה לאחר המבצע, חזרנו מעט בזמן וערכנו השוואה כדי למצוא את הדומה והשונה בין שתי התקופות.
האויב הגדול
סדאם חוסיין
הרודן מעיראק, שסימן ההיכר שלו היה השפם השחור, גרם למיליונים לא לישון בלילה כששיגר סקאדים אל אדמת ישראל. כמיטב המסורת, הוא זכה לחיקוי בטלוויזיה הישראלית בדמות הבדרן מתי סרי. הטראומה מהרודן האכזר וממעשיו ליוותה את ישראל גם שנים לאחר מכן – עד מעצרו על ידי כוחות ארה"ב והוצאתו להורג ב-2006.
נגיף הקורונה
בניגוד לאיום במלחמת המפרץ, אז הכל היה מוחשי, האויב הגדול של ימינו הוא בלתי נראה. אותו וירוס שהגיע מהעיר ווהאן שבסין, דילג לו בין ארצות ושיתק את העולם כולו. מאז הגעתו, כל מי שמתעטש או סובל מחום - חשוד מייד והופך למוקצה.
נחמן של התקופה
תא"ל נחמן שי
דובר צה"ל בעת המלחמה קיבל את תפקיד המרגיע הלאומי של התקופה. בישראל היה ערוץ טלוויזיה אחד בלבד, כך שהוא לא נאלץ לדלג בין האולפנים. תפקידו היה לפרט את מניין הפצועים ואת הנזק ולהפציר באזרחים להישאר בבית. יש מי שסוברים שפעם, לפני 30 שנה, הישראלים היו מעט יותר ממושמעים.
תא"ל (מיל') נחמן אש
הפרויקטור הלאומי של המלחמה בקורונה, פרופ' נחמן אש, גם הוא תת-אלוף במילואים שכיהן כקצין רפואה ראשי בצה"ל. במסגרת תפקידו הוא אמור לפעול לצמצם ככל הניתן את נזקי המגיפה, להשפיע על שרי הקבינט, לקבל את ההחלטות הנכונות ולהסביר לציבור למה חשוב להישאר בבית - אבל צריך לומר ביושר שזה לא תמיד עובד.
המסיכות
מסיכות הגז
רצועות הגומי השחור היו כנראה סימן ההיכר הבולט ביותר של מלחמת המפרץ. הן כיסו לא רק את הפה והאף, אלא אטמו את כל הפנים בצורה הרמטית, כדי שלא ננשום חומר כימי, ואפשרו נשימה באמצעות מסנן. מסיכות אלה היו לא חינניות והבהילו ילדים. אם המסיכות הנוכחיות מציקות לכם, תזכרו שאז אנשים כמעט איבדו לחלוטין את היכולת לתקשר זה עם זה.
מסיכות בד
ככל הנראה הפריט הכי נמכר בשנת 2020 - למעשה, כזה שפשוט אסור לצאת מהבית בלעדיו. מי שנתפסים ללא מסיכה מקבלים קנס של 500 שקלים – לא משנה איזה תירוץ ייתנו לשוטר. בשבועות הראשונים להתפרצות הקורונה במשרד הבריאות לא הנהיגו חובת עטיית מסיכה וכלל לא המליצו על כך. אלא שברגע שהוטלה החובה לעטות מסיכה, החלה הסתערות על החנויות עד שאלו אזלו מן המדפים.
גרם לנו להישאר בבית
נחש צפע
שם הקוד להפעלת מערכת האזעקה שגרמה לכולם להישאר בבית. גם כשהסכנה חלפה, נקראו האנשים להמשיך להישאר בבתים. "הציבור נדרש להישאר בבית כמו שהיה אתמול" – ציווה מר טלוויזיה, חיים יבין, על האזרחים. אלו היו ימים של מיעוט תנועה ברחובות, הגבלות - ובעיקר חשש גדול.
סגר
ההחלטה שהשאירה מיליוני ישראלים בבית, בלי מוסדות חינוך, קניונים, מסעדות ומקומות עבודה לא חיוניים. אפילו התנועה של הישראלים הוגבלה לקילומטר אחד מהבית, וטיול עם הכלב הפך פתאום לפרס ולא לעונש. למרות הסגר, הישראלים נתפסו לא פעם מפירים את התקנות, ואף סיפקו שלל תירוצים יצירתיים.
מה אכלנו
קופסאות שימורים
תירס, עלי גפן ובייגלה – כמעט בכל חדר אטום היה ארון קטן שהוסב למזווה, ובו אוחסנו נשנושים לשעת חירום. האזרחים גם נדרשו להכין בקבוקים של מים לשעת הצורך - ומעל לכל להישאר רגועים.
