כששואלים את השחקן נתי רביץ איך הוא מגדיר את עצמו, התשובה שהוא מנפק מורכבת. "אני מגדיר את עצמי חילוני ודתי - חידתי. אני חילוני בעיסוק שלי, אבל אני יודע שהאמת נמצאת בדת ובאמונה, וכל השאר זה תפאורות וקשקוש. הקדוש ברוך הוא נתן לי את הכישרון להגיע לאנשים שנמצאים במקומות חשוכים, שאליהם אני נמשך".
מקומות חשוכים?
"חשוכים מבחינת חוסר הידע של מה התורה יכולה לתת לכל יהודי. יש משהו מעורר קנאה באנשים שהולכים עד הסוף בדת, כמו שולי רנד. אני הלכתי עד הסוף למשך שנתיים.
"התחלתי בזה לפני 18 שנה, כשנולד ליאון, הבן הבכור שלי. הלידה היתה בשבילי כמו מעמד הר סיני. הרגשתי התפוצצות. אחר כך באה אצלי התחזקות משמעותית, כשהייתי שחקן מצליח".
אז ביקשת שיפנו אליך בשם נתן.
"בין 2008 ל־2010 למדתי בישיבת חב"ד ברמת אביב, הלכתי עם זקן וציציות, אנשים בקושי זיהו אותי. התפללתי שלוש תפילות ביום, למדתי גמרא, חסידות, השתטחתי על קברי צדיקים. בקושי שיחקתי. הייתי שחקן מחליף בהבימה רק כדי לשלם מזונות ושכר דירה. אנשים חשבו אז שהשתגעתי. החזרה שלי לעולם החילוני היתה מדורגת - והתחילה אז".
מה החזיר אותך לעולם החילוני?
"התעורר בי הצורך להגיע לקהל ולהתבטא כאמן בכלים שהקב"ה נתן לי. הבנתי שעד כמה שאורח החיים הזה קסום, מופלא ואדיר, הוא לא אני. היה לי טוב בישיבה, אבל חיידק הבמה חזר אלי. חזר לי הרעב לקהל, כמו עכשיו עם הקורונה.
"שברתי חזק לכיוון הדתי, והייתי צריך לשבור בחזרה כדי להגיע לאמצע שבין הרוח לחומר. היום אני נהנה משני העולמות. זה לא קל. זה כמו להחזיק שני חבלים שכל אחד מושך לכיוון אחר".
אתה עדיין מקפיד על מצוות?
"כמה שאני יכול. אשתי הולכת למקווה. בשבתות אני מכבה את הסלולר, בוחר להתנתק מהעולם ואני חופשי. אוטו בשבת זה כלא על גלגלים, מי שנמצא בתוכו הוא אסיר. בשבילי השבת היא כמו להתחבר לשקע טעינה".
אנחנו נפגשים באחד מחדרי האיפור של תיאטרון הבימה הריק. החדר, שבו מתכוננים להצגות כמה מבכירי השחקנים בישראל, נראה גם אחרי השיפוץ המסיבי מיושן, נטוש ועצוב - משל לעולם התרבות כולו בשנה החולפת.
מחוץ לתיאטרון פגש רביץ (54) את הבמאי משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה. "שאלתי אותו אם יש בשורה, איזשהו מתווה. הוא אומר שאין כלום בינתיים. ההזנחה של עולם התרבות כל כך מקוממת ומכאיבה. המלחמה על התרבות צריכה להיות של כולם. ההצגות, המחול, ההופעות החיות, כל אלה שומרים על השפיות. תרבות זה 'לא חיוני'? זיבי, זה הכי חיוני. זה מקום המפלט, עושה הרבה יותר מ־14 כדורי קלונקס".
איך היית פותר את המשבר?
"לתיאטרון ולאולמות תרבות הייתי מכניס אנשים בפיקוח, לפי התו הסגול, במרווחים, עם מסיכות. דואג שיהיה אפשר להזמין כרטיסים בצורה דיגיטלית, להימנע מתור בקופות. אומר לצופים להגיע לפני הזמן, מכניס אותם בטפטוף ומציב פקח קורונה שיהיה מחובר למשטרה ויצלם. את האולם הייתי מטהר לפני ואחרי - ושלום על ישראל. אין הדבקה, אין תחלואה, אין כלום".
אתה מאמין ששיתקו פה את התרבות בכוונה?
"אני לא שותף לדעה הרווחת שממשלת הימין רצתה להשמיד את תרבות השמאל. המחשבה שזאת הדרך להילחם בשמאל נשמעת לי מופרכת. יש גם אמנים ימנים, חלקם אולי אפילו מצביעי ליכוד ונתניהו.
"דיברתי עם עוזרים של שר התרבות, חילי טרופר, ושל שר התקשורת לשעבר, יועז הנדל. רציתי להוביל מהלך שבו בתקופת הקורונה תושמע ברדיו רק מוזיקה ישראלית, וכל הערוצים הישראליים בטלוויזיה ישדרו רק תוצרת מקומית. שכל התמלוגים יועברו לאמנים שלנו. העוזרת של הנדל השתכנעה, אבל אמרה שבעלי תחנות הטלוויזיה והרדיו לא יסכימו".
התאכזבת מהשרים?
"לטרופר אין ולא היה כוח. אולי אם מירי רגב היתה נשארת שרת התרבות, המצב היה טוב יותר, אבל לא בטוח. היא ידועה כאחת שיכולה להזיז הרים, אבל לטובת מה שנוח לה. אני לא חושב שרע לה שאמנים יושבים בבית. כאילו, 'אל תתלוננו, קפוצי תחת. שבו, ניתן לכם כסף מביטוח לאומי, ותסתמו את הפה'".
השתתפת בהפגנות המחאה של האמנים?
"הלכתי להפגנה אחת של אנשי התרבות פה, בהבימה. למחאות האחרות לא הלכתי, כי למרות האוויר הפתוח, זה לא בריא. אני לא מת על ההתקהלויות האלה. באירוע כמו הפגנה, קשה מאוד לשלוט בתנועה של אנשים ובהתחככות ביניהם".
מה דעתך על הקיטוב המתרחב בעם?
"זה כל כך מיותר וכל כך מטומטם. זה משהו שהתחיל הרבה לפני ביבי. הוא ממש לא הגורם לזה ולא המציא שום דבר. תמיד היה פה ככה, אבל עכשיו זה בא לידי ביטוי הרבה יותר, בגלל הרשתות החברתיות. עכשיו מקללים ומאחלים חופשי סרטן אחד לשני. אנחנו, העם היהודי, גוף אחד, אותו דנ"א, אותם הורים. מי שמשחרר שנאה כלפי אחיו - מטביע את עצמו, כי כולנו באותה ספינה.
"אנחנו מחויבים לאהוב אחד את השני. אין בעיה עם מחלוקת, ביקורת ומחאה, יש בעיה עם השנאה והאלימות, רק בגלל אידיאולוגיה. חייבים להקשיב לצד השני ולאהוב אותו, גם אם לא מסכימים איתו. אנשים פה שופכים את הדם אחד של השני על כלום".
הוויכוח בין ימין לשמאל תפס את רביץ גם בסרט "אדמה בוערת", שאליו הוא מצטלם בימים אלה לצד ריקי בליך, יעל לבנטל ואסף הרץ, בבימוי לירן שטרית. "אני מגלם רב של יישוב שנמצא בקו העימות, בתקופת הפיגועים של האינתיפאדה השנייה. הרב הזה נלחם על האדמה, שמבחינתו היא ארץ ישראל שנמסרה על ידי הממשלה לפלשתינים. הוא יכול למחות ולבקר, אבל גם מחויב לפעול לפי החוק. אסור לו להפעיל אלימות והוא לא יכול לגרש את הפלשתינים מהאדמה. הוא מצוי בקונפליקט הזה".
כמו מאות אלפי צופי טלוויזיה, גם רביץ מודע להצלחה של תוכניות הריאליטי הגדולות - "הישרדות", "הזמר במסכה", "האח הגדול" - שהציעו בשנה החולפת מעט מפלט ונחמה. אבל יחסו האישי אליהן נותר דו משמעי.