משלוחים הביתה
למרות התורים העצומים ברשתות המזון ערב הסגר הראשון, הישראלים למדו מאז דבר או שניים, והרחובות התמלאו בשליחים בצבעי כתום וכחול, והשולחנות במטבח - במאכלים, מסושי והמבורגר ועד עוגיות וגלידה.
החלק הכי מנוצל בבית
תקועים בחדר האטום
אלה היו זמנים שבהם רק למעטים היה ממ"ד, ולכן המשפחה כולה התכנסה לתוך חדר אחד "אטום". הפטנט הישראלי כלל יריעות של ניילון שקוף שהודבקו על החלונות בנייר דבק, וגם סמרטוט רטוב שנטבל באקונומיקה בפתח הדלת. כך, עם שמיעת האזעקה רצו להם מיליוני הורים וילדים וסבתות אל החדר שהוכן מראש, ובילו שם שעות ארוכות עד לצפירת ההרגעה.
מנופפים לשלום מהמרפסות
אחד הרגעים המרגשים בתקופת הקורונה היה יציאתם של מאות אלפי ישראלים אל המרפסות כדי למחוא כפיים ולהכיר תודה לצוותים הרפואיים. בין שכדי לנופף לשלום לסבא ולסבתא, לנשום קצת אוויר מהטירוף עם הילדים או להוכיח לשוטר שאתם אכן נמצאים בבידוד ולא קפצתם לקניון – השנה האחרונה ללא ספק הצדיקה את האמרה "כל בית צריך מרפסת".
המזרק
מזרק האטרופין
לכל ערכת מגן צורף מזרק אטרופין, שאותו היה צריך להזריק לאדם שנפגע מנשק כימי. אלא שההתעסקות עם המזרק היתה ללא ספק הפחד הכי גדול, וכולם רק קיוו שלא יצטרכו להשתמש בו. גם אז דיברו על תופעות לוואי, כגון הזעת יתר, הרגשת חנק והפרשה רירית מהאף.
חיסון הקורונה
הגעת החיסונים לארץ מסמלת את תחילת הסוף של המגיפה. נראה שהפעם הישראלים מוכנים להידקר וכמה שיותר מהר, ובמרכזי החיסונים אפשר לפגוש צעירים שעומדים שעות בתור רק למקרה שיתמזל מזלם וייוותרו "שאריות" ממבצע החיסונים לגילים המבוגרים. גם הפעם דווח על תופעות לוואי בהיקף מצומצם, כגון חום או תחושת שיתוק זמנית בפנים.
המלונות של התקופה
מלונות "העורקים"
התקפות הטילים על אזור המרכז הכניסו את האוכלוסייה לחרדה, והביאו רבים מתושבי האזור לעזוב לתקופה לפריפריה. אחד היעדים היה בתי המלון של אילת – שבתוך שעות מרגע מטחי הטילים דיווחו על תפוסה מלאה. ארקיע אף הוסיפה טיסות משדה דב לאילת כדי לעמוד בביקוש. מנגד, ראש עיריית ת"א דאז, שלמה (צ'יץ') להט, התייחס לתופעה: "מי שעורק מתל אביב, עורק גם מהמולדת".
מלוניות הקורונה
ההחלטה לבודד חולים וחייבי בידוד במלונות הקורונה עוררה לא מעט סערות. רבים הלינו על פגיעה בחירות, על תנאים ירודים, ותושבים המתגוררים בסמוך למלוניות התלוננו על החגיגות הפרועות של החולים הצעירים, שנהגו לרקוד עד אור הבוקר. גם הפינוי הכפוי של החוזרים מחו"ל למלוניות הקורונה לא התקבל בברכה, כשאולי לראשונה התלוננו ישראלים על כמה ימים בבית מלון בחינם.
הילדים ישבו מול...
מסך הטלוויזיה
בימים שבהם לא היה מחשב בכל בית ובתי הספר היו סגורים, בניסיון להרגיע את הילדים הטלוויזיה הישראלית שידרה את הסדרות האהובות כמו "בלי סודות", "זהו זה" ו"רחוב סומסום". לצד מרגול ומרב מיכאלי, גם קיפי בן קיפוד, שהיה גיבור התקופה, עטה מסיכה. הילדים התבקשו להתקשר אל האולפן ולשתף ברגשותיהם. קשה היה למצוא עיסוק נרחב בשאלת הנזק הנפשי ארוך הטווח.
מסך הזום
בתי הספר נסגרו, הלמידה נערכת דרך המחשב והילדים של היום פשוט מוצפים במסכים בכל שעות היום. הזום משגע לא מעט הורים וילדים שמתקשים להתמודד איתו, גם בפן הטכני וגם בכל הנוגע ליכולת הריכוז. לא פלא שהתלמידים בורחים אל ה"פורטנייט".