"אני מתנגד לריאליטי, שונא את הז'אנר, אבל מקבל אותו - כי הוא קיים. תוכניות ריאליטי לא עושות טוב לשום אמן, אבל 'הזמר במסכה' זה כיף. קיבלתי בעבר הצעות להשתתף בתוכניות ריאליטי, אבל תמיד סירבתי".
אני מבין של"הזמר במסכה" לא תסרב.
"אשתתף בכיף, למה לא. ראיתי שם חברים שלי מבלים בלונה פארק, וגם אני רוצה. פתאום הם מופיעים ויש להם במה וקהל. זה ריאליטי שאף אחד לא נפגע ממנו, בניגוד לריאליטי הרגיל שבו עושים פורנוגרפיה של רגשות בסיטואציות מלחיצות, והמנצח הוא מי שהצליח להיות השקרן הגדול, לדרוס ולדרוך על כולם ולעשות הכי הרבה רעש ונזק".
אתה עצמך כיכבת בטלנובלות, שבהן נבלים הוצגו כגיבורים.
"אבל זה מתוסרט. ילדים היום נחשפים מגיל 8 לרשע, לרוע, לאלימות ולסקס. הבעיה היא שהריאליטי תופס את הפריים טיים על חשבון סדרות קומדיה ודרמה שבהן משתתפים שחקנים. סדרות שהן בסופו של יום מה שהקהל מחפש. גם צופי הריאליטי יעדיפו אותן, אחרי כאב הבטן של הפאסט פוד והגזים שיוצאים ממנו".
מבחינה כלכלית, תוכנית ריאליטי גדולה יכולה לסדר לך שנה בחיים.
"אולי, אבל זאת עסקה עם השטן. זה לבוא ולשים על השולחן את האינטימיות והרגשות שלך, שאנשים ישחקו עם זה ויקיאו על זה".
עד כמה נפגעת כלכלית מהקורונה?
"נקלעתי לבעיות ונאלצתי להצטמצם, למצוא פתרונות. אני אומר תודה בכל בוקר שיש לי עבודה. ברור שאני רוצה יותר כסף ויותר חשיפה, אבל זה שולי לגמרי. יש לי שמחה בחלקי.
"כאדם מאמין, אני רואה בקורונה שיעור מלמעלה. אנחנו לומדים מהמגיפה צניעות, שמירת נגיעה, כיבוד אב ואם, שמירה על כדור הארץ. הקב"ה נתן לנו בעיטה ואומר לנו - תגנו על המבוגרים, העולם לא שייך לצעירים. השטן סימם אתכם, ואתם מלאים באגו של עצמכם. אז תנמיכו קומה ותישארו בבית, בסגר. תתמודדו עם התסכול של הילדים והאישה, אין לכם לאן לברוח".
במקום לשבת ולבכות על "הגבינה שהזיזו לנו", כהגדרתו, בחר להביא גבינה ממקום אחר, במופע החדש שהוא מעלה בשם "הדרך לנצח", שרץ עד כה כ־20 פעמים.
במופע האינטימי, שבו הוא מופיע לצד גיטריסט מלווה, מספר רביץ על מסלול חייו ועל הקריירה הענפה שלו, לצד יחסו לענייני זוגיות, חתונות וגירושים. "אני מספר על החזרה בתשובה וחושף את חיי. זה מופע קליל יחסית שמשלב מוזיקה. אני שר שירים מוכרים שמתאימים לנושאים שאני מדבר עליהם, וגם חומר מקורי".
איפה אתה מופיע?
"בחצרות בתים פרטיים, ברחבות בתי ספר, בבתי כנסת ובבתי קפה. הכל לפי כללי הקורונה. בחורף המופע ייכנס לתוך הבתים. אני מופיע לכל סוגי הקהל. אפשר להזמין דרך 'מסטיק שיווק הפקות'".
ויש גם אלבום מוזיקלי שרביץ עובד עליו כבר שני עשורים, וטרם ראה אור. את רוב הטקסטים לשירים כתב בעצמו, וכל הלחנים - שלו. לדבריו, האלבום אמור "לסכם את חיי עד כה", והסגנון המוזיקלי צפוי לשלב בין רוק אקוסטי, בלוז ופאנקי. "יש לי עשרות שירים, וכבר יכולתי להוציא ארבעה אלבומים. עד היום הקלטתי כמה סינגלים, אבל גנזתי, כי הם לא היו לשביעות רצוני".
בדרך להגשמת חלומותיו, הוא מגלה, ספג כמה כוויות קשות. "עקצו אותי בכסף. לפני שנתיים פגשתי מישהי שהציגה את עצמה כמנהלת פרויקטים. אמרה לי שהיא תנהל לי פרויקט באתר מימון ההמונים הדסטארט וביקשה ממני כסף, 'להשקיע אותו במקומות הנכונים'.
"אני, כמו מטומטם, נתתי לה 20 אלף שקלים, בתקופה כלכלית לא טובה שלי. בסוף היא לא עשתה עם זה כלום. זה שאני מטומטם, זאת בעיה שלי. זה החשבון שלי מול היקום והקב"ה. היא היתה רק שליחה, ואני קיבלתי את המסר - להתעורר על החיים שלי".
אילו עוד כוויות ספגת?
"הגיע אלי לפני חמש שנים אדם שאמר שהוא רוצה להשקיע כסף בי ובאלבום שלי. אחר כך התברר שהוא רצה רק להוציא יומנים ומחקים לילדים ולבני נוער עם הפרצוף שלי מודפס עליהם, והמוזיקה לא באמת עניינה אותו".
אז התעוררת על החיים שלך?
"כן, המסר שקיבלתי מהעולם היה להשאיר את הכסף בבית. אשתי, נועה, היא עורכת וידאו שגם כותבת, ויש לה יכולות ניהול מבריקות. היא בעלת אינטואיציות חדות. אני מתייעץ איתה ורוצה לקבל את ברכתה על דברים שאני עושה. עד היום, בנושא הפקת האלבום, לא קיבלתי את הברכה שלה. על כל האנשים שהתעסקתי איתם היא אמרה שהם לא מריחים לה טוב, ואני לא הקשבתי. נדפקתי, כי יש בי תמימות גדולה מאוד.
"אז נקליט את האלבום בבית. אנחנו קונים תוכנות לעריכת סאונד, ובמקביל אנחנו מכשירים חדר בבית שיהיה אולפן הקלטות. אני חייב כבר להוציא את האלבום הזה, כי המוח שלי מתפוצץ מאינפורמציה. אני חייב לפנות מקום לחומרים חדשים".
רביץ גרוש פעמיים ונשוי בשלישית. עם אשתו הראשונה, שרי רביץ, התחתן ב־1996, בשיא תהילתו באופרת הסבון "כסף קטלני", ששודרה אז בערוץ 2. אחרי שלוש שנים התגרשו, ללא ילדים. ב־2001 התחתן בשנית עם מפיקת הטלוויזיה יעל לשם, ועימה הביא לעולם בן, ליאון (18), ובת, אלמה (16). כעבור ארבע שנים התגרשו. לפני תשע שנים נישא בשלישית, לנועה אופרבר, שאיתה הוליד את הלל (7) ונריה (4 וחצי). הם גרים ביישוב בית אריה.
"שתי נשותיי הקודמות היו מתערבות לי בקריירה בלי לשאול אותי. נועה, לעומתן, לא התערבה - עד שנתתי לה. נועה היא לא הטיפוס שמחפש את אור הזרקורים. היא לא באה איתי לפרמיירות, ואני אוהב את זה. היא איתי כי היא באמת אוהבת אותי, היא לא רוצה את 'נתי רביץ' הדימוי".
נשותיך הקודמות רצו את "נתי המפורסם"?
"אני לא יודע, ואני לא רוצה להיכנס לזה. זה שייך לתקופה אחרת, גם מבחינת הבגרות הנפשית שלי".
ב־1989, אחרי שירות קרבי כקצין בדרגת סגן בנח"ל ("אחרי המארבים והסיורים הייתי צמוד לגיטרה, כתרפיה"), עבד רביץ בצוותי בידור במלונות באילת. ב־1991 לוהק למחזמר "שיער", וב־1994 סיים לימודי משחק בבית צבי. הוא שיחק בסדרת הדרמה "זהב של שוטים", אבל הפריצה הגדולה שלו באה ב"כסף קטלני", שבה גילם את הפלייבוי העשיר והשרמנטי שאולי אייזנמן.
בשנים הבאות המשיך לככב על המסך ב"לחיי האהבה", "מיכאלה", "בנות בראון", "החצי השני" ו"מילואים". בד בבד שיחק גם בקולנוע ("פעמיים בוסקילה", "מתנה משמיים", "סוף העולם שמאלה", "אביבה אהובתי") ובתיאטרון.
כששואלים אותו על ימי "כסף קטלני", הוא מודה: "זה סחרר אותי, אלה היו אורות חזקים מאוד ולא היו לי הכלים להתמודד איתם. הפתרון שלי היה לעבוד בטירוף מהבוקר עד הלילה בפרויקטים, ברמה מוגזמת. שיחקתי במקביל בסדרה, בשלוש הצגות תיאטרון וגם בסרטים. עבדתי בכל יום מ־4 לפנות בוקר ועד חצות. הרווחתי המון כסף, אבל לא היה לי זמן לחיות.
"הייתי חייב לקחת הפסקה. טסתי ב־1998 לחצי שנה ללוס אנג'לס, לנוח ולחפש את עצמי. התחיל לקרות שם משהו מעניין עם הקריירה - הייתי מועמד לתפקיד בסרט עם טום קרוז, לשחק את אחיו האבוד ממזרח אירופה. הסוכן שלי תלש שערות כששמע שאני חוזר לישראל לעונה השנייה של 'כסף קטלני'. אבל כשחזרתי גיליתי שהוואקום שהשארתי אחריי בארץ התמלא. כבר תפסו את המקום שלי כ'כוכב הגדול'".
לא קל לשרוד כל כך הרבה שנים בתחום.
"עשיתי את זה עם שילוב של אופי, נחישות, כישרון ועבודה קשה. המטרה שלי היא ללכת ולהגיע. מה יקרה כשאגיע? הכל יכול לקרות, אבל ניצחתי בעצם זה שיצאתי לדרך. אני מנצח כל הזמן, בדברים הקטנים של החיים, למשל בחיוך של הבן שלי, הלל, ובפיוס עם אשתי נועה אחרי ריב".
איפה נכשלת?
"אני גם נכשל כל הזמן, זה חלק מההצלחה. ולמרות הכל, אני חייב להמשיך לעשות - מופע, הצגה, סרט, סדרה. שאלת איך שרדתי? כי יש בי תחושת שליחות".
בימים אלה, כשהקורונה מאפשרת, הוא מביים קבוצת תיאטרון חובבים במרכז קהילתי בבית שמש. "פנתה אלי מישהי מטעם העירייה ואמרה שאני ראוי להוביל את הפרויקט. בהתחלה אמרתי, 'בית שמש, למה הם מסוגלים?' אבל מצאתי מרכז אמנות עשיר ומתפרץ מכישרונות. אני כל כך נהנה מזה. אני מביים שם הצגה בשם 'תופרות', על עובדות של מפעל טקסטיל בדרום שעומד להיסגר. הפוטנציאל שם גדול. אפשר לעשות יופי של תיאטרון קהילתי".
לאודישנים אתה ממשיך ללכת?
"כן, אני משחק בסדרה 'פלמח' של יס, שעוד מעט נצלם לה עונה שנייה. אני מגלם קצין בריטי שמדבר אנגלית במבטא משובח, ואני עף עליו. לתפקיד הזה עשיתי אודישן.
"כתבתי תסריט לסרט קולנוע, קומדיית פשע מוזיקלית, ביחד עם חבר, גל שוורץ, וכבר יש לנו במאי ומפיק. השנה, בגלל הקורונה, הכל נעצר. אני מקווה שבשנה הבאה נגיש את התסריט לקרן לעידוד קולנוע ישראלי ונקבל תקציב להפיק את הסרט. בא לי לגלם תפקיד כמו טוני ב'הסופרנוס'".
אביו של נתי, איש הבמה לני רביץ (84), עלה ב־1965 מארה"ב. אמו, עליזה, היא ילידת הארץ. "כשהייתי בן שמונה חודשים נסענו לגור באלבמה. אבא שלי היה המורה הלבן הראשון שלימד בבית ספר של שחורים שם. זה היה ב־1967, בתקופה של גזענות קשה. הוא לימד תיאטרון והרים עם תלמידיו מחזות זמר.
"כבר בגיל שנתיים הייתי רץ על הבמה שם עם חיתול. שם התחלתי להרגיש שהבמה היא הבית שלי. בכיתה א' שיחקתי בהצגה 'פרח לב הזהב' את התפקיד הראשי של הילד, ומחיאות הכפיים בסיום גרמו להוריי להבין שאהיה שחקן".
כשהיה בן 7 חזרה משפחתו (לרביץ יש אח, דורון, סטנדאפיסט ושחקן, ואחות, אורית, מורה לתיאטרון) והתגוררה בנצרת עילית (כיום נוף הגליל).
איך זה להיות בעצמך אבא לילדים קטנים, כשאתה כבר בן 50 פלוס?
"זה מפוצץ לי את הלב. אני כל כך נהנה לשחק עם הלל ונריה, לבלות איתם זמן, להציג להם דמויות שלי. אני חושב שהיום אני אבא הרבה יותר 'קול' וסלחן. כשהגדולים שלי נולדו, הייתי בחרדות שזה ידפוק לי את הקריירה, כי לא אישן בלילות. עם הקטנים אני אומר שכבר אמצא זמן לישון".
בנך ליאון הפך בעצמו לשחקן.
"הוא שיחק בסדרה 'הבנים והבנות' בערוץ הילדים, שהיתה מאוד פופולרית. בגיל 15 הוא נהיה כוכב נוער עם 50 אלף עוקבים באינסטגרם, הודעות 'ליאון אהוב ליבי' ומועדון מעריצות. פעם טיילנו בקניון, ואני רואה קבוצת ילדות מתחילה לרוץ אלינו. אני מסדר את השיער, מתכונן לתמונה, והן באות אלי ומבקשות: 'אדוני, אתה יכול לצלם אותנו עם ליאון?' מתי הפכתי לאדוני? אה, יש לי שיער לבן ויש קמטים, ואני אוהב את זה כל כך".
לא נעלבת?
"במקום להיעלב כמו כל אמן עם אגו, עשה לי טוב שהן רצו את הבן שלי. אני נהנה לפנות לו את המקום, לשפוך עליו את האור, הוא עכשיו הגיבור. כאילו, מי אני? פתאום האפסיות הזו, שהפוקוס והמעריצות עליו, כמו שהיו עלי לפני 25 שנה, פתחה לי את הלב. הפתיע אותי שלא קינאתי ושאני לא שואל איפה המעריצות שהיו קורעות ממני את הבגדים וכותבות לי עם ליפסטיק על האוטו. טוב שזה עבר אליו. אני לא רודף כיום אחרי תשומת לב וכבוד ופרוז'קטורים. התפקיד שלי עכשיו זה להיות אבא ושחקן".
הסברת לו שתהילה היא דבר חולף?
"כן, דיברתי איתו על הבוקר שאחרי, כשהטלפון כבר לא מצלצל כל הזמן ומספר העוקבים מתחיל לרדת. אמרתי לו, 'אתה גיבור לזמן מסוים'. הוא קיבל את זה בהבנה, הרבה יותר טוב ממני. הוא עם שתי רגליים על הקרקע. לא הזיזה לו כל השגעת הזאת".
על מה אתה מתחרט בחיים?
"עשיתי כמה בחירות שגויות, כמו תפקידים שאמרתי להם 'לא', תפקידים שרציתי ולא קיבלתי. אבל אני לא מתחרט, כי הבחירות היו נכונות לזמנן וגרמו למסלול שלי להגיע לאיפה שהוא היום".
נשארו החלומות לחזור לשחק לצד טום קרוז?
"הלוואי שיהיה משהו בחו"ל. לא יודע. נראה. כן, היו לי הרבה פספוסים, אבל החיים עוד לא נגמרו".